תפקידם של הכוחות הרוחניים החיוביים והשליליים

"מציאות כל הדברים הנפלאים בעולם, לפי מה שהורונו חז"ל בחכמתם האלהית, המה דברים חיים. וכך היא המדה, שהרי יסוד הבריאה הוא לקבל אור ד' וטובו, ומי יוכל לקבל חסד וטוב הלא רק החיים, היודעים את מציאותם ומרגישים את טובם. ע"כ אין מדריגה היותר נמוכה בכל המציאות, שרק אפשר להתכנס שמה כח של חיים, שלא יהי' נמצא, כי "חסד ד' מלאה הארץ". ולא די בכוחות הפועלים טוב, כ"א גם הכוחות הרעים כיון שלכלל הבריאה המה נצרכים, ע"כ גם להם ישנם כוחות ובריות פועלים ע"י חייהם, כדי שאפי' ע"י החלק הרע שבמציאות, שבא להשלים את הטוב ולשכללו, ג"כ תמצא מקום מדת החסד העליונה להשביע מטובה. ויותר טוב הוא שעכ"פ כל זמן שהרע נצרך בעולם יהי' נעשה ע"י כוחות ובריות חיות נהנות מחייהן ופעולתן הרעה, עד שאפילו הבריות שמביאות לעולם חליים רעים ונאמנים, המקרובים והבצילים ודומיהם, הם חיים לשעתם, וגם הם נהנים מזיו החיים אע"פ שסופם להכרית, כי לא יתקיימו בהנשאם להפסיק כח חיים חשוב יותר מהם, אבל לשעתם הם נהנים ממציאותם, וכך היא מדתו של הקב"ה להשפיע טובו וחסדו בכל מקום האפשרי ובכל רגע האפשרי. ע"כ גם בעולם השכל והרעיון, הוצאות השכליות מן הכח אל הפועל, יפה השכילו כבר גם הפילוסופים הקדמונים שראוי להאמר כי סיבה שכלית מוציאה שכל האדם מן הכח אל הפועל. וכך נאה לפי הכרת חסדו הגדול של צור העולמים, שלפעולה חשובה כזאת של הוצאת השכל האנושי אל הפועל ימצאו מטובו הגדול סיבות שכליות נהנות מפעולתן, מק"ו מהפעולות היותר קטנות ובלתי חשובות. שכיון שמ"מ יש מקום להשפיע שמה עונג וחיים, לא יחסר הדבר. א"כ הדבר ק"ו במקום שיש אפשרות וחיים של שלימות ושל כבוד שימצא, שלא יחסר. ובכלל הורו חז"ל על סדר המציאות, שנראהו בעין יפה ולא נצמצם בכח חיים, כיון שהכל יצא מאור פני ד' למען טובו ושפעת חסדו. א"כ מובן הדבר כי אין בצע לנמצאים שאינם מרגישים את חייהם במציאות שלהם מצד עצמם, וע"כ כל מקום שאפשר להיות מקבל חיים והרגשה אי אפשר שיחסר שמה. והדבר דומה למי שמיסד בית חרושת גדול מאד, מרובה בסעיפיו וחלוקת עבודתו, אשר אם יצמצם להעמיס על כל פועל כל הפעולות שבכחו למלאותן, יהי' די לו באלף פועלים לפי גודל המלאכה וריבויה. אמנם אם יראה רק למצא מקום לכל פועל שלא ישב בטל ויהי' ממלא איזה מקום בבית המלאכה, אז ימצא מקום גם לאלף אלפים פועלים. א"כ יהי' הדבר תלוי לפי יסוד התכלית על מה הי' חפץ האדון לכונן את בית המלאכה הגדול ההוא, אם הוא לצורך עצמו ופרנסתו או לאהבת בצע והון אז מובן הדבר שיצמצם בפועלים, ואם יוכל להשתמש בכוחות דוממים שיעלו לו בזול יעשה כן, ומה שלא יהי' לו אפשרות להנהיג העבודה כ"א ע"י עזרת אדם חי שמה יפנה מקום לאדם, ובמקרה יהנה האיש ההוא מטובו ויתפרנס מעמלו. אבל אם האדון ההוא אין לו צורך וחפץ לא בבצע כסף ולא בשום תועלת צדדית מהמלאכה כולה, וכל מגמתו אינה כ"א שימצא מקום לתן עבודה לעניי עם, באופן שלא יאבדו את כבודם ע"י קבלתם נדבה וצדקה, ולא יגיע להם הפסד מוסרי ע"י הרגילם בלחם עצלות, אז ודאי יחרץ האדון למצא בחפש מחופש רק איזה מקום שאפשר למלא שמה בפועל חי הנהנה מיגיעו, ודבר זר יהי' לו להשתמש בכחות דוממים הבלתי מרגישים טוב וקורת רוח מעמלם ומציאותם. ממוצא המשל הזה נשכיל, כי כאשר אדון כל העולמים בורא כל יתברך שמו, יצר את עולמו בהמון נבראים לאין תכלית רק כדי להשביעם מטובו וחסדו כ"א כפי הראוי לו לקבל החסד והטובה, ע"כ הדבר מובן כי בכל מקום שאפשר שיושפע שמה כח חיים והרגשה עצמית לא יחסר לעולם. ע"כ לא די שבכחות הטובים כמו השכל ודומיו שכל הדברים המשמשים לזה, הם נמצאים חיים, יקראו נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליים, סבות, עלולים, וכל שם שתרצה, רק שתשכיל ענינם שהם חיים, ונהנים מחייהם לפי ערכם ומצבם, יודעים פעולתם וערכה ג"כ לפי אותה המדה שהוא טוב להם לפי מציאותם, ובזה יש מקום לחסד ד' להיות מושפע. אפס גם הכוחות הדמיוניים גם הם צריכים לפעולות פועלים ואפילו הרעים שבהם. ע"כ גם לזאת מלא(ה) חסד ד' את סאת החיים, ומציאות השדים, המזיקים, מלאכי חבלה וכיו"ב, כולם המה מעשי ידי יוצר כל, יתברך שמו, הטוב ומטיב לרעים ולטובים....

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״גהעתק