גאולה

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

בין אם הגאולה ניסית ובין אם היא טבעית, היא מצריכה הרבה סייעתא דשמיא

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו...והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה.

ברכות פרק ד׳ פסקה א׳

והתפילה מחוברת באמת מרגשי לב טבעיים, להשתפך נפש כל אדם לפני יוצרו, גם היא בנוי' ברובה על ענינים לאומיים [ה]נוגעים להשלמת כלל עם ד': הגאולה, השבת השופטים, צמיחת קרן לדוד, בנין ירושלים, השבת העבודה לציון. צריך התבוננות על איזה מרכז נוסדה: אם השתפכות הנפש הפרטית היא בה היסוד והתוצאות הלאומיות מאיליהן תבאנה, או שעיקר יסודה היא השלימות של העבודה הלאומית, שמתלקטת מטהרת לבו של כל יחיד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו...ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״כ

אם יש מקום בהשתלמות העולם שהוא באופן שנעלה מן סדרי ההדרגה הערוכים מראש בפועל, כ"א נמשך לפי ערך צד היכולת העליונה ית' שהיא באין תכלית, ע"כ אין אפשרות לנביאים שיתנבאו ע"ז כמש"כ לעיל. ע"כ הסובר שעוה"ב הוא נעלה מסדרי ההדרגה ובא רק מכח הגבורה העליונה שאין לו תכלית, לא התנבאו עליה הנביאים. שהנבואה היא ערוכה רק ע"פ סדרי הסבות, אם שיהיו יותר רחוקות ממה שאנו יכולין אפי' לצייר ערך לריחוקן. והאומר שגם עוה"ב הוא תולדה מחוייבת מן הסבות הערוכות ואינה בערך דילוג מצד היכולת המוחלטת, יתכן גם עלי' נבואה, והוא יאמר שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות, כיון שהנבואות אפשריות ג"כ על סוף תיקון העולם. ובכלל יש לצייר שאפשר לומר שתשועתם של ישראל העתידה לבא תלוי' בתשועת כלל האנושיות, שגם כל העולם כולו יעלה במדה טובה מרובה שיהי' ראוי לקבל אור ד' האמיתי, אז יקויים "מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". או אפשר שתקדים לבא ישועתן של ישראל גם קודם שכל העולם יוכשר לכך, ורק ע"י רוממות קרנם של ישראל תבא אח"כ ישועת העולם. ע"כ שמואל סובר שאפשר ג"כ שתהי' ישועת ישראל קודמת לשכלול האנושיות בכללה, א"כ אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. ונבוא[ו]ת הנביאים (המה ברובם) [הנה ברובן] על ערך ההשפעה על כלל האנושיות שתבא ע"י ישראל, וזה אינו תנאי מחוייב בהתחלת ישועת ישראל, כ"א סבה מוכרחת לבא אח"כ.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

התייחסות מחודשת ומופלאה לשלושת השבועות: האומה צריכה להיות עם עוצמה צבאית של התקפה ("רכב ברזל") והגנה ("בריחי ברזל"), וחיילים חזקים ("גוף חזק כברזל"), כדי שאומות העולם יישמעו לנו בדרכי שלום ללא צורך להילחם. מטרת שלושת השבועות לחייב את עם ישראל לבנות עוצמה צבאית שתגרום לאומות להכיר בזכותנו על הארץ באהבה ושלום

ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות: ...תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית איננה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שמסמיך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרים ומרושמים מההודאה על הגאולה שעברה, פועלים להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...והתפילה בלא גאולה, תרבה רק אהבת עצמו יותר מדאי, כשישים מגמתו רק לשם צרכיו היחידיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״א

ההערה המוסרית שיש בזה הוא נותן מקום להתבונן ע"ד ערך הפועלים בישראל בהיותנו על ארצינו, וכמה פרצה טהרת המדות והחסד ע"פ הדרכתה של תורת ד'...וכשנערוך מערכת פועלים כזאת, נוכל להבין יתר דרכי התיקון שהיו נהוגים ביתר מערכות הפועלים, כי הכל נובע ממעיין אחד מקור הרחמים והחסד שהם נחלה לזרע אברהם אבינו ע"ה. ובצדק נוכל לקוות כי מדות טובות כאלה וכיו"ב יתעלו בנו למכביר כאשר ישיב ד' את שבותינו, ונהי' בהם לאור גויים להורותם דרכי ד' בהליכות החסד והרחמים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלים שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ד' המה, לתכלית נשגבה היוצאת מהם. למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך. ההשקפה הראשונה מהמון הברואים וכחו וגבורתו המלא עולם, וכשיתקבצו לו המוני ידיעות והשקפות רחבות בכלל המציאות ימצא בהם הקשר הנאמן המורה על כוונת הטוב והמטיב יתברך לחסד ורחמים, בין מריבוי הברואים ובין משלשלת המעשים ע"י ההסתכלות בהליכות המקרים האנושיים הכלליים, כאמרו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". שקיבוץ הפרטים של הידיעות אל הכלל תבורר ההשקפה האמתית מדעת אלהים, ויהי' האדם פונה ע"י זה למעלה להתאזר חיל בהשלמת עצמו וזולתו, כי זה חפץ אדון כל ית'. ע"כ יפורש אמן, אל מלך נאמן. "אל" מורה על הכח והגבורה של עצם המצאת הברואים וכל עלילותיהם. "מלך" מורה ההנהגה וההשגחה שמנהיגם לטובתם השלימה. ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב. ע"כ "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", כי "דבר אלהינו יקום לעולם" והטוב המיועד א"א שיופסד ע"י כל המון גלגולי סבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם אבל אין זה כ"א מפאת השקפתינו הקצרה, אבל כשנשא דעה למרחוק נראה כי ימין ד' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

עמל התורה בחיבור הכללים עם הפרטים מקרב את הגאולה

אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו. "ד' צבאות", שכל צבאי צבאות שלו, "אשרי אדם", משלים את הצורה האנושית לכל פרטי' וכללי', עד באו אל תכלית זה ספר תולדות אדם. ומזה ימשך שיהי' "בוטח בך". "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

...ודבר זה נאמר ג"כ בכלל ישראל, שבהיותינו שרויים בארץ ד' וכל ענייני האומה על מכונם, וסנהדרין יושבת במקום אשר יבחר ד', אין דברים של ספק באומה בהליכות התורה כלל, כי על כל דבר אשר יפלא הלא מצות התורה היא "ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא". אמנם הגלות והפיזור גרמו הרבה ספיקות, שאמנם אנו חייבים לקבלם באהבה רבה כי לפי מצב חליינו הכללי רק זאת היא דרך רפואתינו, אבל ראוי לנו לצפות לעת אשר מציון תצא תורה וישובו שופטינו כבראשונה, וכל הנהגותינו ע"פ התורה יהיו בדרך ודאי המשמח לב ונפש, ומעמיד הנהגת האומה בדרך התורה לפי הכונה הראשונה והעצמית. "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד

...דבר זה הוא ברור, שכל שתמהר ישועתנו לבא, וקרן ישראל יתרומם, ועבודת ד' תתעודד בקרבינו במעלה רוממה, יותר עלול הדבר שכל באי עולם יכירו על ידינו את הדר כבוד מלכותו ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

