"העניות היא ג"כ אחת מתשמישי העולם הדרושה מאד לכלל האדם. ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית, יסדה ההשגחה העליונה שימצאו יחידים שימלאו את החסרון, ע"כ גם העניות, אם שקשה מאד להממלאים את החובה הכללית עצמם לסובלה, מ"מ כך הוא (ה)משפט הצדק, כי לא יבצר מהכלל כל הדרוש לו, אף אם יעלה ליחידים ברעה רבה, כמס הנפשות של יום מלחמה לטובת הכלל המדיני באופנים צודקים. מובן הדבר שההשגחה העליונה תבחר למלא את החסרון האנושי הזה באנשים כאלה, אם ימצאו, שלא תהי' הצרה של העניות פועלת עליהם הרבה לרעה, כדי למעט כפי האפשרי את הרע המוכרח להשגת המכוון. ע"כ באשר צרת העניות היא בשתים, המחסור עצמו שהוא ג"כ רע ומר, ודבר זה אי אפשר מבלעדיו, והצרה השניה הקשה מן הראשונה, שמי שרגש האנושיות וכבוד הנפש, חיים בקרבו, גדולה מאד צרת הירידה הנפשית של קבלת עזרת אדם והיות למשא וסבל על כלל החברה האנושית או יחידיה. ע"כ כאשר ימצא איש שכ"כ השפיל מעלת נפשו, שגם בלא הכרח גדול יפשוט יד לקבל צדקה, לאיש כזה תקל צרת העניות מצד ערכה הרוחני, שהוא הצד הרע הגדול שלה. ע"כ מדת המשפט היא שהוא יהי' הנושא את דגל העניות לאמתתה, מאשר ישאוה אחרים בעלי נפש עדינה שצרתם בה כפלים. ע"כ מי שא"צ ליטול ונוטל, כך נאה לו, שלא יפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות בפועל, למען המעיט מספר העניים, המוכרחים אל הכלל, ע"פ ההשגחה האלהית הכללית, מאותם האנשים שהעניות להם היא ג"כ צרה מוסרית גדולה.

סדר זרעים פסקה ה׳העתק