תורת הסוד

הקדמת עין איה עמוד י״ט

וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

הרחבת התורה ושימוש להבנתה במדעים שונים, בהגיון אנושי, בטעמי מצוות או בתורת הנסתר, היא רק בתנאי שאין בכך שום שינוי ביסודות האמונה ובפרטי ההלכה, אלא רק הוספת אומץ וחיזוק לשמירתן

וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ "למרבה המשרה", כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של "למרבה המשרה", נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של "בחומת ירושלים אשר המפורצים" בעזרא, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות שערי ירושלים תפתח המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של סתימת מאמר-הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר-הסתום, ימצא המעמד המקולקל של כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה, בפרטי האומה, כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה....

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

טעם שיש שחששו מהעיסוק בה והיחס הראוי כלפי התנגדות זו. ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו

והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

י"ל על פי דברינו הקודמים, שרב מפרש דברי הברייתא שביארה חסרון הניכר בכל משמר בפ"ע, ממצות המעשיות ומשלמות המדות, ומתורה הנגלית והנסתרת כפלים לתושיה, הוסיף רב ביאור, שכל המדריגות כלולות זו בזו ובכל חלק מהן ניכר חסרון כולן...ואח"כ אמר, והגליתי בני לבין העו"כ, שזהו שורש ביטול תורה משני הפנים, כדחז"ל כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה, כי רק מציון תצא תורה.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד

וכבר נתבאר בד' חכמת האמת סוד העיגולים ויושר, עיגולים מורים הנהגה הטבעית, ויושר מורה ההנהגה שמצד המעשים, שבזה יש ימין ושמאל, וכל פרטי דרכי הנהגת האדם בבחירה בזה רשומים. ע"כ ע"ד המזיקין הכרוכים בההעדר הטבעי והחסרון שבטבעו של אדם אמר וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, שהוא דבר עגול ומקיף. ולענין ההעדרים והמזיקין הבאים מצד המעשים שכשהולך בדרך רעה ח"ו הרי במה שמוסיף כח מוסיף להרע, אמר כל חד מנן אלפא משמאלי' ורבוותא מימיני', שהמה מוכנים לפעול כפי המעשים, וכשהולך בדרך הטובה "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" .

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

הנהגה של עיגולים והנהגה של יושר

ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" עפ"י מה שכתבתי לעיל. וביותר מובן תיבת "סביב", ע"פ ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, וע"פ [מה] שביארו בו המקובלים, דהעגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, ע"ד אין מרובע בבריות. והיושר, ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות. ע"כ הרשעים הם מהלכים סביב, אין להם הכרה כ"א בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרית היא היושר, ע"כ "כרום זלות", מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה

נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

...ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה. הרי ביאר לנו עוצם מהלך רוח הקודש של דוד ע"ה, שרגשותיו שהרגיש חסד ד', ומלאה שירתו הוד ונועם, היו תולדות של חכמה עמוקה החודרת אל מסתרי מעללי יה. ואיך הי', הוא הגבר הוקם על במעלות החכמה הנסיונית השופטת בעומק מחקרה, עם זה נעים זמירות ישראל בהשתפכות הנפש של שירה הבאה מרגשי תם נעם והדרת קודש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ז׳

אחדות אמיתות התורה, החיצונית והפנימית

ידענו שהענינים המסופרים בתורה והאמורים בה ובמצותיה, יש בהם נעלמים, ענינים גדולים ומושכלות זכות וצחות, לבד הדברים הפשוטים. אמנם לענין האמתות, מדת האמת נוהגת בענינים הפנימיים כבענינים החיצונים. א"כ יש כאן שתי אמתיות, הפנימית והחיצונה. אמנם יפה כתב בשל"ה, ע"ד הזוהר, אורייתא כולא סתים וגליא, ושמא דקוב"ה סתים וגליא, שהצד החיצון מתאחד בתורה עם הצד הפנימי. והביאור הוא שהענינים המושכלים הם המה כערך סיבות ותכלית, שיבאו הדברים החיצונים כדי לסבב את הצפון בהם, א"כ האמת היא אחת. וכך נאה לתוה"ק האחת היוצאת מד' אחד, שיהיו כל עניני' מתאחדים. ע"כ ראוי להראות, שהאמת היא אמת אחת, המתגלה לפי ערך המשיגים בגוונים שונים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ט

ופעמיך ירוצו לשמע דברי עתיק יומין. ההשגות היותר נעלות באלהות, המה דברי עתיק יומין, דברים שהם למעלה מערך המציאות המושג וכל תנאיו.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

כוחות הנפש, בשעה שעודם אחוזים בחברת כח הגוף שהוא המדמה, כל עוד שלא נטהרה הנפש לעמוד בסוד קדושים להשיג הלכות דרכי אל בקודש, המה משתמשים רק להשיג ציורים שפלי ערך. אמנם אותן הציורים הם יהיו להכנה, שבמלאת ימי טהרת הנפש תזכה על פיהם להשיג ג"כ דברים יותר נעלים...אולי ע"י מה שהקניטתו אשתו, מתוך טרדת הנפש, לא הי' יכול לעסוק בהשגות גדולות בסודות אלהיים כדרכו של אותו חסיד לפי מעלתו, הי' מוכרח להשפיל השגתו בדברים מעשיים, כעין אותם שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים. וזהו לן בביה"ק, כלן בעומקה של הלכה, הסתכלות באותן ההשגות המעשיות, והיתה השפעת ידיעתו, ע"י הרוחות המשיגות לפי מצבן, שבאותה שעה הי' קרוב לערכן בהשגה, כי השגות המעשיות בעסק העולם, שפילות הנה לפי ערך מדרגת חסיד העומד בסוד ד', כדברי הרח"ו ז"ל בהק' שעה"ק.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ז

כשם שההשגות שבשכל הפשוט הולכות במדרגתן, בתחילה משיגות את הכלל, את הסוג, ואח"כ הדבר הפרטי הצריך, כמ"כ בהשגות שצריך להן ג"כ איזו הופעה שהיא למעלה מהסדר השכלי הטבעי הפשוט, מ"מ הדבר הולך ע"פ תנאי השגת השכל...א"ל סליק למתיבתא דרקיעא. השיגו במעלה יותר עליונה מהענינים המעשים, ומשכיל בסודות האלהיים הגבוהים ממקרי העולם, ואין לדעת ממצבו אז כל ענין מקרי שפל.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

המוח הוא מקום השכל, והקרום הוא מצמצמו ומקיפו. להורות כי שלימות האדם לצמצם מחשבותיו ולא ישלחם לחפשי, והיא להקנות לו המדה הטובה לחוס על כבוד קונו, שלא יחקור במופלא ממנו. והנה כבוד שמים יתרבה בעולם רק ע"י כבוד התורה ולומדיה. ע"כ מבזה ת"ח אפיקורוס נחשב, כמי שמקלקל דעותיו ע"י שילוחם חפשי לחקור במופלא ובמה שלא הורשה מטבע האנושי כלל להתבונן בהם, כי ממיעוט כבוד ת"ח יבא למעט בכבוד שמים, כמו שכ' "שתו בשמים פיהם", ע"י מה ש"לשונם תהלך בארץ", וכד' הרמב"ם בסוף ה' טומאת צרעת.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ו

ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו אף שאפשר לו להכין עצמו אלי', אם הוא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגבה ורוה"ק הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות רשב"י ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. ע"כ שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים, לענין התכנסות זמן המנוחה בעבודה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות מאמירת דברים מורכבים בפני קטני דעת

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס׳

וכ"ז בא לו מטהרת רצונו לטובתן של ישראל, וע"ז אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לתורה ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון" אלו סתרי תורה, כדברי חז"ל בפסחים. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה [ה]זה של התורה, אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה (ישתמש) [תשמש] לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, וגם נפילת ערך, "מיתה" תקרא לפי האמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם...שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד, וכן בדברים המועילים לשלימות הפנימית, אבל כשלא יובנו איך לקחתם, יוכלו להזיק לשלימות החיצונית של האדם. כי אם יסתכל תמיד בחכמות מופשטות בדעת אלהים אם שתגדל נפשו מאד, אבל אם יפליג בדבר ויניח מכל החיים, הלא יהי' לזרא לרוח האדם. ע"כ טוב שישכיל האדם איך לקחת גם יתרון המעלות הפנימיות מבלי להיות ניזוק על ידן צד שלימות החיצונית של האדם. ושתי אלה ההדרכות הנה כלליות דוגמת הפרטיות של טחול היפה לשינים החיצוניים וקשה לבני מעיים הפנימיים, שלמדונו עצה: נלעסיה ונשדייה, והכרישין שיפים לבני מעיים הפנימיים, וקשים לשינים החיצוניים, הורונו דרך: לשלוקינהו ונבלעינהו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ג

