אמצעי ומטרה

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ראוי להכיר [את] כל הענינים הגשמיים כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד'. והמכיר כזה לא ימצא תכלית לחיזוק הכוחות הגשמיים והרחבתם כ"א כפי ההכרח, שמבלעדיהם לא תכון ההשלמה הרוחנית, וזה יובן במאמר "לד' הארץ ומלאה". אבל באמרו "והארץ נתן לבנ"א", יורה שיש יתרון בעצם התגדלות הכוחות הגשמיים והרחבתם בקנינים רבים והשתלמם ע"י חכמה וכשרון מעשה. והמדה הישרה שבזה היא, שאם לא ישקול האדם את ערך הנאותיו הגשמיות לקחת מהן הערך הראוי לההשלמה הרוחנית שיש בכל דבר גשמי, אז הגדלתו את הכוחות הגשמיים תמשכהו להתבהם ולרדת כרוח הבהמה למטה. אמנם בהיותו יודע להוקיר את הצד הרוחני שיש בכל הנאה גשמית, כפי שימושה אל הצדק ואל השכל האמיתי כראוי לפי היושר האלהי, שהיא כללות הנהגת התורה ביחוד, אז לא זו [בלבד] שלא יעיקו ההרחבות הגשמיות לההשלמה הרוחנית, כ"א יוסיפו לה אונים. ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים. ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

אמנם ההשפלה של התעודה השכלית לגבי הגשמית, היא יסוד כל השחתה, והיא היתה השחת[ת] ירבעם ב"נ שהעיז להפוך לתכלית [את] התבצרות המלכות בידו, שעם כל יסוד טובת העם שיש בקיום המלכות, היא עכ"ז מצד עצמה מטרה חמרית, אם לא שתהי' מכוונת לתמוך הכסא ע"פ ההשפעה הרוחנית, "להכין אותה ולסעדה (באמת) [במשפט] ובצדקה", והוא שהפך סדרי הקדושה הרוחנית, ושחת דרכו לע"ז לצורך נטיותיו החומריות, אם שלא השחית את ישראל במצבם המדיני, אבל השחיתם לאביהם שבשמים, במה שעשה העיקר [את] השאיפה הגשמית, והרוחנית לטפל, להיות משתנה לפי חפץ [השאיפה] הגשמית.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ב

כיוון כל כוחות הגוף ופעולות האדם לעבודת ה'

ובהתחזק הכח הרוחני הנמצא בתכונת הדגים הקטנים, והפעולות המכוונות כולן למטרה זו של הגברת החיים הרוחניים לכל דרכיהם מסירות כל מחלה, ומרבות כח החיים לחזק את הגוף להפריחו, להרבות כחותיו ולחזק כל כח שבו בבריאות הגונה, כדי שיהי' כלי הגון לשימוש הנפש בדברים שהם תכלית מציאותו של האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

יש להסתפק האם השאיפה וההכנה אל התכלית מעמידה את האדם במדריגה אליה הוא שואף, גם טרם שהגיע אליה (והכרעה בפיסקה הבאה)

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה...להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי...ולא הסבו כדרכם תמיד. אמנם קבעו מקום, קביעות המקום מורה על התישבות השכל והסכמתו, להורות עכ"פ שאין אכילתם מהמשכה בהמית חלילה, כ"א מהסכמה שכלית שהיא מדרגה למעלת החירות של הסבה. ע"כ הסתפקו אם בכיו"ב ראוי לזמן, מפני שעכ"פ יש בזה הכנה אל התכלית המעולה, או דילמא כ"ז שלא באו למדת החירות יש בהתחברות האכילה ג"כ חלקים מצד החרפה הבהמית שמתעוררת כ"ז שלא בא האדם למדת הקדושה הגמורה, ע"כ "לא הוה בידייהו".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

השאיפה וההכנה אל התכלית מעמידה את האדם במדריגה אליה הוא שואף, גם טרם שהגיע אליה

וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו. ע"כ ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומד(ים) בעצמם, רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי, (אינו) [אינם] נחשב[ים] לחיים אנושיים. ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות. ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים לארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון לימוד "אאלפך חכמה", ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליה מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני'. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק. הזמן שנה, נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד. א"כ הצעד האחרון של הת"ק הוא המביא לציור התכלית. ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

הוראה היא זו שהפעולות הנפשיות הנה הפועלות על החומר, ומזה ג"כ בכללות המציאות שהצד הרוחני הוא יסוד המציאות ועקרה, והחומרי הוא נפעל ע"פ הרוחני. ע"כ השבת הנפש תלוי' ביותר במקום הקרוב לנפש, אע"פ שאינו מצטיין בחלקי חומריותו לחיזוק, אבל יש בו יחש נפשי ופועל ג"כ להכשיר את החומר לקבל הכחות הנפשיים ביתר שאת. ומההדרכה ההזנית הזאת יבא האדם לישר דרכיו תמיד להשקיף על צד הנעלה שבהם, ותיקר בעיניו רק התעודה הרוחנית שהיא יסוד המציאות, והגשמיות תהי' בעיניו יקרה בתור שימוש הגון לכל הכחות העקריים הרוחניים, אבל לא ישתקע בגשמיות ולא יתור לבבו לומר שהחומר הוא יסוד המציאות וממנו יפעלו הנפשיות, שהוא דרך רשע כסל מביא לאבד כל חמדת האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה. והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין [כי] כל מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי', לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלים שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ד' המה, לתכלית נשגבה היוצאת מהם. למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר. והנה אחרי ההכרה שכל הפעולות הרחוקות נעשות בהשגחה עליונה מדוייקת, אז יגיע האדם להסתכל כמה רוממה ונאה היא המטרה שהוא הים הגדול שגם נחלי הפעולות הולכים אליו, וזוהי רוממות שם ד'. ע"כ אמר דוד: "גדלו לד' אתי", כלומר המשיג את סוף התכלית יכיר איך היו הסבות נאותות כולן להוביל אליו, וכמה גדולה היא יד ד' שהלכה לאין ערוך במרחק רב במקום וזמן ובמדריגות רחוקות לפי ההשקפה מהבאת התכלית העליונה על ידן, ע"כ "גדלו לד' אתי", הכירו כולכם על ידי גדולתו ית' ורוב חסדיו שהכל הכין לטובת יצוריו העליונה. "ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ע"כ בהיות רוממות שם ד' מכוונת לעומת הקדושה העליונה של הכרת ערך איכות התכלית העליונה של כללות ההנהגה העליונה, לא יתכן להיות בה עיקר וטפל כ"א אחדות הידיעה מפולשת בכל הכתוב לחיים. והנה זאת היא המדרגה הנאמרת ע"פ השגת רוה"ק, שלפעמים מתנשאת הנפש מעל להמושגים הפרטיים ומכרת את קונה ודרכיו העליונים. ע"כ בהיותה משערת שהיא רוממה אז ממצבה הרגיל, תקרא לעומת זה ע"פ הכרתה רוממות שם ד' ההשערה של הוד התכלית העליונה. אבל למעלה מזה היא השגת אדון הנביאים, והיא התעודה של התורה שאלי' נבא כולנו יחד עם ד', כבקשת וברכת האדון, "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם", וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה. הוא ע"ה בהיותו תמיד עם ד' לא היתה אצלו ההשערה העליונה, שהיתה ידיעתו האמיתית ברוממות ערך התכלית העליונה, דבר של רוממות. ע"כ לא אמר: ארומם שם ד', כ"א "שם ד' אקרא", בקריאה השוה לכל רגשות חייו התדירים, ולא מכח קיבוץ ההשקפות הפרטיות בא לידיעת איכות התכלית, כ"א בידיעה אמיתית מצד עצמו, ע"כ "הבו גודל לאלהינו", בהיותכם מכירים ע"פ ערך התכלית העליונה הכרח הסיבוב הגדול שצריך ע"ז להמון הפעולות הרחוקות, שכולן מעשה ד' הגדול הן. והנה המעלה הראשונה של "גדלו לד' אתי" תבא ע"י הדרישה השכלית. והמעלה הגדולה ממנה של "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" תבא ע"י הבנת האמונה ביסודה, שלשני אלה יביא הקיבוץ השלם של יראי ד' וחושבי שמו. וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותן מקושרות לתכליתן הנעלה, ונעשות כולן חביבות, כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברות בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים תושקף האמת לאמתתה, ואין ב"ד שקול. ושולחן כזה הוא המביא תכליתו להקרא "זה השולחן אשר לפני ד' ". וכשנתבונן ביותר תבא לנו השקפה יותר מופלאת, שהמסתכל בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, הוא לא יפליא עוד בין המטרה אל התכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו כי הם חלקים מחלקי התכלית העליונה, ע"כ הוא תמיד רק קורא בשם ד'. אמנם המקבלים, שאינם ראויים להידיעה הברורה הזאת, יכירו הבדל בין תכלית לאמצעיים, ותהי' מעלת המשיג האמיתי בתור קדושת ההנהגה שאין עמה הכנה וחולין כלל, וזאת היתה מעלת אנשי הסגולה, אוכלי חולין על טהרת הקודש בזמן ביהמ"ק. אמנם המקבלים הדרכה עליונה כזאת יבאו עלי' ע"י שהם באחזם דרכם יאמר עליהם: "הבו גודל לאלהינו", וכפי מעלתו העליונה לא יוכל לעולם להשתתף ב"הבו גודל", כי מעלתו היא קריאת שם ד', ויהי שם עם ד' וקרן (אור) עור פניו. אמנם המעלה הכוללת לכל שלמי המעלה, אם לפעמים יתרומם האדם אל מעלת הקדושה, אבל לא יוכל לעזוב תמיד מעלת הגדלת שם ד', שהיא מעלת הטהרה וקשר המעשים להשגת תכליתם. ע"כ בכתבי הקודש נאמר: "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו". וזה הוא יתרון האמונה, שעלי' נאמר: "וצדיק באמונתו יחי' ", כי יוכל על פיה להתקדש בדרכיו בהיותו הולך בעצת ד' גם במעלה שלא יוכל להגיע עדיה מצד שכלו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו. ע"כ ההוראה על התכלית הפנימית של ההסכמה וההכרה הפנימית, תבא בעניית אמן שהוא אות הסכמה, וההסכמה תורה לעולם על ההכרה הפנימית אל המאמר הנשמע. ע"כ להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית...וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו נגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור "עת לעשות לד' ", שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות מוסרה, יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ו"לעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה. והוא אם יש לתן ערך להנאות החיים מצד עצמן, חוץ ממה שמובילות אל תכלית יותר נשגבה ממה שהן עצמן נערכות, או שההנאה לעצמה אין לה כל ערך, ואולי ראוי לחשוב אותה למשא וטורח לבעל נפש משכלת. והיתרון הוא רק מצד התכלית האחרונה הבאה ע"י לקיחת החלק בחיי הגוף לדרכי היושר ודרישת החכמה שהוא יסוד שלימות האדם. ע"כ לפי הדרך האחרון ראוי לשלב הבוצע והמברך באיש אחד, להורות שהבציעה מצד עצמה שבאה מצד ההנאה, וכמו שביארנו בריש פ' כיצד מברכין, איננה התכלית כ"א בהיותה משגת התועלת. ומובן שהנוטים אל צד הפרישות משקיפים בזה האופן על החיים וההנאות הגופניות בתור הכשר והכנה. אמנם ר"א ס"ל דעונג החיים בדרך השוה בעצה ובחכמה, הוא דבר נכון וטוב ג"כ מעצמו, לקבל חסד ד' וטובו בכל דרכי הטוב שמטיב לבריותיו. וכענין ר"א דמצמית פרוטה וזבין מכל מין ומין, דסובר דיש דין וחשבון על כל מה שאפשר להנות ואינו נהנה, זאת הדעת פונה להחליט כי ההנאות הממוצעות הגופניות הן ראויות לכבוד ג"כ מצד עצמן. ע"כ אין חובת הבציעה להיות קשורה אל הברכה הבאה על התועלת, כי גם לעצמה יש ענין, להתענג על ד' ועל טובו באורח משפט, ע"כ ס"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

אמנם גם בסעודת האדם לעצמו יש שם השקפת בעה"ב והשקפת אורח. ההנאות לעצמן כשהן בדרך דעת ויושר אם שהן אינן דברים עקריים, ואף אם נחליט שראויות הנה לכבדן כערכן, עכ"ז ראוי לשום על לב שיש תעודה לאדם נעלה הרבה מתעודתן. ואם שאין ראוי לבזותן, אבל לדעת כי עם תכליתן הקטנה הן מכינות תכלית יותר נשגבה מהפעולות הטובות וכל כשרון של משפט וחכמה ופעל טוב היוצא בכח השימוש בהנאות הגופניות. ע"כ אם שבעת הנאתו ראוי לו לשמח בעמלו, אבל אח"כ בהיותו פוטר עצמו מהעסקים הנמוכים ראוי לרומם נפשו אל דברים הנשגבים, להאיר באור דעת אלהים חיים, והוא יסוד ברכת המזון שבאה אחר האכילה. ואם האדם ישקיף על עצמו לשעה כבעה"ב בעוה"ז ונהנה בשמחת לב בהנאות ההוה, אין רע, אבל רק אם כשיתרומם מזה יכיר שהוא אורח ופונה הוא למטרה רמה לאור החיים האמיתיים. ומצד המעלה היותר רמה, יברך ג"כ את מצבו ההוה שהיא ההשקפה של ערך בעה"ב. שבהיות כל מעשיו לשם שמים, ועינו ולבו אל רוממותו, יכונו כל דרכיו וגם שמחת הנאתו של ההוה תרומם נפשו, ותגדלה לעשות חסד וטוב ברב הדר ותפארת.

ברכות פרק ז׳ פסקה ח׳

מפני שבהכרח האורח האוכל דלאו דילי' לא ינצל מבושה שבהית לאסתכולי באפי', ע"כ נאה היא התפילה הזאת לאורח על בעה"ב, לברכו ששכרו יהי' משלם ולא יתערב בו סרך בושה וכלימה, אע"פ שמטבע נתינת בשר ודם שתהי' עמה למקבל בושה וכלימה. הבושה (והכלימה) תתכן, (אם) מפני ההתעסקות באמצעים בלתי הגונים, אפי' תהי' התכלית בלתי גרועה. והכלימה, ביחוד, שהיא כח הבושה בהרגשה יותר חזקה, תצוייר על התכלית הבזוי' שראוי להכלם ממנה. ובאשר הסעודה היא כערך אמצעי לעצמה, ותכליתית בערך פעולות החיים הבאות ממנה, ע"כ יאתה התפילה שלא יבוש בעה"ב בעוה"ז, שימצא מנוחה וקורת רוח עד שיהיו הנאותיו החומריות הנאות אנושיות באופן שאין ראוי לבוש מהם, ושראוי לחושבן לאמצעי יפה לתכלית חיים האנושיים בדרך הגונה. ומצד תכלית החיים היוצא מכח הגוף הבא מהאכילה, לא יכלם לעוה"ב, שתהיינה פעולותיו ישרות ומלאות טוב ועבודת ד', באופן שימצא אחרית טובה לעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

כבוד לדברים שבקדושה נועד לחזק את דרכי השלימות בפועל

ועם זה יורה ג"כ שכבוד התורה אינו נפרד מהבנתה, שאחד מדרכי ההבנה הכוללים הוא שיבין חקר כבודה של תורה, ואם יבין צורת הענינים בדבר שפתים ואפילו בציור שבלב ואינו מבין ערך רוממות כבודם, אינו יודע ומכיר את התורה כלל. ע"כ לא יוכל להיות כבוד התורה נתון כ"א באופן הראוי להבנתה בתכלית הכשרון, ועם זה יבין האדם שאינו יוצא יד"ח, לא בכבוד תורה ולא בכבוד שום דבר שבקדושה, ואפי' כבוד המקדש, כ"א בהיותו ממלא את כל דרכי השלימות שמצדם הוקבע מרכז המקום המקודש הראוי לכבוד. ורוב אדם יחשוב לצאת ידי חובתו בנתינת כבוד לדברים ששם ד' נקרא עליהם, כמו לפאר בתי כנסיות ברמה וחוקי ד' לא ישמרו בתוכם, ומה יתרון לכבוד כזה הנתון בידים מזוהמות, ומקום הכבוד באמת הוא כעטרה לכל המעלות הרמות, לבססן ולרומם הכרת ערכן באמת, "יעלזו חסידים בכבוד".

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ז

התעלות האדם הראויה לו מצד צורתו האנושית, שבזה לא ידמה לבהמה שנפשה היא יורדת לארץ, היא בכלל ע"י שימו את המטרה העקרית את צורתו האנושית, וההנאות הבהמיות לא יהיו לו כ"א לשימוש להגיע עד ההצלחה האנושית. אמנם מי שלא יאבה לטהר הנאותיו הבהמיות, וישים אותן עם כל גסותן תכלית לעצמן, הוא עם הארץ. ע"כ מי שאינו אוכל חוליו בטהרה, שאכילת החולין בטהרה מדרכת את המתנהג ככה לזאת המדה הנעלה לרומם את הנאותיו מלכלוך החומר אל הטהרה הנפשית. אמנם יש אדם שאף שבעצמו לא הגביה את רגשותיו שתהי' פנייתו בהנאות הגופניות לצד המעלה, אבל בשכל ובאמונה מכיר ומודה הוא שזוהי התכלית האנושית, ואינו מהחשוכים הסוברים גם בהסכמתם שרק ההרגשה החמרית על כל שאון רגשותי' היא תכלית אושר החיים האנושיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

מטרת האכילה, והזהירות הנדרשת מהפיכתה מאמצעי למטרה

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת. אמנם יתרון כבוד ראוי לתן לפת שהוא אות על מעלת האדם, ועוד עתיד הוא להביאהו למעלה יותר עליונה, כי הדעת מתרבה באדם ע"י אכילת פת, וכדחז"ל שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. כי מצד התכונה הפראית של האדם הוא מוכן לאכול בשר חי ככל החיות הטורפות, וכאשר נמצא גם עד היום בקצות היישוב פראי-אדם אוכלי בשר אדם, והכשר הפראות מתגלה באכילת בשר חי ביותר. וע"כ גינו חז"ל את המוכשרים לאכול בשר חי, באמרם לגנאי: "הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי". ואכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא. עכ"פ אכילת בשר חי הוא הצד השפל של התכונה האנושית, בניגוד להצד המעלה שתביאהו אכילת הפת. ע"כ אין מניחין בשר חי על הפת, שהפת הוא האות על החיים התרבותיים המוסריים, היפך הבשר החי שהוא הוראת הפראות. אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו, וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי', כסיפור התורה בנח. ע"כ אין מעבירין כוס מלא על הפת, מילוי הכוס כפי הרגיל הוא במשקה הנשתה שלא להכרח, כי בשתיית המים לצמאון אין מקפידים למלא הכוס, להורות שמכבוד הפת הוא שיביא לתכונה הראויה לאדם, לאכול לשבע נפשו ולשמח בהשלמתו האמתית. והנה מסעיפי כבוד החיים, הוא הזהירות למלא את כל הנחוץ אל חיי הגוף, שלא כדעת המואסים בחיים שימנעו מהגוף גם את הדברים הראויים לו. וע"ז יתעורר במה שאין זורקין את הפת, כלומר שלא להרחיק את המוכרח, כעין הלחם שעליו יחי' האדם, ככלי אין חפץ בו, כ"א לאהוב ההתעסקות בכל הדברים המביאים להשלים צרכי האדם וחסרוניו הראויים ע"פ מדה נכונה. אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד

ראוי לאדם שישמח בחייו, כי כה נתן ד' מדת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים. האמצעיים לשמחת הנפש היא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה, "כי שמחתני ד' בפעלך", "הוד והדר לבשת".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים היא נטועה בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו, אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו...ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ז

גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית. ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור להכוחות החיים המזיקים בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד', אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד', ואיך יברך. דהא לא מתקן, התיקון האמיתי הוא שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כ"א סדר קוים מסודר, "וקו ינטה על ירושלים". והדברים מקבילים לעומת מה שקראו חכמי הקבלה בשם "תיקון", על קישור כל המעשים לקראת התכלית המרוממת, כתפילתנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שהוא יסוד השלום הכללי שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם...והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ח

היפוך הרעה לטובה אפשרי בשני אופנים, כי לפעמים יהיה דבר רע מורכב מכמה סבות רעות, שכ"א בפני עצמה היא רעה ולכשיצטרפו הן הגורמות לאיזו רעה גדולה חלילה. ואפשר לפעמים שאותן הסבות עצמן הרעות תהיינה הפוכות שתגרומנה את הטוב, כמו שהי' ביוסף שהסבות הרעות של מכירתו והאסרו גרמו [את] גדולתו. אך יותר טוב מזה שיהפך השי"ת את הסבות עצמן, שהתכלית הטובה תבא ע"י סבות טובות. והנה בקללת בלעם הרשע, הי' אפשר שיקלל והשי"ת יעשה את קללותיו לברכות, ואז הי' הדבר דומה להנחת הסיבות כמות שהן אלא שהתכלית תהופך. אבל כיון ששם השם ית' חכה בפיו, והוא בעצמו הי' מוכרח לברך, א"כ הסבות הגורמות בעצמן נהפכו לטובות. וזה נבקש, שכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע לברכה, בהפיכת הסיבות עצמן, לא רק התכלית לבדה, מרעה לטובה, כן תהפוך את כל חלומותי עלי לטובה. שאם היו מורים על סבות רעות, שמסבבות חלילה תכלית רעה, לא די שתהפוך את התכלית ע"י הנחת הסבות כ"א גם הסיבות תתהפכנה להיות סבות טובות נוחות ומשמחות. ואמר "עלי" אע"פ שכבר כלל ג"כ אחרים, להורות שכ"כ גדולה היא לאדם הישר תשוקתו להטבת זולתו, וכ"כ הוא מרגיש ברעת רעהו ומשתתף בצערו, עד שמילוי הבקשה ביחש לאחרים הוא ממש נוגע אליו, והכל נכלל בכלל "עלי לטובה".