לבד הידיעה הטבעית ההגיינית שיש בזה, יש להשתמש בהערה כללית לימודית, מחיי האדם הפרטי ביחש יומו וחליפות תקופתו, לאדם הכללי, גוי כולו, וחליפות היום הכללי, תקופה גדולה בחיי עם, ביחוד עם ישראל. "שומר מה מלילה שומר מה מליל", הגלות הנדמית ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעברה, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת ואור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. חשכת הגלות הביאה בהכרח ערבוביא גדולה, חשכה של דיעות מחסרון דעת אלהים לאמתתה, "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה". הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון. הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא, ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא. מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתה, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם בא מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו, ותורת אל חי אשר בקרבו. בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה. כי יעבור זעם, והענינים יתבררו במסה הזמן, אז תתעורר מהפכה, שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". "אני ישינה ולבי ער, קול דודי דופק", והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך [...], אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאסטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר, בהאיר עצם השחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה, השינה והיציאה, שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת. וההכרה בין תכלת ללבן בין זאב לכלב בין חמור לערוד, וגם את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות, רחוק מעט מחוגו ורגילותו, לדעת בצדק מה טיבו, כי דרכי ד' לפלגות התכונות של עבדי ד' רבות ושונות הנה. והחשכה של הגלות הולידה בזה ערבוביא ושנאת אחים, וההכרה של חבירו הרחוק ד' אמות שתבא ע"י אור המזרח דברק ברקאי, תביא עמה זמן ק"ש להכריז את הקריאה הגדולה "ד' אחד", ועמה תולדתה כיוצא בה "מי כעמך ישראל גוי אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט

להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה, ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם הארץ והמספר. הארץ, ארץ הקדושה, רק היא בעזרתה הרוחנית, ההיסתורית והחומרית וכל תנאיה, נתראה בתור עם שהוא המובן מאוכלוסא. אמנם בבבל, מקום הגלות בארץ ממשלת זרים, לא נוכל להתיצב בתור עם, ולא יקבלו עניינינו הכלליים תכונה כללית לאומית. ע"כ לא יתראה בהם ההוד וההדר ששופע על הכללות הלאומית, שמתאחדים על ידה כל פרטי האוכלוסא באחדות נפלאה, בחכמת חכם הרזים ית'...והאוכלוסא שתהי' לא בארץ הגלות כ"א בארץ ישראל, ובמספר הראוי ששים ריבוא, תהי' תחלת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהי' נאמנה ע"פ רוח ד' אשר עלינו, להקים עדות ביעקב ותורה לשום בישראל להיות לעם לפני ד'. "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ו

...ודבר זה הנוהג בצרת הפרט נוהג גם בצרת הכלל, שאז ג"כ יאתה התכנסות תחת דגל ישראל, והתשובה לשמירת תורה ומצוות, והתעוררות הרעיונות ברגשי קודש שהם מיוחדים לישראל, שעי"ז יתחזק רושם היהדות ויתחמם הלב באור ד'. והרוח הישראלי יחזק ויגבר חיל, ובזה ממילא מתקרבת ג"כ התכלית הגדולה העליונה הכללית. כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרווחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובעניינים הפנימיים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברוב יתרון, אז תבא ברכת אברהם בפועל "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אבל בעת צרה, ראוי להרבות רכוש הרוחניות הפרטית, "ישגבך שם אלהי יעקב", הוא עוביה של קורה, המתאחזת גם לענפים רחבים ממעל, גם לשורשים מסתעפים מרובים מאד מתחת, כי גם עמים יאמרו "לכו ונלכה אל הר ד', אל בית אלהי יעקב".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

סדר זרעים פסקה י׳

חקי הטהרה אמנם צריכים בהכרח לידיעות גדולות בתורה, ולנדיבת נפש נפלאה, וחפץ עז ונמרץ לעבודת הקודש הכללית, לתכלית הנשגבה והמעולה של התשועה העולמית שתבא, ע"י אור ד', ע"י מקור ישראל. ע"כ צריך הדבר שכל בנינו יהיו למודי ד', יודעי תורה ובעלי נפשות טהורות וקדושות, מה שהוא דבר נפלא ונכבד מאד בכל אופן, בין מצד האומה לעצמה בין מצד פעולתה הכללית על כל האנושיות. ע"כ תערך כל תכלית לפי ענינה וערכה, וכפיה יכבדו מאד האמצעים שצריכים להגיע אליה.