בהמיות

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתית.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

והנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של (ה)החזרה למקומו לברכת המזון, שהיא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבה האדמה יש לו עוד כח העפיפה לעוף למעלה, כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

חולשת האדם יחסית לבעלי חיים היא מקור חוזקו

הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

...אבל האדם באשר הוא אדם צריך לדעת שהוא עכ"פ נתון בגוף בהמי. ע"כ כל צורך קטן מצרכיו החומריים צריך שלא יקטן בעיניו מהתעסק בו כראוי, ורק אז יעלה בידו אושר הגוף והנפש. לדמיון: אחד מתנאי הגוף השפלים היא האריכות בבית הכסא, ומזה יוקש על כל ענינים השפלים, שצריך האדם בהיותו עומד במצב רם במוסר חכמה ובנדיבות, הערה הגונה שלא יבוז לקטנות כאלה, ומהם ג"כ יקח לעבוד את ד' ית"ש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״צ

טבע האדם להימשך אחר היצר הרע בעניינים שקשורים לגוף, וגם בשאר דברים, כדי שתהיה לאדם בחירה

התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הן אינן צריכות יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה. אמנם כ"ז הוא מצד הדברים החומריים, שטבע האדם בבהמותו להיות נוטה אליהם. אבל אותה המדה של ההתנגדות הנמצאת באדם טרם שהשלים עצמו, ביחוד מלקבל עליו כל סדר אלהי, והיצה"ר הנמצא ביחוד במה שנוגע למצוה וחקים, אע"פ שאין להם ערך לתכונות החומריות הטבעיות, זאת הנטיה היא מכוננת לכתחילה, לא נעזבת מחסרון השכלול הנפשי, והיא נוצרה כדי לשכלל רוח האדם ע"י מה שיוכל בבחירתו החפשית להתגבר על כל המעצורים הגשמיים והרוחניים. וזאת היא המלחמה, של עול יוצר כל מצד ההכרה של דבר ד' עצמו, זולת הנטיה החומרית שהיצה"ר מתקומם ע"ז, והמלחמה מתגברת להתנגד דוקא אל דבר ד', והיצר הולך ומתפשט גם בדברים שאין טבע הגוף החומרי תובעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ט

כיון שדיבר כאן על ההשחתה היותר רעה של הפרישה מהציבור, צריך להבחין כי לא נמנו בזה כ"א המין היותר גרוע, שחשבו במעלה ירודה יותר מהולך אחורי ע"ז, דהיינו שהוא שטוף בתאוות חומריות ואינו מושל ביצרו החומרי, ע"כ לבו נוטה לפרוש מן הציבור ללכת בשרירות לבו. האות המשלים לזה הוא שאינו נושא בעול עם הציבור בענינים הכלליים וגם פורש הוא מן הציבור בענינים המוסריים השייכים לעבודת ד'. אבל בהיות לו עדיין שם וזכר בישראל, מצד תכונות טובות שהוא מושל ביצרו ולא נמשך אחרי תאוות בהמיות, ודאי ישוב להתחבר עם הציבור בכל הדרכים, יש לו תקנה. או שהוא עכ"פ נושא בעול הציבור, הדבר מוכיח שבקרב לבו פנימה יש אור של קדושה וזיק יהדות, שישוב לתחיה בהזדמנות הסבות המוכשרות ואינו אבוד לנו לגמרי. או שהוא עכ"פ ירא ד' שומר תורה ומצוה בחפצי שמים, דבר זה המגביר יראת ד' בלבו של אדם ודאי תביאהו לחזור למוטב ולהשתתף עם הציבור בכל דרכיהם, ואין לכוללו עם הכת הגרועה הנבדלת לגמרי. והיינו דלא רכיב חמרא, רוכב ומושל על חומרו ותאותיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים לדיעות רעות למדות פחותות וכאלה הרבה. ע"כ העיקר עפ"ז בחינוכו המוסרי של מין האנושי, להיטיב את לבו וטבעו ע"י לימוד והדרכה במוסרים ובמעשים רבים הגונים הכוללים חוקי צדק ויושר, עד שטבעו יעתק מתכונתו הקבועה לבלע ולחבל ולפרע מוסר אל דרך ישרה והגונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ו

הכבוד צריך שיהי' שמור אצל האדם בכל פינותיו לפי המדה הראויה, עד שגם המעמד הבהמי לא יפעול עליו מהזיזו מרגשי אנושיותו הרמים. הכבוד נערך לפי ערך כלל המציאות ולפי ערך האדם הפרטי, ובאדם הפרטי עצמו לפי ערך מהות כחותיו ואבריו, מהם פחותים ומהם מעולים. וראוי שידע האדם ערכו של כ"א להעריכו לפי ענינו...אין נפרעין מעומד אלא מיושב, לחוש כבוד לאדם בכללו, לצלמו צלם אלהי, למעט קלונו הבא מהכרח בהמותו. אין מקנחין בימין, להרחיש יתרון וחילוק ערך גם בכחותיו של אדם ואבריו לפי ערכם המוסרי, למען יתחקה בלבו של אדם כי ערך כבודו ימצא רק בהנהגתו המוסרית ותשוקותיו הרמות, לא בדרכיו הבהמיים והנאותיו הפחותות, שמצדם כל אברי הגוף שוים בערכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״מ

יתרון הימין על השמאל הוא נערך ג"כ לעומת יתרון כח פועל על כח מקבל פעולה, יתרון צורה על החומר. האדם הוא פועל ונפעל, עיקר יתרונו הוא מצד היותו פועל, לא מצד היותו נפעל. הצדיקים לבם ברשותם והם פועלים, הרשעים הם ברשות לבן והן נפעלים. ע"כ יתרון צד הפועל על צד הנפעל ראוי שירשם באדם בכל דרכיו, ביותר בהנטיות המוכרחות למצב הבהמי, שהוא מצד הנפעל שבו, שיתעודד להתרומם אל צד הפועל שבו, הצד הימני שהוא הפועל, פועלת לזאת ג"כ אותה היד בהפעולה התורית של קשירת התפילין, וצד השמאל הוא הנפעל, מקבל הפעולה כערך החומר אל הצורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד. בכלל המפסידים בעולם הם שלשה, היזק הבא ממזיקים מכונים להזיק אע"פ שהאדם אינו מכשיר עצמו מצדו לקבל ההיזק, אבל הם מכונים להזיקו, זהו מין הנחשים. וכאשר האדם שומר את צלמו האלהי גם ברדתו לבהמיות, פועל עליו הוד הצלם וקדושת התכונות שאויביו ישלימו אתו, ולא יתכונו להזיקו בשביל חן וחסד השפוך עליו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הצניעות והבושה תהיה תמיד רק כאשר יכיר האדם שהמעמד הבהמי אינו לפי מדתו, אבל כשימצא האדם עצמו כולו עומד על תכונה שפלה, למה יצניע ולמה יתבייש. אמנם להשלים הידיעה הנכונה לא יצא האדם ידי חובתו רק בצניעות לבדה, הצניעות תרשים רק בלבו של אדם שהוא ראוי לגדולות, לעלות ולא לרדת, למרות חומריותו ובהמותו הגופנית. אבל עוד לא ידע שאמנם בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ו

האדם בעת שפלות ערכו, ביחוד בנטייתו לצד בהמותו, אינו ראוי כ"א לחברה בהמית. ולא לחזקים שבבהמות, כי מצד בהמותו הוא ממין החלש והירוד שבבע"ח, כבהמה דקה נחשב. ע"כ תהי' זאת לו לעדה כי לא עליו לעזוב את השלימות השכלית והמוסרית האנושית ללכת בדרכי הבהמה, באשר בשלימות האנושית הלא הוא יהי' הרודה בבע"ח הנאזר בגבורה ועז. ומצד ערכו הבהמי בהיותו נוטה כולו לגשמות, מה כחו וגבורתו ואיזה ערך יהי' לו במערכת החי, כאחד החיים היותר חלשים. ע"כ נאה יותר הרושם מבע"ח שפל ונדכא כאמרא...י וכל האדם עוד לטעות, כי זה הוא ג"כ חיים של עז שראוי לו לבחור בעדו, לחיות חיי שעה של הוללות שפלה, גם בהיותו משפיל עצמו אל מדת הבהמות. שעיר בשעיר מחלף, השעיר של בית הכסא, הנטיה הגסה הבהמית, שמתכנסת רק בחמדה גסה פעוטה ופחותה ועוד מרעשת ומעלה תנועה, בה יוכל האדם להמשך אחר דמיונו לבלי לקחת את הלקח הראוי לו, איך להתנהג עם הבהמה שבאדם ואיך להעריכה, לבל ישכח כמה רם ונשא הוא בנטותו אחר אנושותו וכמה שפל וחלש הוא בנטיתו אחרי בהמותו. כן כשאנו מציירים לנו חזיונות החלישות האנושית הבאה לרגלי ההשפלה אל הבהמית למען נוסיף כח להחזיק במעלות הקודש, חלילה לנו להטעות עצמינו בהטעיות של מציאות איזה קורת רוח וגבורה דמיונית גם בחיי הבהמות, ולהחליט בשביל כך כי זהו אושר האדם, אשר באמת אין זה כ"א מקור משחת. אשרי טהר ידים אשר ישרה נפשו בו וינצל מאלה השחיתויות שאינם מוכנות כ"א לרגלי סכלים וקצרי דעת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ז

...הסייג להירידה המוסרית שלא תבא היא חיי המשפחה הטהורה, ע"כ המשל נמרץ ורושם הגון מאד, שחלון האורה שע"י קדושת חיי המשפחה מופיע בפועל על ציור הירידה האפשרית לבא מצדו השפל של האדם, מצדו הבהמי. והיד השלוחה מצוהר האורה, המעשים הטובים הנובעים ומסתעפים ממנו, הם שולטים על רעיון האדם והלך רוחו בעת הירידה הבהמית, עד שתמיד יפנה רק למעלה להשכיל ולהיטיב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ח

הדרך המפולשת למידות ותכונות טובות, היא בהיות האדם פונה אל עסקים ראויים לו מצד צורתו האנושית, שמה תתעורר מדת הצניעות בעוזה, מפני שהיא אחת מהמידות הרמות הראויות להמצא בחק איש בעל מעלה ושאר רוח. אמנם במקום שמתנגשות הרוחניות עם הגשמיות השפלה, שמה הוא האורח הצר שהצניעות תצר צעדיה מעבור בה, והוא היה צנוע גם בארחותיו. אמנם כל שם ראוי להיות עונד אל נושאו רק בהיותו דבק עמו מבלי הפרד גם במקום ואופן היותר מוכשר אל הפרידה. ע"כ רק מי שתכונתו האנושית דבקה בו כ"כ עד שגם השפל שבמצבים הבהמיים שבאים לאדם בטבעו לא יפרידהו ממנו, הוא מתעצם בשם צנוע. ע"כ אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביהכ"ס.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ח

כל ההנאות האנושיות שנקבעו בשביל שני מיני תועליות, בשביל תועלת מוגשמת לגמרי כצרכי החומר הפשוט, שבהם האדם שוה לכל בע"ח. ובשביל תועלת שיש בה רושם של שאר רוח האדם, ראוי תמיד להכיר שיסוד הדבר ועקרו היא אותה התועלת שיש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם...ע"כ המבזה את הבגדים, שמצידם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה, שצריך הדבר שממנו יוצא מקור לימוד מוסרי שמועיל לישר מדותיו של אדם כהוקרת רעיון הבגדים מפני מוסריותם...וללמד על הכלל כולו יצא, שבכל מקום שאנו מוצאים הנאה מורגשת בהרכבה, מצד אחד תוכל להיות כולה גשמית פחותה ומצד השני היא מתעלה להרגש אנושי והנאה אנושית, ראוי תמיד שלא תעזב ההנאה האנושית מהיות עיקר בתכונה ההיא, כדי ללמד לאדם את חובת עלייתו משפל מצב הבהמות שמצד חומרו, אל מצב האנושית שמצד נפשו האלהית המלאה חכמה ודעת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

...דמיון מלכותא דרקיעא בהקדמת רעש ואש לקול דממה דקה, הוא בהיות התוהו וחסרון כל סדר שורר הי' תחלה בבני אדם בשני אלפים תוהו, סדר פרוע שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי, ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות שבאו לצרף בהם את הבריות. איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש", בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש. ואחר האש, שבא אחר הרעש, שכבר יתקן טבעו של אדם ותכונותיו, לא יהי' עוד צריך לא למלחמה פנימית ולא למלחמה חיצונית, תבא המנוחה השלמה שהמצות לא יהיו משמשות לאיבוד ועקירת מדות בהמיות, כ"א לרומם את רוח האדם הרבה מאד, במנוחה שלמה של דעת ד' בדברים הנאמרים בלחישה לפי חקר כבודם, קול דממה דקה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ז

קדושת ישראל צריכה להיות מצויינת בזאת, שירגיש האיש הישראלי שכל כחותיו האנושיים הם נתונים ומסורים לעמו. א"כ זה הנותן חילו לזרים, לא מצד רגש אנושיותו יעשה זאת כ"א מצד יחש בהמי. א"כ היא חמרתא בהערכת היחש אל מעשה האיש הישראלי הבוגד בברית עמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רח"צ

מי שהגיע עד עומקן של דברים בהצביון המיוחד לישראל להיות עם לבדד ישכן, שומר טהרתו ויחוסו. ובבגוד אדם מישראל בחובת קודש זאת, כבר הוא לוקח לעצמו דרך רעה בהכינו לעצמו צרות ע"י עירובי כחות שאינם לפי תכונותיו המיוחדות, ובוגד הוא בברית קודש, הוא יעיד שבזה הוא יוצא כאחד מגבול ישראל וגם מתכונת האדם, עד שרק עם החמור הוא ראוי להיות עומד במערכה.

סדר זרעים פסקה י״ט

מעשר שני אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד', והוא להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה, כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו. אבל במה איפוא יודע לאדם עילוי ערכו השכלי, במה שישכיל כי כל הרעות והנזקים הבאים לאדם בעולם, אינם כ"א מצד חמרו ועכ"פ מצד חסרון השפעה השכלית, כדברי הר"מ במו"נ. ע"כ לא יאכל המע"ש באנינות, להורות שכל צרה ורעה שבעולם אמנם באה רק מצד הצד השפל של האנושי[ו]ת, מצד יחש בהמותו.

סדר זרעים פסקה כ״א

המעלה הרמה של האדם, בהתנערו עד כדי הכהונה הפרטית העצמית שבכל אחד, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היא רחוקה מציור המות משני דרכים. הדרך הפשוט הוא שעם ההרחקה מהתבטל אל הכחות הדמיוניים, והנפילה ברשת התאות הבהמיות, שאין עמהן כ"א חיים גופניים מהרגשות החושים, לא יצוייר כבר המות בחרדתו האיומה, הרגילה ברב בנ"א, שהם אמנם צריכים גם לכח החרדה ההיא להטבת מוסרם הרופף. ע"כ לפי תכונת האדם הרפה, אין רגעי האנינות המרים לו יותר מגבול כחות נפשו המוסריים, ראויים לקיום כל מצוה והתמלאות רגשי קודש רוממים. ע"כ האנינות, הנוגעת לאדם עצמו, ודאי אין מצב ציור המות בגונו המחריד ראוי כלל למדת הקדושה של התעלות האדם אל המעלה של הכרת חלק הכהונה שבעצמו, שזאת היא תעודת מע"ש כאשר ביארנו.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

על האדם לכוון את שאיפותיו הגשמיות, שמצידן לבהמה נדמה

האדם הוא פונה מטבע נפשו אל רגשי קודש, שלהשקיטם ולהשלימם, להוציאם מן הכח אל הפועל מעמקי נפשו החוצה, דרושה לו התפילה. אמנם יוכל האדם בזה לטעות בדבר אחד כללי, שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו ג"כ המון רגשות שונים לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כ"א כשיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל ארחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות...אמנם לא כן ילמדנו בזה החכם מכל אדם, שבאמת האדם צריך לתן לכל דבר משקל, ולא מבעי לשאיפותיו החומריות שמצדן לבהמה נדמה, שהוא צריך לסייג תורי להן להגבילן ולסדרן, כ"א גם לשאיפותיו הרמות, יסודי וענפי התפילה, גם להן צריך האדם להגבלה והערכה תורית לבל יעברו גבולות.