הכבוד שיתן האדם בציורו לשכל הטהור הקרוב לו ושהוא עמו נמצא, בחשבו שהוא יותר נכבד גם ממכובד שבאנשים, יביאהו למעשים טובים ומדות טובות וקדושות. כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. ראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה. החולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו, ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים

"הכבוד האמיתי ראוי הוא אל השכל. השכל הטהור שעל ידו משיג האדם את קונו, הוא המעורר את הכבוד בלב האדם השלם. כביאור הרמב"ם במו"נ במאמר המועתק במעט שינוי בהגהת רמ"א הראשונה לשו"ע או"ח, שהכבוד שיתן האדם בציורו לשכל הטהור הקרוב לו ושהוא עמו נמצא, בחשבו שהוא יותר נכבד גם ממכובד שבאנשים יביאהו למעשים טובים ומדות טובות וקדושות…אמנם כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה, ומה שהוא משיג בתוכיותו מאהבת ד' והחפץ ללכת בדרכי ד' ולהתמם עמו, לא יוכל הבריא לפי ערכו לבא למדה זו, כי החומריות תעכבהו. ע"כ הראש, שהוא מקום המחשבה, הוא מעון לשכינה, ואם שאין האדם משיג אמתת ההשגות השכליות באלהות, אבל כל מה שהוא יותר מתקרב ומטהר רעיוניו הוא נעשה קרוב להשגת האמת, עד שהשכינה למעלה מראשותיו, וראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה, ע"כ לא ישב ע"ג כסא ומטה, כאיש אשר אין לו ללמוד מאומה כ"א מתעטף כתלמיד לפני רבו…והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי".

שבת פרק א׳ פסקה נ״אהעתק