בית כלא

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות...ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

והנה מעלות השלימות שלש הנה: שלימות המציאות, שלימות החירות, שאם יחי' אבל יהי' חייו חיי עבדות שאינו מושל בעצמו, טוב ממנו הנפל. והעולה ע"ג שלימות האהבה, שהיא השמחה הגמורה ואור הנפש, שעמה כל טוב ואושר ובה כלולים נועם החכמה וההשגה ואהבתה. ע"ז אמר שאם כועס עלי, וחסר ממני יתרון של חיי האהבה שחושק האדם למצא בכל מקום וביותר במרכז השלימות שהיא אהבת המלך, מ"מ אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, ותחסר ממני שלימות החירות, לא לעולם הוא, ואם אפי' שלימות המציאות ירצה לחסר ממני, אין בידו לעולם לעשות כלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה, שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

...אחר זה תבא התכונה המוסרית, שהיא מלאה חוקים מעיקים למבקשי חופש גמור בלא חשבון ודעת היורד לסוף כל ענין, בין מצד חוקי תורת ד' הקשים לבעלי תכונות רעות ונפשות בלתי מיושבות, בין גם מצד חוקי השכל והיושר והדרך ארץ. אמנם בחפצם לפרע גדרות עולם, תתקומם כנגדם החברה האנושית המיושבת בהחלט, ויכנעו תחת עול של מאסר, עד שיכירו כי ראוי לחשוק את החופש הבינוני, שהוא החופש הגמור והטובה האנושית השלמה. והחופש הקצוני מביא בהכרח לשיעבוד הגמור ואסור מוחלט, כי הפרצה המוסרית המתלבשת בשם החופש, תדיח את מחזיקיה מדחי אל דחי, עד שיכבד עליהם כל חק מוסרי, ולא תהיה כל תקנה להם ולחברה האנושית מצדם כ"א להכביד עליהם מאסרם שיהי' עוצר בעד פעולתם הרעה, עד שיכירו מתוך חסרון המאסר את יקרת החופש הממוצע, הבא לכללות האדם רק ע"י מסורת מוסרית הוגנת, הבנויה ע"פ התורה השכל והדרך ארץ...ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, המה האנשים פורצי חקי המוסריות לפי שרירות לבם הפרטי, יועילו להודיע לבני האדם את רעת השיעבוד והמאסר הגמור, למען ידעו כי כדאי ונכון לקבל בשמחה וטוב לב את עול החקים המוסריים הנימוסיים שהם גורמים לאדם להנצל משיעבוד קיצוני, ויודו לד' חסדו, על מסורת התורה והתקבלות הנימוסים, שהם גורמים לסידור עניני החברה האנושית על דרך המיצוע הראוי להיות נאהב מכל איש ישר ותמים דרך . ו הנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרות את דעתם ומרוממות רוחם, שבבאם לכלל יישוב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו או יצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". ובירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא עי"ז טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית, לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגועים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש, שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים: "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא" .

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ו

ע"כ פתר לאביי בפתרון השוה לפי מקור הכתוב, בעסקי עם שלם שאינו כ"א ע"פ גדולה, ולרבא ע"פ הערך של הניגוד "מתפסת בגנבי", אז יתעוררו רבים להודיע יקרת ערך שם כבודו עד להפליא מול הדיבה הנבלית הזאת, וממילא תהי' היראה יראה של ק"ו. אבל בהכרח במשא ומתן של הק"ו תבא הודעת כל עמי הארץ ממעלותיו הרוחניות כי שם ד' נקרא עליו, ואז יתפרץ בהכרח ע"י השתדלות והודעת בני ישראל מגודל ערכו של רבא וחשיבותו בעמו, עד שגם עמי הארץ ידעו כי אמנם קדוש ונשגב הוא האיש הזה. וכבר אירע לנו במשך גלותנו, שיצאו דיבות שוא על גדולי עולם שהעמים אשר אנחנו יושבים ביניהם לא ידעו רוממות מעלתם, ורק ע"י התפסתם והאסרם, שבהכרח בא עי"ז רעש גדול במחנה ישראל, נתגדל שמם בעמים כי הכירו ג"כ עמי הארץ מה רב ערך האיש הגדול הזה, אשר נפשות כל בני עמו דבקים כ"כ באהבתו, אמנם זהו יתרון שרק מתוך מצב של מצוקה יבא.