" אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי הכתוב מאריך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו...אמנם פי שנים יש בקיבוץ הידיעות מכל מאמריו של איש גדול שדורו ודורות שאחריו ילכו לאורו, הא' היא עצם ידיעת החכמה שיש בכל מאמר ומאמר, והב' היא ההשקפה הכוללת על ערך האיש הנעלה ותכונת נפשו הגדולה שראויה להיות למופת לכל מי שמתנשא לחיות חיים קדושים ע"פ התורה והדעת השלמה באור ד'. שרק ע"י כל נצוצי האורה המפוזרים בכל מאמר ומאמר, כשיתקבצו יחד אז תצא התמונה הנהדרה של דמות דיוקנו הרוחני של האדם הגדול, ועל פיה נוכל לצעוד ללכת בעקבותיו, א"כ ראוי הוא המשלים את הבנין הנהדר ע"י אבן פינה אחת שחסרה לבינה לתודה כפולה, על עצם הדבר הפרטי ועל ערכו להשלמת הבנין בכללו. ע"כ הוא ראוי לתרתי מתנתא...והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי.

שבת פרק א׳ פסקה י״טהעתק