אחריות

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

פעולת האדם למען הכלל מחייבת את עיסוקו בהשלמת עצמו, אחרת פעולתו למען הכלל תינזק. האדם צריך לדאוג לגשמיותו ולרוחניותו כדי שיוכל לפעול למען הכלל. יתכן שמשה רבינו ישב בדין רק שעה אחת ביום, ובכל זאת נחשב שעסק בדין כל היום. ככל שאיפה, גם השאיפה להיות כללי צריכה לבוא לידי מימוש בצורה מושכלת, ולהבין שלפעמים דווקא לשם מימוש השאיפה יש להימנע מלעסוק בה. מצד שני לפעמים ההימנעות מלפעול למען הכלל מגיעה מתוך קטנות, שמתחבאת מאחורי מילים גבוהות, ולכן על האדם לוודא שהוא אכן "חפץ בה באמת ובתמים"

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירות עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם הגופנית וגם הרוחנית, (לפי שתי ההוראות שב"חלש ליבייהו"). ע"כ תנא להו רחב"ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערב, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, גם אם חלילה יחטאו בחטאים פרטיים. היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלוקית, לרומם בית אלוקינו

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, אז תתקיים העדה בצביונה הרוחני. ואם חלילה דברים פרטיים, שגם הם יוכלו להפסיד כח הקיום של איזה עדה, יגרמו להחריבה, הנה יסוד החיים הישראלים יהי' תמים עמם. ע"כ בכל מקום שיבאו וידחו יהי רוח ד' עמם, ואין זה חורבן מוחלט כי מעפר אחר יצמחו, ובאשר יתיישבו, ישובו לתקן את השגיאות הראשונות, וכל סדרי החיים שאינם ע"פ ארחות תורת ד' שגרמו ההפסד, יכירו, ויבנו בתוך עם ד'...ע"כ דבר גדול עשה ר"א דעביד למתא מחסיא דלא חרבה מאותו עוון, ששמר בה היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלהית, לרומם בית אלהינו. ואם כפי יצר לב האדם נזדמנו סבות שהחריבוה, רב הוא ונכבד הדבר שלא חרבה מאותו עון. ע"כ ידענו נאמנה שהבנים הנפוצים מעיר כזאת, שכלל הקדושה הישראלית חזק ואמיץ בקרבה ועומד בה למעלה מכל תעודה צדדית שתוכל להיות [משתרשת] בכח הזמן ושטף החיים, יהיו בנים נאמנים לד' ותורתו ועמו, ועוד יהיו לברכה, גודרי גדר משובבי נתיבות לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

דאגה על דבר מחסורי פרטים היא נמוכה מערכה של השבת. הדאגה על דבר הכלל היא כבר מרוממת הרוח ומביאה את האדם למעלות גדולות ודיעות נשגבות

רבי יהודה אומר, שאמנם יש התרוממות הנפש באהבת הפרט מצד שהוא פרט אחד מכלל גדול, ואין זה דומה לאהבת איזה פרט מצד עצמו. אמנם הוא נעלה מזה הרבה, באופן שראוי גם מצד המעלה השכלית היותר נשגבה לבקש גם היחיד מצדו טובתו ובריאותו, לא רק בערך עצמו בלבד כ"א מצד היותו פרט אחד, ופרטים כמוהו רבים המה בהכלל. והיא מעוררת אהבת הכלל, שראוי ג"כ לתפוס מקום בלב, גם לפי המדה הדרושה להיות קבועה בלבבות מקדושת השבת, שדאגה ע"ד מחסורי פרטים היא נמוכה מערכה, אבל הדאגה ע"ד הכלל היא כבר מרוממת הרוח ומביאה את האדם למעלות גדולות ודיעות נשגבות. ע"כ אמר המקום ירחם עליך ועל כל חולי ישראל, לציין אהבת הכלל מצד ריבויי פרטיו, ע"כ כל פרט תופס בו מקום לעצמו ומתגבר הערך ע"י הכפל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אין הלאומיות העיקר האחרון. ולפעמים טוב להיות סר מעט מעל הדברים שמבליטים ענין לאומי, כדי להורות שעם ד' אלה, תכליתם היא יותר רחבה מכל תכונה לאומית, ואינם דומים לעמים אחרים שאין להם אלא לאומיותם. ראוי לאדם תמיד שיהיו עיניו ולבו נתונים לעניני הכלל. אפילו אם יאמר אדם להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה

...ר"א הורה שצריך להוקיר את התוך והתכלית האחרונה, ע"כ אין העיקר תלוי בלשון. והראה פנים שאין קפידא אם יאמר בשפה הלאומית את הגיוני לבבו או בשפה הארמית אע"פ שאיננה השפה הלאומית, כי אין הלאומיות העיקר האחרון. ולפעמים טוב להיות סר מעט מעל הדברים שמבליטים ענין לאומי, כדי להורות שעם ד' אלה, תכליתם היא יותר רחבה מכל תכונה לאומית, ואינם דומים לעמים אחרים שאין להם אלא לאומיותם. אמנם הקשו ע"ז שהרי אר"י לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שהרי ראוי לאדם תמיד שיהיו עיניו ולבו נתונים לעניני הכלל, וגם בשאלת צרכיו ראוי לשום לבו אל היסוד הכללי של כלל האומה, כי מ"מ סוף כל סוף אין דרך אחר לכל חמדת התכלית הגדולה לבא בעולם כ"א ע"י גדולתם של ישראל. ע"כ כדי שינצל האדם מהיות שקוע רק בחפצי נפשו הפרטים, ראוי שלא ישאל צרכיו בלשון ארמי, כי לא יוכל האדם להנשא אל החוג הרחב של צרכי כלל הברואים כ"א ע"י התקשרו בעמו בקשר אמיץ, והדבר נגלה ביותר בישראל, שעל ידי התגדלם תבא התכלית המאושרת לכל באי עולם. וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

לפעמים קלקולים דקים ביראת שמים בליבו של ת"ח, יבואו לידי ביטוי בעיקר בסובבים אותו, כיון שלהם אין את ההגנות הרוחניות ורגשות הקודש שיש לו

...אותו תלמיד בתתו פדות והפרש בין ימי נדותה לימי ליבונה, הראה לדעת שההגבלה הטבעית עומדת אצלו נעלה מההגבלה התוריית, וכאילו היתה ההדרכה הטבעית עיקרה של תורה והתורה האלהית המרוממת את האדם בעצת ד' לאור הקדושה ומאירה את מחשכי העולם באור האלהי ע"י קדושתן של ישראל, היתה חלילה טפילה לדברים הטבעיים. והנה אף שאותו תלמיד בעצמו ע"פ דרכו זה הי' זהיר במצות והולך תם, אבל כ"ז היה אפשר להתקבל רק בנפשו שהיתה טהורה ונוטה אל הצדק ורגשי קודש שלה היו מטים אותה לדרכי תורה, ולא היה חסרון של הדעה הזאת, שהיא נשחתה, כל כך ניכר בחיים. אבל הקרובים אל השפעתו, בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה. ע"כ לא הי' ראוי לו לחיות המחצה השני' של הימים שבהם עלולה ביותר להתפשט השפעתו על זולתו.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

בגלות אנו שקועים בהכרח בחיים הפרטיים לדאוג כ"א איש לגופו ונפשו, אלא שבהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד. בגלות שנתרסקו אברי האומה, חיי הפרט וחיי הכלל נעשו נפרדים ולפעמים גם סותרים זא"ז, ואנו טבועים בכל עצמיותינו בחיינו הפרטים

אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה…אם הי' רוח הכלל יכול להתנשא מעל החיים הפרטיים, כמו הנפש שאין לה עסק של חיים גופניים אחרים, ע"כ אותו הציור עומד הוא בה בכל תקפו, וקישורה אל הגוף בידיעתה והרגשתה לא נימח כלל. אמנם הרי אנו שקועים בהכרח בחיים הפרטיים לדאוג כ"א איש לגופו ונפשו, אלא שבהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. אבל בגלות שנתרסקו אברי האומה, חיי הפרט וחיי הכלל נעשו נפרדים ולפעמים גם סותרים זא"ז, ע"כ דומה אצלנו ההרגשה בחיי הכלל כמו ההרגשה של בשר המת שבחי, שמרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים. כמו כן אנו, טבועים אנחנו בכל עצמיותינו בחיינו הפרטים, וחיי הכלל, שכליו נאבדו וליחו נס, דומים כבשר המת שבחי. ואע"פ שהרוח הפנימי מכיר ומרגיש, אבל אי אפשר שיצא אל הפועל בהרגשה גלויה מפני טרדת החיים במקום שההרגשה עומדת בכל תקפה, ואינו דומה למצב הנפש הנפרדת מעל הגוף שעסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה. ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים. אבל אנו בהיות לנו מרכזי חיים פרטיים, מתכנסת בהם כח ההרגשה כמו שמתכנסת בגוף החי במקום הבריא שבו, ואינה פונה למקום שנפרדו ונשברו כלי הרגשתו, אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ט

כשהאומה בשלותה הגמורה א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן (הרב מסיים את הפיסקה במשפט שנראה קשה תחבירית, ואולי כוונתו במילים "הגלות החל הזה" לרמוז לפירוש המובא באבן עזרא ור' יוסף כספי בעובדיה א, כ, ש"החל" מלשון התחלה, וכוונת הרב היא ש"החל לבצר", דהיינו שהגלות החלה בביצור המעמד הרוחני לקראתה)

בכלל הי' מצב ישראל בימי בית שני ביחוד מכוון בתור הכנה ואיזור כח לימי הגלות הגדולה והארוכה. שלהכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה כמוה, צריך הכנה רבה ועצומה, וצריך ג"כ שבימי ההכנה יהי' כח האומה שלם למען תוכל להשתמש בכחותיה הגדולים להכין חיל לימי הרעה הנוראים. אמנם כשהאומה בשלותה הגמורה א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן. ע"כ מאת ד' היתה זאת, כי במשך זמן גדול עד שלא חרב הבית, שהיתה האומה מחומשת בכל כחותיה הגשמיים והרוחניים פשטה המלכות על ישראל. וכבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה.