"כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור...והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל, את הטפל לבשרו, והאמת היא עצמית וקיימת, והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"ל ג"כ והב בסופה - אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לא' ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה...כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם יזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות. רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמור בנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקך", שאמר "והן לא יאמינו", ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה"....

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳העתק