השאיפות צריכות להיות מותאמות ליכולת האדם

"והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות...אמנם כשם שההברקה צריכה לתנאים של זהירות, כן גם ההסתרה והעביבה צריכה ג"כ לתנאים מוכרחים, שאם ישתמש בהם האדם רק ע"פ ההרגשה הטבעית לבדה בקיצוניותה, יוכל לבא לידי הלבשה חשוכה מאד, שלא תוציא כלל אל הפועל את המכוון בההברקה. והנה השכל והרגש רכשו להם רוחות בציור המושכל של המציאות. יחש דעת אלהים מצד הרגש הפנימי זהו מכוון עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. שכינה במערב אמרו חז"ל, ע"כ יש לדעת, קצת, יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי", "נפשי אויתיך בלילה", ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח. הרגש אמנם יוקח למעטה לאור החכמה והדעת, אבל צריך שלא יהי' נוטה אל הקיצוניות, שלא יהיו העננים סלקן בקרן מערבית, הקצה של המערב, כ"א במדה משוערת ע"פ השכל, ו"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". אבל יותר מזה ילוה הפסד אם הענינים מקדירי האור ומלבישיו, יבאו מצד ההתגברות היתירה אל הדרישה במופלא, כדברי הרמב"ם שההתאמצות לזון מהאור היותר מופלא או במחזות היותר קטנים ודקים, שאינם נתפסים במאור עיניו של אדם, מקדירים את האור השכלי עד שגם מה שהוא בחק השגתו יאבד ממנו ואורו יוקדר. ע"כ הענני דאתיין מקרן דרומית, מהקיצוניות של ההתחכמות והתפלספות היתירה, עליהם לא נוכל לומר סלקן. כי אינם עולים בטבעם, כטבע הרגש, להסתיר את ברק האור מעט, ואם יוסיף בנטיה אל הקצה יעלה בטבעו אל גבול הבלתי ראוי. אבל הענני דמקרן דרומית אינם סלקן, לא עולים המה ע"פ טבעם, ולא זהו רוחם, כ"א אתיין, בדרך גורם של ההתאמצות הגדולה לעלות לסבב ירידה, וההעפלה להציץ באור, לסבב החשכה. זאת ההחשכה היא קשיא טובא וצריכה רחמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״אהעתק