היחס בין תורה ותפילה, ובין שכל ורגש. לימוד התורה מוסיף לאדם ידיעות שכליות, והתפילה מעמיקה את רושם הידיעות האלה ברגשותיו ובכוחות נפשו

"התורה תתן לאדם מדעים חדשים בכל עת הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמתיות מתקיימות לעד. אמנם התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמתיות, כ"א תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר להשתמש בהן ע"פ כח ההרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כחות הנפש. ע"כ אין לתפילה ענין עם משפט האמת מצד עצמה, כ"א כפי אותו הכח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל איך יתפעל מהן ברגש נפשי. ולפעמים דוקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש מפני שהוא יליד החומר, ע"כ הותרו בתפילה תארים לשם ית' לפי הכרת רושם ההרגש. והנה השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות הזאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנצחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם מצד כבדות כלי הגוף המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם. א"כ התפילה תכנה הוא לא מצד אמתת השכל הנצחי עצמו שהוא חיי עולם, כ"א מצד מקרי הגוף ומשיגיו, שהם חיי שעה, א"כ לא יתכן לעזוב חיי עולם מצד חיי שעה. אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד...השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה.

שבת פרק א׳ פסקה ו׳העתק