צמחים

ברכות פרק א׳ פסקה צ׳

וכיון שאין השקפתו רק על החיים ההמוניים החומריים, ודאי כל מה שירבה לשבת במק"א ילמוד מדות רעות יותר, וטובות אין לו מקום ללמוד. ע"כ זאת היא תקנתו, שיהי' נודד, ויחוב חובת גלות הוא ובניו שמחנכם ע"פ דרכו זה. אבל מי שמשים לבו אל מרכז החיים, שהם החלק המוסרי, שעקרו נעוץ בעבודת השי"ת, הוא יהי' כאזרח רענן, וכ"מ שיותר יתרגל עם הציבור, יראה מדותיהם הטובות וילמוד מהם להיטיב כמש"כ "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו". שכך ראוי ונכון לטובה הכללית, שהרשעים יפרחו רק כמו עשב בלא קיימא, מפני שהתאזרחם מזיקים לעצמם וזולתם. והצדיק[ים] יפרחו לנצח ויהיו דשנים ורעננים, לטובתם הנצחי(ם)[ת] שלהם ושל הכלל כולו, "ואני כזית רענן בבית אלקים בטחתי בחסד אלקים עולם ועד.

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מדת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קרא "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ד

י"ל שהי' עולה על הדעת לדון בטעם ערלה, ע"פ דברי חז"ל באגדה שהגזירה היתה שיהי' טעם עצו ופריו שוה והארץ חטאה בזה. והביאור הפשוט הוא שהי' ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע מטובה את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חמרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם העץ כטעם הפרי, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ. מה שא"כ אם הי' גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי והי' מוסיף הנאה לבנ"א. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבים את דעתו נאים לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר, לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח כבר הי' מוכן החטא לצאת. ע"כ נקמצו המותרות וע"כ גזרה תורה ג"כ ערלה בפרי העץ לחסום תאות המותרות. וע"כ הפלפלים שטעם עצם ופרים שוה, שלא נשאר בהם רושם מחטא הארץ, הי' מקום לומר שפטורין מערלה, ע"כ אמר שגם הם חייבים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ו

שמצד המזג הראוי הי' מקום הפלפלין בטבעם רק בארצות הקצוות, כמאמרם ז"ל: חוט היוצא לכוש וזורע בו פלפלין, וכוש הוא בקצה הישוב, מ"מ אין א"י שהיא באמצע הישוב חסרה כל טוב, אפי' מהדברים הראויים להיות במקומות הקיצוניים....