וכן הורה הוראת הצינור גם בפי חכמי הקבלה על הגבלת הענינים בסידורם.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הן מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורן מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצוניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ה

ההדרגה הנדרשת לעיסוק בתורת הסוד

נכסים שאינם בעלי גבול הם אפשריים רק בקנינים הרוחניים. אמנם אין לצייר קנינים רוחניים שאין להם גבול בהחלט, כי כשלא ירגיל האדם עצמו למושכלות מוגבלים לא יוכל לשא דעו אל המושכלות הרחבים שאינם מצטמצמים בגבול. רק בהיות האדם מעשיר את קניני רוחו המוגבלים בעושר גדול, אז הוא פורץ את הגבולים ומסתכל באור גדול שנעלה מעל כל גבול, "יגדל ד' מעל לגבול ישראל". וזהו דוקא אשיתא דנפל דומה לנכסים בלא מצרים, ולא ציור של חסרון אשיתא מעקרא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

זהירות בלימודה, דברים מופשטים צריכים להופיע בתוך החיים הריגשיים והמעשיים, כדי למנוע מצב של "הציץ ונפגע"

יקרו הדברים לכונן דברי ידיעות מוסריות שהם מתאימות לסודות הטבע במחזותיו, ותהיה לנו התועלת המוסרית והלמודית לחלק רשום מהתועליות היוצאות מכל פרטי חזיוני המציאות. והיו לנו הדברים שבתנאי הברקים והעננים לעינים על השימוש של הברקים השכליים והעננים הבאים להאפיל את זוהר הדעת האמיתית, המאיר באור האמת באור ד'. וכבר הרבה הר"מ ז"ל בהקדמה למו"נ, לדמות את הארת אור החכמה מסודות האלהיים בנפשות ההולכות באפילה, לברקים מאירים דרך רב החושך, והדברים לדעתו ז"ל מותאמים עם להט החרב המתהפכת שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים. והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות. גם אחרי שכבר אימץ לו את המקבלים והם קרובים להשפעתו התדירית, צריך תמיד האור המופשט לצאת בדרך קרובה אל הרגש הטבעי האנושי, כדי שיהי' קרוב אל פעולות הטובות הבאות מצד הרגשי ולא יהי' מופשט ושכלי יותר מדאי. אע"פ שהרגש והנטיה הטבעית היא מעובה קצת וקודרת לגבי אור השכל המופשט, מ"מ דוקא זה הוא יתרונו. וכן נאמר במ"ת "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". וכבר כ' הר"מ ז"ל במו"נ שהיה המחזה בפועל כך לזאת הכונה הנפלאה, כי ההכרה הפנימית המתנשאת מכל שפה ודיבור, היא תסול לה ארחות שכליות מופשטות ובהירות דוקא ע"י הציורים הבאים באורח הקרוב להרגש הלב ונטית הטבע הנפשי באורח צדק תם ויושר. ע"כ צריך שיהי' הברק מורכב ג"כ מחלקים מקלישים קצת את בהירותו, אבל ברקא חיורתא קשיא הוא, וצריך רחמים מרובים והצלחה גדולה איך להיות מודרך על ידו בעולם המעשה, שלא יהיו מושפעיו חלילה ממי שהציצו ונפגעו. כי רק בהתלבש אור החכמה בלבוש ההרגש הזך, אז יעצר המשכיל כח להכיר ממנה את התוך המתיחש לחיי הצדק ותורת האדם, להשכיל ולהיטיב בדרכי ד' ישרים, ויזכה לאחרית ותקוה ללכת באורח צדיקים ומסילת ישרים סלולה. עוד יש צד של זהירות בהשפעת הלימודים הפנימיים והמושכלים בתורה ובמוסר, בהשקפה ברורה על המציאות הגשמית והרוחנית, והשימוש בפועל בכל הפרטים המתיחשים לגבול חיי האדם, בגופו בנפשו ושכלו, שיש בכל הדרכה לימודית צד החיוב וצד השלילה. והנה בתארי האלהות השלילה בם עיקרית מצד ההשכלה הטהורה, אבל בלימודי המוסר וההכרה השלמה הקרובה לפועל מעשי, צריך לעולם צד החיוב להתגבר על צד השלילה. כי מגדרי החיוב תצא תורה מעשית הנותנת לאדם דרך טובה והגונה, מה שא"כ בההשכלה השלילית אם ימלא מוחו מושגים צרופים, עוד לבו ריק ונפשו חסרה. וכבר הי' לחז"ל ציור השלילה בצבע הירוק, באמרם: קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, היינו שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות. וכבר הרבו חזון ע"ז גדולי חכמי לב, שנאמר משום זה בפורענות "ונהפכו כל פנים לירקון", ע"כ ברקא ירוקתא הוא ג"כ קשיא. אלא שהברק הראוי הוא המתמיד ומעורר כפעם בפעם, וממוזג בבהירותו ע"י חלקים קרובים לאודם ושחרות, מצבעים המקבצים את הראות ומסגלים את הברק להיות לשימוש של אורה מעשית בפועל ובחיוב. אמנם כשם שההברקה צריכה לתנאים של זהירות, כן גם ההסתרה והעביבה צריכה ג"כ לתנאים מוכרחים, שאם ישתמש בהם האדם רק ע"פ ההרגשה הטבעית לבדה בקיצוניותה, יוכל לבא לידי הלבשה חשוכה מאד, שלא תוציא כלל אל הפועל את המכוון בההברקה. והנה השכל והרגש רכשו להם רוחות בציור המושכל של המציאות. יחש דעת אלהים מצד הרגש הפנימי זהו מכוון עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. שכינה במערב אמרו חז"ל, ע"כ יש לדעת, קצת, יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי", "נפשי אויתיך בלילה", ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח. הרגש אמנם יוקח למעטה לאור החכמה והדעת, אבל צריך שלא יהי' נוטה אל הקיצוניות, שלא יהיו העננים סלקן בקרן מערבית, הקצה של המערב, כ"א במדה משוערת ע"פ השכל, ו"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". אבל יותר מזה ילוה הפסד אם הענינים מקדירי האור ומלבישיו, יבאו מצד ההתגברות היתירה אל הדרישה במופלא, כדברי הרמב"ם שההתאמצות לזון מהאור היותר מופלא או במחזות היותר קטנים ודקים, שאינם נתפסים במאור עיניו של אדם, מקדירים את האור השכלי עד שגם מה שהוא בחק השגתו יאבד ממנו ואורו יוקדר. ע"כ הענני דאתיין מקרן דרומית, מהקיצוניות של ההתחכמות והתפלספות היתירה, עליהם לא נוכל לומר סלקן. כי אינם עולים בטבעם, כטבע הרגש, להסתיר את ברק האור מעט, ואם יוסיף בנטיה אל הקצה יעלה בטבעו אל גבול הבלתי ראוי. אבל הענני דמקרן דרומית אינם סלקן, לא עולים המה ע"פ טבעם, ולא זהו רוחם, כ"א אתיין, בדרך גורם של ההתאמצות הגדולה לעלות לסבב ירידה, וההעפלה להציץ באור, לסבב החשכה. זאת ההחשכה היא קשיא טובא וצריכה רחמים. גם בזאת יהיה זריז, המשכיל המלמד את העם דעת, שלא יהיו הציורים ההרגשיים שמהם תוקח תורת המוסר וכשרון המעשה, "נובלות חכמה של מעלה, תורה", באים באופנים סותרים אלו את אלו. כי אם בהשכלה מופשטת יבאו משפטים סותרים, אז זאת היא עבודת השכל להעמיק ולישב דבר, לא כן עבודת הרגש, היא צריכה להיות אורח סלולה וסולת מנופה. עמל המחשבה ופקפוק הסתירות לא יוסיפו כ"א מכשול לב והמעדה מדרך הישרה. ע"כ חלילה שיהיו ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה במצב מלחמה, סתירה וניגוד. גם כלול בזה שלא להרכיב המון ציורים אלו על אלו, למען הרחיב את הרגש. והמשל לזה בתוה"ק, הנה התירה תורתנו השלמה לדבר בעניני השגת השם יתעלה בתוארים גשמיים, וכבר השכילו זאת ג"כ חכמים קדמונים בדורות הקודמים למתן תורה. אמנם המה הרחיקו ללכת, שהוסיפו על התרת התוארים בדיבור, שהם מוכנים להיות מתעלים למדעים ברורים וליסודות מאוששים בתורת המוסר הזכה הקדושה והנצחית של תורת ישראל, גם את ההיתר של הפעולות, בעשיית פסילים, אלילים וצלמים, לגשם את זכר האלהות. ומזה יצאה אימה חשכה ומארה לעולם, עד שהפיצה תורתנו הקדושה ברוחה הקדים, את כל צלמי בלהות הללו. וכ"ז בא מכח תרתי ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה, שכולל מצב הניגוד גם מצד ההרכבה וההפרדה, אלה כולהו קשיין. למאי נפ"מ, ומה צריכין אלה האזהרות להפרט, הלא בהיות האדם נתון במעלת החכמה, להיות ממשכילי אל דבר ולהנשא להצדקת הרבים באור הדעת, כבר עליו להשכיל את הנתיבות שבהם ילך. אמנם ההערה נחוצה לדעת, כי ככה רבו המכשולות שבעסק הנכבד והגדול של הפצת הדעת והרחבתה, עד שכח האדם עם כל זהירותו קצר מהשמר מכל המכשולים, וצריך לרחמי שמים, שבהיות החפץ טהור ובא ממקור לב טוב, להיות באמת מאיר אור לנתיבות הולכי חשכים, אז מן השמים יעזרוהו, ויתקיים בו "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך. ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלהים אלהי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי". אמנם עת לכל חפץ בחיי כל עם, וכן בעם ד' ביחוד, מזדמנות תקופות מוחלפות. פעמים יבא זמן שהארץ מלאה מחשכים ואין דורש ומבקש בחכמה. אז צריך באמת זהירות יתירה ככל המבואר. אבל לפעמים באה בחסד עליון תקופה מלאה אורה, כענין המסופר בדברי הזוהר בדורו של רשב"י, שהיו הדברים הגדולים של עמקי חכמה נתונים להדרש בגלוי מפני שהאיר השחר והיו רבים משפיעים מאורי אור. ע"כ אין הסכנה מצויה, כי בריבוי האור הלא ינוסו הצללים, ואם מורה אחד יקצר באמרים, יבא השני וימלאהו. וה"מ בליליא, בחשכת לילה של תקופה מנועת אורה, אבל בצפרא ל"ל בה, כי כאור בוקר יזרח אז שמשן של צדיקים וחכמי לב לבאר כל דבר וענין לאמתתו. ע"כ יהי' עת לפזר ולזרע אור, כדי להקים עדות ביעקב, ולעשות חיל בהרמת קרן בתורה ויראת ד' טהורה, ועז וגבורה להופיע נהרה. וכל אלה החששות האמורים בדאגת המכשולות, לית בהו מששא, כי אורה של תורה הזורח בגבורתו, הוא מזור ומרפא לכל חלי ומדוה שאפשר להיות בנפשות. ו"עץ חיים היא למחזיקים בה" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

תורת הסוד ודברים מופשטים, ההכנות הנדרשות כדי לעסוק בהם

המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי זה המצב תכונה נפשית, ע"פ המשאת נפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא עודנו לא הוכשר להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת. וריב"ל שהחליט דעכ"פ היא מדה נהוגה ואפשרית ברוב, עד שראוי לקבע לה מטבע ברכה, פליגא דרפב"פ, דס"ל מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ב

המתייחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזוהר בשם מחצדי חקלא. לעומת בעלי הכרם שבהם שתי האכילות עומדות לכך כדרכם, באה ההנאה של השדה דוקא אחרי רוב מעשה ועבודה של קצירה עימור דישה וטחינה. כן חכמת סתרי תורה תבואר רק ע"פ הישרה רבה בהכנות מרובות, וכשהם בעינם טרם נעבדו ונבררו לא יוצלחו להיות למזון רוחני נעים לעם.