אהבה

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אהבת התורה והמצוות, והדרך להגיע אליה

לבד ההערות הכלליות שמרוממות את האדם בכללו, שישים מגמתו להצד המעולה שבחיים שהוא צד השכלי שבו, בין מצד הרגש בין מצד האמונה בכלל, אע"פ שרחוק הוא מהרגיש ככה בעצם טבעו, שהנה כלולות באכילת חולין בטהרה ועישור מעשרות כראוי המנויים לעיל בברייתא הקודמת, עוד נצטיינו נקודות כלליות, ולפעמים פרטיות שמהן מסתבבים ענינים כוללים בכל דרכי המוסר הישראלי והאנושי, שאם יהיו לקנין לאדם יהיו מגן בעדו שלא יפול ברוחו ממעלתו הכולל(ו)ת, וימצא לבבו ישר ונאמן עם תורת השם יתברך וכל דבר חק ומשפט כתורה וכמצוה יהי' קרוב ללבבו...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אהבת החיים וצרכיהם, כשהם פונים למטרתם הרמה

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת...והנה מסעיפי כבוד החיים, הוא הזהירות למלא את כל הנחוץ אל חיי הגוף, שלא כדעת המואסים בחיים שימנעו מהגוף גם את הדברים הראויים לו. וע"ז יתעורר במה שאין זורקין את הפת, כלומר שלא להרחיק את המוכרח, כעין הלחם שעליו יחי' האדם, ככלי אין חפץ בו, כ"א לאהוב ההתעסקות בכל הדברים המביאים להשלים צרכי האדם וחסרוניו הראויים ע"פ מדה נכונה. אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

אהבת סיפוק הצרכים, ומאיסת ההתמכרות למותרות תוך זהירות ממאיסת עצם המותרות

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם. "ועת ומשפט ידע לב חכם", ו"לו עמי שומע לי כו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

מעלת אהבת החיים והרחבת החיים כשיש להם תכלית רוחנית. אהבת עולם הזה והעולם הבא. אהבה גשמית שהיא רוחנית

ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים היא נטועה בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו, אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

אהבת הכבוד

ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ז׳

בדר"כ יש לבטא ריגשות אהבה ולא להסתפק בכך שהם קיימים בלב

אמירת המרפא היא נהוגה להשרשת האהבה וחיבור החברה, באשר העיטוש הוא מדברים המרפאים את החולה, כדבריהם ז"ל בפ' הרואה. וכאשר מריעי מאן נינהו רבנן, הי' ראוי להאמר מרפא לחזק האהבה המורגשת. אבל באשר הערות לחיזוק האהבה נחוצה רק במקום שעוד לא השתלם השכל בכל תנאיו, אבל בהגברת השכל הטהור בדעת תורת ד', הדבר מוכרע מעצם הטבע של הנפש החכמה, בכלל מאתים מנה, להיות נתון לטובת החבורה באמת ותמים, ע"כ אין אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד. וכלול בזה ג"כ שהתרוממות הפרטי[ות] למעלה כללית באה מצד התורה, ואין לדחותה מפני מעלה נימוסית שאין בה כ"א הערך של הצירוף עם הכלל לבדו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

אהבה צריכה להיות מסודרת ולא מבוהלת

...אהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לא' ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה...כשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

...חלישות נפש האדם הטבעית, שהיא מתפעלת מכאלה, אם היא פועלת עי"ז להוסיף בהשלמתה בדרך הטוב והישר, אין זה דלות נפש ורפיון כ"א נטיה הגונה טבעית, שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכונתה בהן, כאהבת המשפחה, המולדת, הרחמים, היושר והצדק, שכולן באות ע"י רגשות פנימיים, שחלישות נפש האדם היא אמצעי להשרישם יפה בלבבו ולהעתיקהו על ידי כל אלה מתכונה לתכונה. וכשם שסגולת הכהונה תצא אל הפועל ע"י מלאת ידי הכהנים בצדק ובמשפט להטבת הכלל הרוחנית, ללמדם ולהדריכם, כן תצא סגולת חסרון הידיעה של החלום לטובה, בהוסיף האדם עי"ז יתר אומץ בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו, דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור להיות אפשר [=המאפשר] להיות עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש. אמנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כ"א יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת, והאמת מתבררת, והנזקין מתמעטים...וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ׳

שיווי הדיעות וההתחברות של הריעות הנפלאה בשני הצדיקים הללו, פעל על נפשותיהם שווי מופלא כ"כ עד שגם רגשותיהם הפנימיים וציוריהם המדמים היו ג"כ באופן שוה. ע"כ הי' גם לחלומותיהם סגנון אחד, זאת היא פעולת האהבה הנפלאה שיכולה להמצא בנפשות זכות כשפוגשות בערך שיווי של השקפות נעלות.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ב

אהבה לבנים ובנות

ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם, שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו, ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות הבנים והבנות. זוהי הרעה הכללית אבל עדיין יש לשקול את הערכים, ערך הטובה והרעה, שההוראה תהיה נכונה. אם נצייר שאמנם תהיה במצבו איזו רעה ומורת רוח ביחשו לטובת מציאות בנים ובנות, אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבישתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו, אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטובה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ב

אהבת המשפחה

אהבת המשפחה היא הברכה הגדולה בחיים, אמנם רק במקום ששם נמצאת תביעה פנימית לחיי משפחה של אהבה נאמנה, רק שם הכרח להמצא מקרה הגירושין כשאין הנפשות מתקבלות זל"ז. ע"כ מצד יקרת ערך חיי האהבה הטהורה שצריכה להמצא במשפחה הישראלית, יש בתורה דין הגירושין כשלא תמצא חן בעיניו. בחיי משפחה רפים אין הכרח של ניתוק הקשר. ע"כ היונה המצויינת באמונתה באהבת חיי משפחתה, כשתבא מדתה בחיים האנושיים, יקרה ג"כ מדת הפריחה שיש לה הוראת גירושין, כדי לבקש את החיים האמתיים הראויים להיות בחק תמימות האהבה במשפחה הישראלית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ב

אהבת אשת נעורים

יחש האדם לאשת נעוריו הוא רק יחש נפשי, יחש אמון אהבה, מה שא"כ שאר היחשים לדברים אחרים שיש בהם דברים אחרים זולתי כחות נפשיים, הקנינים והבנים וכיו"ב. ע"כ הדבר שיתכן יותר שיהי' ההכשר הנפשי שבא ע"י הפתרון הרע פועל ביותר עקריות הוא דבר מיתת אשתו. ע"כ הוא רואה אותו בזה יותר בתור פועל רע, מהנראה לו בשאר הדברים שיתכן להיות שרק חלק קטן ימצא לו ההכשר הנפשי בין יתר הסבות הנדרשות להוציא את הדברים אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

...רק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג. גם הקורת רוח של אהבת הנפשות שמגלה את כחה בהפגשם פנים בפנים, פועל ההפסק לחוש יותר את הדרת האהבה הנאמנה של רעים אהובים. צמיחת האהבה והפרחתה ע"י הפסקות כאלה, היא אחד מתנאי האהבה והדרך הקבוע בהתפתחותה בנפשות. אמנם כשתהיינה ההפסקות ארוכות יותר מדאי, אז ימחקו את הרושם של קישור הנפשות, לא באופן של חוסר ומיעוט כח, המתחלש רק לשעה ועומד להוסיף אורה בצביונו וטעמו העומד בו, כ"א ישארו רק זכרונות נקודיים שמהיותם צבורים עכ"פ בעומק הנפש, כשתפגש באהובה תתרקם האהבה הנאמנה עוד הפעם כעין השבה לתחיה ויצירה חדשה. וזהו ההבדל הנפשי שבין מעמד התחדשות האהבה שבא אחרי ההפסק של שלשים יום, הזמן הטבעי לחליפת סדרי התרגשות החיים ביחש חיי החברה והמשפחה. הרשמים בזה מתגלים בעדנן של הנשים, ובחיי החברה סתם הלואה שלשים יום, שהוא ההפסק התמידי שגורם לחדש פני הרגש שרק עב קל העיב את זהרו. אמנם י"ב חודש, תקופת השנה, פועלת מהפכה גדולה בריבוי מסיבותיה בחיי האדם והלך רוחו. הרשמים של זמן הפסק שנה מתחלפים כליל, ורק ע"פ סוד החיים הפנימיים הקבוע בנפש החיה, העומדת באמת לתחיה גם אחרי בלותה, אחרי יבשת לשד בית חומרה, "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש", רק בכחה זה תתעורר להקים מהכח ההיולי הפנימי את בנין הקשר הנפשי שכבר ניתר ונבלה. ע"כ מברך מחיה המתים, שהוא ערכו באמת, וגם הוא סעיף הבא מכח החיים הכלליים שבנפש, שמזה תתברר לנו עמידתה לתחיה. וביותר כאשר כל דבר הניכר שהוא עומד בטבע המציאות במצב בלתי נשלם, ודאי יצא אל פעולת שלימותו בקץ הימים. ובאשר התמותה האנושית וכל החי היא החלישות הטבעית שראוי לצפות ליום שתשתלם תכונת החיים כ"כ עד שלא תצטרך לה, ו"בלע המות לנצח". אמנם אם רק החיים לעת המאושרת הם יתענגו בחיי עד, עלינו להשכיל שהמנוחה והקורת רוח הקשורות בטבע הנפשות לחדות בשמחת הנפשות הנאהבות ודאי בא יבאו, וחלילה לחסרון מנוחה וקורת רוח של געגוע שיהיה דבר קיים לעד לעולם. ע"כ עמדת האהבה בעומק הנפש, במצב איתן גם בהשכח כל רושם מהמון החליפות, וחזרתה להיות נעורה ומשיבה את הנפש בהחזר לה כחה הוא התגלות נאמנה על התכונה הצפונה בנפש האנושית, מפני היותה עומדת לכך להתענג לעד בגעגועי אהבת אהוביה. ע"כ לעת שיבלע המות לנצח, גם ישיני עפר יקיצו וישובו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן הדבר מוכרח להיות מחזה הטוב ואור הצדק של המציאות בא עכ"פ לקץ הימים לכל תוקף הדרו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז

אהבת החיים

טובים הם מאד חיי השמחה, אבל גרועים ופחותים הם חיי ההוללות. האדם השלם המכיר בחכמת אמת את יקרת שמחת החיים, וכי ראוי באמת לשמח תמיד בחייו, הוא לא יבא לאהוב את החיים מפני ההפך, מפני פחדו מהמות, לא, הוא אוהב את החיים מצד ערכם הטוב של החיים. לא כן מי שלא בא לשכלול זה, הוא אינו מכיר ערך החיים, ואהבתו את החיים אינה נשקלת אצלו כ"א במדת יראתו מהמות, שהיא יראה דמיונית, תולדה של קוצר שכל וחסרון ברור וידיעה. ע"כ כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש, בשמחה וטוב לב, צריך שיבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים. אמנם השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

אהבת החומריות

ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותן. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות, ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ו

אהבת החיים

שונות הנה השקפות האדם על אודות החיים. יש המוקיר את החיים מצד עצמם, הוא אוהב את החיים מצד הטבעיות הנטועה בלב כל חי. איש כזה אינו מעריך את החיים לפי ההנאה שהוא נהנה מהם ולפי הרחבתם בכל משאלותיהם, איש כזה ודאי גופו חביב עליו מממונו, וצריכה האהבה האלהית להתרומם בנפשו במעלה עליונה על אהבתו הטבעית את החיים. ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חביב עליו מגופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה. איש בעל תכונה כזאת חייב להרים את מעלת אהבת ד', לא רק על ערך אהבת החיים הטבעית הפשוטה, כ"א על ערך אהבת החיים לפי ההרחבה המלאה שלהם, בכל מאדך.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הדרך להגיע לאהבת האדם

כשם שההסתכלות בצד היתרון של האדם, במעלות נפשו והוד שכלו והמדות הקדושות שיכול לזכות בהם אם יהיה נכח ד' דרכו, (הם מביאים) [היא מביאה] את האדם לידי גדולת נפש, בהוסיפו אהבה לאדם וחושו את יקרת נפשו, ע"כ יתנאה במדות טובות ובמעשים טובים. כן ההסתכלות בצד הכיעור האנושי, בצד גסות הבהמיות שלו, תביא לפעמים עמה השפלת רוח האדם, שבזה יהי' נוטה אל הבהמיות והפחיתות. כי יחשב שגם הוא כבהמה נדמה, כפי מה שיראה ממקריו השפלים הבהמיים, ויגרע אהבת האדם וחבתו מקרב לבו, ובזה מפסיד הרבה מיתרון מעלות קדושות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

אהבת הכלל

...אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללות השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שני הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ו

אהבה לכל הברואים

הדעה העליונה והקדושה של הערך הנאמן של הפרט עם הכלל, לא תגמור לפעול כ"א כשתעבור את כל הגבולים, דהיינו שלא תעמוד רק במעמד הפרטים והכללים של האומה בלבדה, כ"א תתרחב עד האהבה העליונה של כל ברואי ד'. אז כאשר תגביה מכונה במעלת הכלל היותר מקיף, שכל מצרים לא יעמדו לפניו, היא מתקיימת לעד לעולם ומוסיפה פירות של ברכה לעד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

אהבת האדם ללא הבדלי מעמדות. אהבת האומה. אהבת השלום. אהבת המצוות

דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת. עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה, הכוללות את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא, הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתן, והרצון לקבל עולן, וממילא יוצאת התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעות ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה. מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה, ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזה הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה, להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה? כשהם משותפים בשם שמים.