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

מהות חטא עץ הדעת, והקשר למינו של עץ הדעת. טעם שלעתיד לבוא החיטה תהיה כמו עץ

הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה הן שלש כללות: האחת, שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזהו יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה, וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז: "כל המפיק מגן בשעת גאוה" (עירובין פ' הדר). הצד השני הוא בקשת ההנאות המותריות, שאין בהן צורך הכרחי לגוף רק כדי לבקש הנאה ופינוק, שזה יעיר את לב האדם לסור מדרכי יושר ולבקש רק הנאת השעה, והיא תתפשט בבקשות דברים ערבים וטעמים נעימים. והצד השלישי הוא בבקשת האכילה הגסה, להשביע בטנו יותר על טבעו, וכשהאדם בא להשחתה זו לא יבקש דוקא דברים ערבים ומינים יפים כ"א יאכל אכילה גסה מכל אשר יאכל, ותהי' לו פתח נפתח להשפיל נפשו לכל דבר שפל ופחות. ע"כ אמר ר"מ שעץ הדעת גפן הי', שעליו ראוי לתלות הסרחון הראשי, והשורש מכל הרעות הוא השיעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, וזהו שמביא יללה לאדם. ר"נ אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כ"א שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת. ור"י אומר שרק בבקשת המותרות בעקרם לא תשפל הנפש כ"כ, רק בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי, חטה היתה, שהיא נותנת לאדם דעת, ע"כ ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממדתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת וע"י הוספת הדעת יוסיף מכאוב, כי מדת הטבע נטלה ממנו ועם הדעת לא התקשר להיות נוטה רק לטוב, ע"כ הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופניים ונפשיים ע"י מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו באות תוצאות למדות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל ג"כ על כל הכוחות הגופניים והנפשיים. וס"ל לר"י דקודם החטא שלא הי' צריך האדם ליגיעה ולא נאמרה הקללה ד"בזיעת אפיך תאכל לחם", הי' ראוי שיהי' מזונו נתון לו בלא טורח רב. ע"כ החטה היתה כאילן, וכאשר יהי' לע"ל שאמרו חז"ל: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש ההרים, אלא שלא הי' לו לאדם לעורר בו הנטי' לתאות האוכל מצד הדעת, שבזה המכשול קרוב לקלקל ג"כ דרך תיקונו, והי' יותר טוב שהנטי' הגופנית לאכילה ולדאוג לקיומו תהי' נשארת רק מהתעוררות טבעית כמו שהוא בכל בע"ח, ויתרון הדעת שלו לא יהי' נמצא כ"א בהשגות דברים הנשגבים שהוא שימוש השכל לבדו וכולו טוב. א"כ לדעת ר"מ לולא החטא לא היתה נמצאת התכונה של השתעבדות ההנאות הרוחניות לצרכי הגשם. ולד' ר"נ לא היתה נמצאת בקשת הערב ללא תכלית מועילה. ולר"י לא היתה נמצאת כ"א התעוררות הטבעית לכל צרכי הגוף ולא היתה מתערבת עמה הדעת, ע"כ היתה תמיד במדתה הנכונה כי הטבע נאמן במלאכתו ולא ישנה תפקידו לא יוסיף ולא יגרע, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והי' אז ראוי שמאכלו העקרי יהי' בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת, וכאשר אמרו דורשי רשומות שהי' סוף העץ הדעת להיות ניתר לאדם, שאחר שהי' קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא היתה הדעת שנמסכת בזה מקלקלתו כ"א מוסיפה בו עצמה והוד, והי' ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות ג"כ הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, ג"כ בלא עמל. והי' מין אילן, והעמל ישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש...אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי....

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

ייחודיות הגפן , וטעם שזוגיות טובה משולה דווקא כגפן

ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" .

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

...היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

פעולת אכילת הדגן על האדם. טבעו האמיתי של האדם לאכול רק מהצומח

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת. אמנם יתרון כבוד ראוי לתן לפת שהוא אות על מעלת האדם, ועוד עתיד הוא להביאהו למעלה יותר עליונה, כי הדעת מתרבה באדם ע"י אכילת פת, וכדחז"ל שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. כי מצד התכונה הפראית של האדם הוא מוכן לאכול בשר חי ככל החיות הטורפות, וכאשר נמצא גם עד היום בקצות היישוב פראי-אדם אוכלי בשר אדם, והכשר הפראות מתגלה באכילת בשר חי ביותר. וע"כ גינו חז"ל את המוכשרים לאכול בשר חי, באמרם לגנאי: "הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי". ואכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא.

ברכות פרק ח׳ פסקה א׳

...וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

ואמר "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראי ית' " .

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

אבל הלא ודאי יש גם בחק החלומות ג"כ סדר וכונה, שע"פ המחזות המכוונים נוהג הסדר ברוב, ככל עניני הטבע הכוללים, כאשר ירד הגשם והשלג כדי להשקות הצמחים ויפול ג"כ על צחיח סלע.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ל

יסוד קיומו של עולם ושכלולו תלוי תמיד בכוחות מנגדים הפועלים אלה על אלה בדרך חיוב ושלילה. וזהו המורה ביותר על עצה עמוקה של יוצר כל בחכמה, המאחד כל ההפכים באחדות שליטתו העליונה. החמה והצינה הם כחיוב ושלילה, החום מוציא אל הפועל הדברים הנעלמים במציאות, והצינה משקעתם ומצמצמתם בגבולם וחוגם המוגבל, הצינה קושרת ומגבילה את הנמצאים ומעכבת התפתחותם "התקשר מעדנות כימה". החמה מפתחת ומרחבת ומרקעת את המציאות ומוציאה בכחה תולדות רבות בצמח ובחי ובכל היקום, "מושכות כסיל תפתח". ע"כ החזיון הפרטי בענין החמה והצינה יאלפנו דעת על כל הרכבות הכחות הפועלים בחללו של עולם בדרך מחייב ושולל. שיסוד הקיום צריך דוקא לחיבורם והתמזגם בדרך של ערך נאה ומסודר, שזה יורנו דעת על הדר האחדות שבמציאות כולה, המעידה על יוצרה האחד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ד

ישנם יסודות שהם בטבעם מוכנים לקבל אל תוכם בתור הרכבה חימית כמה יסודות אחרים, וזהו ערך הריקות שלהם. וביחוד הוא מצוי בעננים שהם קיבוץ האדים שבמרומי האויר, שצריכים להתרכב בהרכבות רבות כדי לרוות את הארץ בכל היסודות הנצרכים לצמחים ולחיים, והיסודות האויריים נמזגים ע"י תנועת האויר שהוא הזיקא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית, בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי שפוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם...הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסריים, כי גם (ל)ענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ה

האיכות והכמות הנה שתי מעלות מיוחדות. ומצטיין חדקל במעלת האיכות במימיו, ופרת במעלת הכמות ריבויו, נהרא דמכיפיה מברך. והמים פועלים בתכונתם על האקלימא, כי לפי טוב המים יוטבו המזונות, הצמחים וכל פרי, ויהיו לפיהם טובי בשר כל החי הגדל שם. ע"כ האדם המתפרנס מכל אלה ירכש לו תכונות נפשיות יקרות לפי כח זכות מזגו, וכח הנפש תלוי הרבה במעמד הגוף ובריאותו. והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני. וחריפות בני מחוזא המכוונת ג"כ למדת האיכות במושכלות, נגד שהבקיאות היא ע"פ הכמות, תלויה במזג המתוקן שגורמים בכל, התוצאות של האקלימא, מיא דדגלת. ובזה יקח לו האדם עין טובה על פני כל עסק וענין, כי כל ברא ד' למענהו.

סדר זרעים פסקה א׳

התעלות הדצח"מ לעתיד לבוא תהיה גם ע"י פעולות האדם לחנך ולהחכים את הברואים שתחתיו

אמנם הדרכים שהם דרכי ד' ועצות להרחבת עבודת ד' כפי התביעה הגדולה והצמאון הנורא שיתחייב להיות לעת האורה, יתפלגו ע"י כח אהבת החסד הנטועה ג"כ בלבו של אדם. כשתצא אל הפועל במלואה, אז תכה גלים ותפליא לעשות תחלה על שדי החסד שבין אדם לחבירו. אמנם כאשר לא תמצא כבר את פעולתה בחוג האנשים, מפני שאביון לא יהיה בארץ, חלי ומדוה יסורו, ברכת ד' תמלא את כל זרע האדם, והחכמה והמדע ימלאו את כל הארץ, "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", א"כ בהכרח יתור האדם לו מקום לשפע חסדו על כל היצורים מעשה ד', להטיב מצבם, לחנכם ולחכמם ולהרבות אשרם כיד ד' הטובה עליו. ע"כ הגמ"ח הפרטי יביא בצירופו להתפתחות כח הגמ"ח הכללי שיתפשט מאד בעולם, לתקנו באחרית הימים, עד אשר יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ושעשע יונק על חור פתן, והכל יבוא ע"י עבודת ד' הטהורה של האדם, שתבא מכח האדיר והקדוש של הכרת טובה. הכרת הטובה בהשלמתה היותר רוממה, שתביא לידי מדת השלמת החסד היותר רחבה, תביא ג"כ להכרה הנאמנה שכשם שלהכושלים הצריכים עזרה ראוי לערוג לעזרתם, כן ראוי לדרוש לשלום לעומדים כבר במעלה אדירה.

סדר זרעים פסקה כ״ז

איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו זה לא רק ביטוי מליצי, אלא כפשוטו

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה, אע"פ שתכליתם היא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא[ים] להיות נפזר[ים] בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ....