אחדות האומה

הקדמת עין איה עמוד כ״א

אחדות האומה בארצה, מאוחדת בקדושת התורה ובגאון ה'

..."סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה כ׳

יש בזה הערה, כי אף שצריך האדם שישים כל מעייניו על ישועת הכלל, מ"מ צריך הוא להיות עסוק ג"כ בשלמותו הפרטית, אלא שצריך שתהי' כוונתו להאחד ע"י שלמותו אל הכלל, ובזה איננו נפרד מהכלל גם בהיותו עסוק בשלמותו הפרטית.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ט

יש השלמת האדם לעצמו, בידיעת האמת, והשלמת זולתו ע"י עשיית הטוב וחסד. אך כ"ז לא יספיק לאדם, כל זמן שלא ישכיל שתעודת האדם לא תגמר לעולם, כ"א בצירופו אל הכלל. אמנם מי שיעסוק בעניני הכלל, עליו לשום לב כי א"א להיות הכלל מוצלח, כ"א כשיהי' פרטיו מוצלחים, וא"א להפרטים שיהיו מוצלחים זה מזה, כ"א בהיות כל אחד שוקד ג"כ על שלמותו הפרטית. והנה האחדות הזאת היא יסודן של ישראל, "מי כעמך ישראל גוי אחד", ע"י שד' אלקינו הוא אחד. אוה"ע אינם ראויים להכרת האחדות הזאת, איך שכל השלמות הנחמדה איננה כ"א שלמות הכלל, וזה ראוי לרדוף. קיבוציהם הכללים אינם כ"א מפני שא"א להצליח את הפרט, רק כשיתגבר הכלל על כל מכשול שאפשר לבא, אבל מגמת כ"א היא רק טובתו הפרטית. ע"כ הם נפשות רבות לגבי עשו. והנה כ"ז שבעוה"ר לא נגמרה שלמות זאת האחדות אצלנו, אנו כבושים בגולה, ואין השלמות הפרטית באה לתכליתה, וממילא ג"כ השלמות הכללית חסרה, ע"כ אמר שהעוסק בתורה, להשלמת עצמו האמיתית, ובגמ"ח להשלמת זולתו, ומתפלל עם הציבור, להרשים לעצמו שתכלית השלמות הפרטית היא רק שלמות הכלל, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה. והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים. והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד

היחס למפלגות שפוגעות באחדות האומה

אבל הכתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצות, שהן בית חייהם של ישראל, הן אינן נולדות מטבע רוח הכללי של העם, כמו שאר כתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות וזרות שהן כרקב לישראל, הן אינן פורחות מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות, ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. ע"כ לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כ"א בהכינם להם מפלגה ושטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים כי לא לד' המה. וכד' חז"ל על כיו"ב הני מערב רב קאתו, או מסטרא דע"ר.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ו

אחדות האומה בידיעת אחדות ה'

שלמותו של כל יחיד נערכת לפי ערכו ומדרגתו. אבל עיקר שלמותן של ישראל, שהם גוי אחד בארץ, היא ע"י קיבוץ כל הכוחות כולם, של הקטנים עם הגדולים, למרכז אחד, ע"כ רק בזה יתקדש שם ד' ית' בקיבוץ ואחדות כלל ישראל. ושלמותו של היחיד כשנערכנה בתור יחשה לו לבדו, אינה חשובה כלום לעומת הערך שתערך בהיותה מצטרפת עם השלמות הכללית. והנה בת"ת הוא המקום שבו קונה כל יחיד השתלמותו לפי ערכו, אך המרכז הכללי של ת"ת דכלל ישראל, והתמצית שהם מתאחדים, הוא בק"ש וביחוד בעונתה, שכל האומה כולה נושאת נפשה למקור חיים היחיד ית' בעונה אחת, מחזקת מאד את קשר הכללי, העולה מתמצית כל עסק התורה של הפרטים. כי ההבנה היוצאת והנמשכת מידיעת האחדות וקבלת עול מלכות שמים, היא מתחלקת לפרטים, לכ"א לפי כוחו, כד' הזוהר: כל חד וחד לפום שיעורא דילי', ובהבנה כללית וקבלה אמתית מתאחדת ע"י ק"ש בעונתה. ע"כ גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, כי ערך השלם בתוך הכלל הוא גדול באין ערוך מערכו בפרטו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״א

כל ההנהגות שבמקדש הי' ע"פ עומד ראש ומסדר, והוא נאות מאד לבד הסידור הנבחר הנמשך מזה, ג"כ להשריש כי אי אפשר ליסוד עבודת ד' להיות מתכוננת בכלל האומה, כ"א בהיותה מתנהגת ע"פ העומדים בראש ההנהגה, שהם חכמי התורה וסנהדרין שהם יסוד תורה שבע"פ, שרק בזה תבא תכלית האחדות המביאה לשלמות האמיתית כחפץ השם ית' .

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

שני מניעים לבקשת השלום והאחדות, והשפעתם על היכולת להשיגם

יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים, ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו. והנה פשוט שהמין הראשון של השלום לא יבנה רק ע"י ההכרה בכבוד שמים, וברוממות תכלית ההשגחה העליונה על המין האנושי. אמנם האופן השני הוא אופן פשוט טבעי, ימצא ג"כ אצל שכחי אלוה. אמנם כשנתבונן בדבר נראה, שיש הבדל גדול בין האחדות שתמצא ע"י הסבה האמיתית הגבוהה, מצד ההכרה בחפץ התכלית העליונה שבאה רק ע"י שלום הבריות, ובין האחדות שתמצא מפני הערת טובתו של כל יחיד. כי הראשונה נוסדה באהבת הכלל באמת, ע"כ כרבות ימי' תוסיף אהבת הכלל להתגדל והיא כנסי' שהיא לש"ש שסופה להתקיים. אבל האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה הוא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים. והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ג׳ פסקה ז׳

הפעלים הטובים, כשימצא פועל חכם העומד בפרץ הדור וחפץ באמת לעשות טוב, צריך להרבות פעלים חדשים במקום שהם חסרים לגמרי. אף גם זאת להסתכל בפעלים הישנים שישנם במציאות באומה אבל הם מפוזרים בלא מרכז, ע"כ ילכו הרבה דברים לאיבוד, כי כינוס המרכז פועל כל טוב. והוא רבה פעלים חדשים, וקבץ הישנים אל מרכז אחד.

ברכות פרק ג׳ פסקה ח׳

במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם ולא נפרדו כ"כ הכוחות. אבל עדיין לא עמדו אנשי כנה"ג שהרבו פעלים ותקנו תקנות רבות, וברכות וקדושות והבדלות, שהם בריבויים קבעו את התורה בישראל, א"כ הי' חסר במקדש ראשון מעלת ריבוי פעלים. במקדש שני, נתרבו הפעלים ע"י אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. נפרצה סוכת דוד ע"י שינאת חנם, והי' חסרון בקיבוץ הפעלים. אבל כמו יהוידע שהי' בתכלית השלימות בב' המעלות, בריבוי הפעולות וגם בקיבוצן, לא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. אף שהיו בב' המקדשים נביאים וגדולים וחסידים, מ"מ אין קץ לשלימות, ושלימותו בקיבוץ ב' המחסורים יחד לא הי' מי שהגיע.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. ...הב', ההלכות שהן מצות חיוביות מדרבנן, והפורץ בהן, ע"י סבת העיזו בתחילה לשלח יד בקורת בהגדות, בעזות, שבא מצד סיפור אחרי מטתן של ת"ח, תגדל רעתו. כי בפרצו גדרי המעשים, הוא רשע וחוטא, ולתאוה יבקש נפרד ועושה פרצה בכלל ישראל, להרס את המגדל עז שם ד', אשר בנו עמודי העולם, אשר באורם נראה אור וחיים. ומזה יבא ג"כ לפרץ גדרות התורה בענינים שהם מן התורה ממש. כי בהבטל כבוד הרב, בהמשך הזמן תתבטל ממנו הרגשת כבוד שמים, ויפרץ ג"כ בדברים של תורה, אם שהם מפי ד' יצאו, אבל הלא הוא יגיס דעתו כלפי מעלה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

והנה אלה השלשה יסודות, חכמה, טהרת הלב היא מקור ההרגש שעליו בנוי היכל תורת המעשים ודרכי העבודה, ויראת חטא שממנו יסוד לסור מכל רע, המה כלל השלימות והם נחלקים בכלל ישראל, ישנם חכמים מתגברים בתורה וחכמה בשלימות השכל, ויש מתגברים בטהרה ועבודת הלב, ויש מתגברים ביראת חטא בפועל, וע"י חיבור כולם יחד יבנה בית ישראל. אמנם רק במצויין שבמצויינים, שהוא עמוד תורת ד' בדור, ימצא שיקבצו כל שלש המעלות באיש אחד ברוממות ערך נפלאה. והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו. והנה רוממות המעלה הזאת היא נפלאה. מצאנוה באדון הנביאים, שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמנם כל הצדיקים יעלו במעלה זו לפי ערכם, עד שיש שאם שלימות הכלל עקרית וחשובה לו מ"מ א"א שתהי' בטל לגמרי אצלו חשק השלמתו הפרטית לערכה. והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ח׳

ר"ג סבר שהצלחת כלל ישראל ואחדותם תלויה בהגדלת ערך הנשיאות שהוא מרכז הכלל. אמנם הרבים הראו לדעת כי כבוד ת"ח הפרטיים, שבא לא מהכרח כ"א מנדבת לב והכרה בקדושת התורה וגדולת חכמי', תרומם יותר את רוח הכלל בתורה ודעת ויראת ד'. ע"כ נעברי', להורות כי כסא הנשיאות הוא ביד העם אבל כתרה של תורה וכבוד האמיתי של ת"ח מצד תורתם א"א שינטלו מהם כלל.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ז

אחדות הבינונים הדבוקים בתורה עם הצדיקים תשפיע עליהם לתיקון מידותיהם. הרשעים אינם שייכים באחדות

באמת אפשר שמהרבים הנכנסים בלא בדיקה היו גם כאלה שאינם הגונים בתוכם, אבל התקוה הנכונה היא שיתאחדו עם הצדיקים והכשרים ועי"ז יזכו גם הם ויעשו תשובה ויתוקנו. והראו לו דמליין קטמא, ואפר אינו בר גיבול, להורות שלא יתדבקו לעולם ולא יתחברו יחד, כמדת הרשעים חלילה שנאמר בשש מהם נפשות. וע"ז אמר ולא היא, כי כיון שנתדבקו לתורה יתאחדו יחד, וע"י ההתאחדות יתוקנו בודאי.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ו

תכליתה של הלאומיות בעם ישראל

כל הלאומיות שבעולם מושכות עליהן המון רב בישובן, מפני התועלת הגשמית שבאה מהן למחזיקים בהן. אבל קישור נפשות כל ישראל לבית אלהי יעקב, אינו מפני התקוה הגשמית, כ"א מפני התכלית של אור השלימות שיבא ע"י גדולתן של ישראל בהתאחדם בארץ הקודש. ע"כ גם בחרבנה עיני כל ישראל אלי', כי לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, וגם כשהיא שוממה קדושתה עלי', והסגולה הרוחנית אינה סרה לעולם. ע"כ אמר שהוא בנוי לתלפיות, מצד הצורה הרוחנית, ע"כ גם כשהוא תל ושמם כל פיות פונים אליו, שהכל פונים אליו, וזהו "כמגדל דוד", ששם כל תכליתו אפילו בחוזק המדיני, רק כדי לבא לתכלית השלימות של צורתן הרוחנית של ישראל ברוממות נפשם וקדושתם. ע"כ בחר בשירי זמרה ודבקות הנפש בד', והוה גלי מסכת, ומלמד לתלמידיו ע"ג קרקע להורות שמגדלי המלוכה הם הכנה לשלימות האמיתית של דעת ויראת ד' .

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

...גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ו

ביאר שאי אפשר שלא תקום ישועתן של ישראל, אע"פ שהושפלו כ"כ עד שאי אפשר להם להתרומם ע"י עצמם כ"א ע"י השתדלות נמרצה מצד משרע"ה, בשני מופתים. המופת האחד הוא מה שאמר ומה כסא של ג' רגלים, שהכונה שמוכרח הדבר שנצחיותם של ישראל תבא דוקא מכח שלשת האבות, בהתפשטות המדות הטובות העקריות בתור עם שלם קדוש לד', ולא ע"י חלק אחד מביניהם, אפילו אם יהי' רשום ונעלה באין ערך.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ה

מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה היא נמצאת במקום המקדש שמשם יצאה האורה לעולם, הנה היא נשגבת מבינת אדם בהשקפה איך תתכן הבדלת מקום אצל הקדושה העליונה שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת על בני אדם להיות מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה. וכיון שאנו רואים המעלה הנמשכת מהתיחדות המקום, א"כ השם ית' היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם, הוא יודע כי זאת ההתיחדות תביא להדרכה הטובה. ע"כ הטובה השלמה ההיא בעצמה גורמת התיחדות המקום, א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, בין השגת השם ית' ושלימותו כפי מדת האדם וציוריו, והיותו מדיני בטבע ומשתלם ע"י מרכז של אחדות ונשיאת דגל דעת נבחרת, ומזה נעלה אל עצם עניני הסגולות ששם השם ית' ביקרת התיחדות המקום מראש מקדם, למען תצא התכלית השלמה לפי מדתן של בנ"א לתכלית שלימותן.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

אחדות ישראל תלויה בהכרה באחדות התורה. קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות באומה באופן אחיד

אמיתת ההשגה באחדות השם ית' אפשר לעלות בה במעלות רבות זו ע"ג זו. אמנם עוצם הטוהר שהשגה זו מפורשת בתורת ד', אין אדם יכול להגיע אליה. כי אמתת אחדות השם ית' היא אמתת מציאותו, ואין אמתת מציאותו נודעת כ"א לו לבדו ית'. ע"כ המעולה שבכוונות בקבלת עול מלכות שמים שבק"ש, היא רק הקבלה מצד האמור בתורה, שהיא תכלית העומק. אבל הקורא וכופל מורה שהוא מוסיף במעלה והשגה, א"כ אין קבלתו עול מ"ש מצד התורה, שתוכן ההשגה האמור בה אין להוסיף עליה ואין נופל בה כפילה, ה"ז מגונה. כי אחדות השם ית' ואחדותן של ישראל המעידין זה ע"ז תלויות בהכרתם באחדות תוה"ק. ע"כ אם שראוי להשתלם בדעה והשכל כ"א לפי ערכו ותכונתו ומדותיו, אבל קבלת עול מ"ש ראוי שתהי' בצביון שוה בכלל ישראל ע"פ דעתה של תורה, א"כ אין שייך לכפול. ע"כ ע"ד הכונה הפרטית ועילויה אין מקום כלל להראות בגלוי חילוק בין האישים באיכות קבלת עומ"ש, כי כל ישראל שוים בהקבלה מצד התורה....

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ז

היחס שבין אדם לחבירו הוא נמצא בפועל מצד הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חבירו ודאי באה מצד היחש הנמצא בהכרח בין כל איש לזולתו לפי האמת, ע"כ מתגלה ערך היחש אם הוא מתקבל בארחות הדיבור. והורה בזה באמרו "בורא ניב שפתים", והניב פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור גם בין בנ"א רחוקים זה מזה, ועי"כ מתקבלת ג"כ תפילת האחד על חבירו...שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בנ"א בפועל, לפעול ולהתפעל כ"א מחבירו בדרך טובה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה..."ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"...והנה המעלה הראשונה של "גדלו לד' אתי" תבא ע"י הדרישה השכלית. והמעלה הגדולה ממנה של "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" תבא ע"י הבנת האמונה ביסודה, שלשני אלה יביא הקיבוץ השלם של יראי ד' וחושבי שמו. וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותן מקושרות לתכליתן הנעלה, ונעשות כולן חביבות, כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברות בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים תושקף האמת לאמתתה, ואין ב"ד שקול. ושולחן כזה הוא המביא תכליתו להקרא "זה השולחן אשר לפני ד' " .

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

בהיות האדם מתבודד רחוק מחיי החברה, אם אמנם רחוק הוא להוסיף שלימות בכלל הציבור שהיא חובתו האמתית, וע"ז בנוי רוב משפט האדם ושרשי תוה"ק שהיא מורשה קהלת יעקב, ומתקיימת במלואה רק בהתאסף קיבוץ כללי המאוחד ע"י קשרים נאמנים. אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

התורה והמצוות מחזקות את אחדות האומה

תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים. ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהן בכללן מחזקות את האגד הלאומי ומוסיפות עצמה בסגולות הלאומיות. ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות.