ברכות פרק ח׳ פסקה י׳
חשב שראוי להתרחק מזמן התגבורת הגופנית, כדי שתהי' התעודה של ברכת המזון מצויירת לו יפה בלא עירוב כוחות חומריים. אבל בהיות האדם מתנהג ככה, לא ניסה כלל לעמוד לפני כח הגוף בכל תקפו, ללמדהו אז ארחות דעת ויראת אלהים, אז האריה הגופני יתפרץ ויתגבר ויזיקנו לעת פגעו בו, כי לא למד איך להגביר הכח של הקדושה והטוב על הגבורה הגופנית בתקפה. ע"כ אכלי' ארי', ולא יוכל לעמוד בניסיון לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה.
ברכות פרק ח׳ פסקה י״א
יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללן, שהן זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחושו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, "ולא ע"ה חסיד". אמנם החכמים, המכירים את המצות מצד פעולתן על המציאות, המה מכירים אותן ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללית, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתם הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו...ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם. והנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של (ה)החזרה למקומו לברכת המזון, שהיא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבה האדמה יש לו עוד כח העפיפה לעוף למעלה, כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא. אמנם באשר לא היה ביכולת השיירא להשכיל את המושג הפנימי, היה ראוי שימצא יונה דדהבא בפועל...אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה. ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופניים, ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ, ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.
ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב
מענותנותו השלמה של רבב"ח, לא יחס לעצמו זאת השלימות הראוי' לצאת מפעולת הברכה על המזון במקומה, כפי הכונה התכליתית, ע"כ לא הסתפק במשל העפיפה מאיזה עוף אחר פרטי, כ"א נקט יונה, משום דכנס"י נמשלה ליונה דהיינו שראוי להוקיר פעולות המצות ודקדוקיהן כפי מה שהן פועלות בכלל ישראל, ובכללות האומה הלא נמצאו אנשי לב שהמצות פועלות עליהם כפי עומק תכונתן המכוונת. ע"כ ההתאחדות הלאומית פועלת שלכל יחיד העושה ומשתתף בעשי' בכלל עם ד', הוא מקבל חלק רשום מכללות הפעולה. והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפשטים להוציא אל הפועל [את] הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם "אברותיה". והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם: הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הן מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורן מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצוניים. והנה היונה ניצלת בכנפיה, הרי צרתה מעירה אותה להתרומם משפלותה. כן ישראל צרתם הגופנית, גם צרתם המוסרית, בהתגברות התכונות הגופניות, שמצב הנפש הפנימית העורגת אל הטוב האלהי ואצילות הרעיון עומד במצב צרה ומצוקה, הם ניצלים במצות שמרוממות אותם עוד יותר, דוקא ע"י ההרגשה של הצמאון מצד הירידה בעומק התכונות הגופניות. ע"כ הוא מכוון ביחוד על הפעולה של ברכת המזון במקום האכילה הגופנית, שהיא עת צרה לנפש האלהית. וכן אמור בזוהר: שעתא דמיכלא שעתא דקרבא, היא מתרוממת מצרתה ע"י המצות, שהן כוללות כל הצדדים הנדרשים לחיי האומה הכללית לפי חילוקי פרטיה וחילופי מדריגות אנשיה בדעת והכרת האמיתיות.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה
משמעות ברכת הזימון
ומי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, המברך על הכוס להוציא ג"כ רבים ידי חובתם בברכת המזון מחפץ נפשו, מורה על נדבת רוחו הפנימי בהיותו מתענג (לו) [לא] רק על שבעו לבדו כ"א גם על ברכת ד' הגשמית שזכו לה חביריו ובני מסיבתו. אמנם הרחוק מנדבת הלב לא תימלא נפשו בשום רגש של שמחה על השביעה ששבעו ואכלו רעיו, בין שתהי' ריקה מנדיבות גשמית מפני השתקעו יותר מדאי בציורים רוחניים, עד שאינו מכיר את הוד הטובה הגשמית והדרת הנדיבות המתגלה על ידה, בין שתהי' מצד מעמד נפשו הרעה, הוא ניגוד גמור לברכת הנדיבות שבאה למאריך על שולחנו בהיותו ג"כ מאריך בתפילה. חיים של איש כזה הם מלאי מכשולים ודאבון נפש, הוא מלא קנאה ומשטמה וחסר כל שמחה מטובת רעיו, "ורקב עצמות קנאה".
