גבורה

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

אם שדרך הסיגוף והנטי' מהנאות עוה"ז בנטי' אף לשם שמים לקצה אחרון ביותר אינה דרך כבושה לרבים, מ"מ נראין הדברים שלא ימלט שלא ימצאו אנשי שם יחידים, גבורי כח ועז נפש, שהם מרגישים בעצמם שלהם נאה גם דרך כזו הבלתי רגילה וכבושה לאחרים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

אמנם המדה הטובה שחזקת הרגש של ההבהלה שמביא זכרון המות כשאינו נמסך עם ההשכלה האמתית, מביאה היא להתרחק עכ"פ לפעמים מדברים רעים, שתשוקת החיים העזה כשבאה בלא שום דבר המוסר עליו מחאה מביאה להם. ע"כ כשישתמש עם כשרונו לשנות דרכו ומקומו, צריך הוא לסייגים חדשים שלא יפול בשחת חמדת החיים, והסרת יראת המות מנגד עיניו כל זמן שלא השלים עצמו למדה זו. ע"כ אי איכא גודא ליקום אחורה, להורות לעצמו על איזה סייגים וגדרים שראוי הוא לסייג בהם את רוחו כשהיא כעיר פרוצה אין חומה של יראת המות הפשוטה, עד שיתבצר במגדל עז שם ד' ביראת שמים מלאה עז וגבורה של שכל טוב באמת..."יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב, בירושלים, שמה הכין ד' להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק, להוד וליופי, לשמחת החיים "משוש לכל הארץ", ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי. ואז ע"י ההדרכה של תורה השלמה, ימלט מכל השחיתות של ההפרזות הרעות שכל צד בלתי שלם במוסר ורגש מביא לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳

לזכר עולם צריך ודאי להיות איך הגבורה החומרית בקשה להיות עוקרת את כל הגבורה הרוחנית. סמל הגבורה החומרית בעולם הוא ודאי עוג מלך הבשן מיתר הרפאים, ולפי ביאור חז"ל מדור שלפני המבול. והנה הוא ודאי בהיותו מלך רועה בעמו לפי רוחו ראה את כל ההצלחה והתעודה רק בתגבורת הגבורה החומרית, ומה רע היה בעיניו בראותו שקם עם קטן ודל, עם חלש ורפה כח, שאין כחו כ"א ברוחו הנשגב, ברוח ד' אשר עליו, רק בזה תועפות ראם לו, "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' צבאות". הנה בקש לידות אבן, להורות לכל כי אין מעמד לתקיפות הרוח נגד הזרוע. ע"כ האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ראויה היא להיות לזכר נפלאות תמים דעים כי יקום יעקב אף כי קטן הוא, ותולעת יעקב תגדל ותעש חיל בכחה לאלהיה. ציור הגבורה החומרית, איך אינה מוכשרת להביא את האדם אל נצחונו, צריכה ודאי להצטייר בנפילת עוג הגבור הנערץ שבעולם נגד ישראל, מקבלי התורה ששמה תושיה שמתשת כחו של אדם. אמנם הגבורה החומרית תאחז דרך קצרה בנצחון, מה שתעמול החכמה להביא עצות מרחוק, הענק יאמר הנה בכח ידי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו. כח הגבורה החומרית תכריע את כל המחנה הגדול שבאים בכח הרוח, בחכמה באמונה ביושר ודעת אלהים. אמנם עקר טורא בר תלתא פרסי שוי ארישיה, התנוסס בנזר התפארת והתהדר בגבורת ידו. אמנם הגבורה החומרית, מוכנת היא להשבר גם בפני פגעים קלים מפגעי הטבע, בריות קטנות מחוללות מחלות יצעידו גם את הענק היותר גבוה ואמיץ אל באר שחת, ובהפרע פרעות בהדרת עז גבורתו החומרית, ע"י מה דאייתי הקב"ה עליה קומצי ונקבוה, אז תהי' עליו גם גבורתו למשא, נחית אצואריה, לעול על צוארי' חיי חולי ויסורים יהיו למשא על הגבור, וכח חייו האדיר יתמיד למורת רוחו ומכאוביו יגדלו ביותר, ונוחם בצרה אין לו כי לא יוכל להשקיף אל על לחזות תנחומות-אל בעולם הטוב, באוצר חיים ששם אין חשך וצלמות, אין מות וכליון, אז יחפץ להנצל מרעת הגבורה החומרית. בעי למשלפיה, אבל כבר הגביר עליו חומריותו עד אין חקר, שיניו שהשתמשו רק להגביר עוצם ידו, דוק בככי ותשכח בנגרי, בהיות כל רעיון נאצל רחוק מכליותיו, משכוה שיני' להאי גיסא ולהאי גיסא. תאות החיים החזקה מעבר מזה, כח החיים האמיץ מעבר מזה, ימשיכוהו אל חיי הגוף הדומים עליו כמשא. כן משפט היחיד המתמכר רק לעוז גופני, וכן משפט העם כולו האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסתורית כי גבורתו תהי' לו למוקש. התגברות התאות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהי' יד איש באחיו לרעה ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החסן הגופני. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחנים באור ד'. ע"כ כאחרית הגבור החומרי הנערץ הזה, כה אחרית כל גויים שכחי אלהים, אשר שמו בשר זרעם ומן ד' יסור לבם, גבורתם תביאם למצב מר כזה שתהי' עליהם עצמה למשא, והשתעבדותם אל חיי החומר תגדל עליהם, עד שלא יוכלו להשלף ממשאם הכבד והמר, ולעת פקודתם יאבדו. "ואויבי ד' כיקר כרים, כלו בעשן כלו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

החזיון הוא מתמיד, הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות. אמנם הגבורה היפה, שתתן עוז לכוחות הנפש לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור להיות מגביה לבו בדרכי ד', היא נאה מאד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עכ"ז תגבר עלי' ותנצחנה, ובמגע מועט של הגבורה הטהורה הבאה בכח בריאות הנפש הזכה בגוף טהור ובריא, תפול הגבורה המגושמה החומרית ולא תוסיף קום. הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו. גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרסולי' וקטלי', "אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת וגו' נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא". מעשה אבות סימן לבנים, כי קול יעקב יגבר על ידי עשו המגושמות, והתוקף הרוחני יתן עז, "ד' עז לעמו יתן", "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", "והיו עמים משרפות שיד" ובאפס יד ישברו. הגבורה הרוחנית הישראלית הנה נגעה רק בקצה הגבורה המגושמת האלילית, שאמרה "אני ואפסי עוד", והנה כלה כל ממלכת אליל מחלק היותר הגון של המין האנושי שפגע רק בכחו של משה במגע קל, והרוחניות הבאה ממקור ישראל מפלשת דרכה, עד אשר "יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער", "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״א

הגבורה האלוקית

הסבות יש מהן כלליות והן עומדות ברומו של עולם, כסבת חום השמש וכוחותיה השופעים מאתה וכיו"ב. והשם ית' הוא אדיר במרום, שמושל בהם כרצונו, והן מוכנות להיות משתנות לפי המטרה שחייבה חכמתו ית'. הסבות הפרטיות הנה רבות מאד, והי' עולה על דעת לאמר שמריבויין וריחוקן ממקורן הנה נעזבות למקרה חלילה, או שלא יצוייר כ"כ בנקל אפשרות לעצור בעד זרם של סיבות רבות לאין מספר כשהן מחייבות איזה דבר. אבל השם ית' הוא שוכן ג"כ בגבורה, הגבורה המתגלה ע"י המון סבות שהן מחוללי כל גבורת המציאות, הוא ית' שוכן בתוכן להחיותן בשפעו, ומוכנות הן להיות נפעלות רק כפי סוד ההשגחה העליונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו. עלם יפה תואר, עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים", יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני, במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", שעשו אינו יוצא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה. ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף, ובפרט שע"י עירוב המשפחות א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף, ובזה נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" היינו יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית האמיתית, ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א [כאן].

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

...ההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ו

ובאשר רומי שהיתה פטיש הארץ, נודעת בכחה הגדול, לא הי' עולה שום פחד על קיסר רומי פן יעיזו הפרסיים להחליש בפועל את גבורתה של רומי. אמנם הגבורה של ממשלה אדירה כזאת היא תלויה בערך כבודה ג"כ בחוץ לגבול ממשלתה, ע"כ הרעיון שפרסאי יעיזו לחפש דרכים להשפיל כבוד קיסר רומא, רק זה הי' יכול לקחת לבב הקיסר להרבות במחשבות. ע"כ צייר הרעיון ורעו בך שקצי המורה על השפלת הכבוד, שהוא מובלט עוד יותר בהיותו בחוטרא דדהבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ט

...והידיעה היותר עליונה היא, כאשר נכיר את המון המפריעים העומדים על כל צעד, מכוחות הטבע עצמם בהפגשם זה בזה, שמבלעדי ההשגחה האלהית הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר: עד פה תבא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון, והסתירה צורך בנין. היינו הגבורה, התגברות הכח הבונה והמחולל על הכח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ג

אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע"פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר, גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא ייעשה דבר אם ד' לא צוה. ע"כ משום ד"נכון לבו בטוח בד' ", שאפילו אם יאונה חלילה דבר הנראה רע, אינו רע באמת, ע"כ "משמועה רעה לא יירא".

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ז

האיש הבריא בגופו ונפשו לא יחרד ורעיוניו לא יבהלוהו גם בעת שיצייר לנפשו אסונות ופגעים, ומידת הגבורה לא תעזבהו...רוח הגבורה הצריכה להיות תמיד עם האדם...רוח הגבורה על ול להיות נפגע מכל רעיון מחריד ...התכונה החלשה המחוברת לעם ד' ע"י תגרת יד אויביו וצרותיו הרבות, אם כי בקרבו רוחו מלא אומץ וגבורה, אבל צריכה היא שמירה מכל ציור מרעיד ומחליש. וההחלשה והפחד ומיעוט הגבורה, הם מכינות את האדם לנפילות רבות, גשמיות ורוחני ות, טוב לפני האלהים ימלט מהן.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

כי באמת ישנם הרבה דברים שמצד עצמם הם מעלות ויתרונות, ואנו רגילים להרחיקם בתור רעות וחסרונות. והדבר בא לא מצד עצמם כ"א מפני שהורגלנו לראות איך שהמעלות ההן דוחקות ודוחות את המעלות הגדולות מהן בערך גדול. ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצאים בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות, יהיו בערכם גדולים או קטנים, רק להרחיב כ"כ כשרוננו, גבורת נפשנו וטהרת לבבנו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די ש[לא] יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא [היה] לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה. וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם, שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית, מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו, ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהן, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ז

הנפש הרוחנית, העומדת וקיימת ונשארת גם בכלות הגויה, אי אפשר לנוטלה. אמנם המעמד הנפשי, היורד ונוקב עד תהום המרירות הצער והמכאוב, הוא המצב שהגוף והנפש מחוברים, ומקרים רעים ואכזרים עסוקים לנוטלם זה מזה ע"י אמצעים של יסורי גוף ונפש. באותה שעה, שהיחש של האני של האדם הוא מחובר אל הגוף, והדבר בא לידי כך שנפשו ניטלת ממנו, מדת מרירות זו היא גדולה מההסכמה הרוממה להיות אהבת ד' יקרה מכל אהבה של גוף ונפש וממון. שלזה המצב צריך לא לבד שכל אמיץ ולב טהור, להכיר קדושת הערך ושיווי הגדול של הקרבן שעל האדם להקריב על התכלית הכללית, התכלית של אהבת שם ד', שהיא נושאת עליה את כל הוד ותפארת האנושית לעד ולעולמי עולמים. ואם לא ימצאו בקרב החברה האנושית אנשים אמיצי כח לב, לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב, שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי, אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א"כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע"כ לבד אומץ השכל, צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א"כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות. רק אז תוכל אהבת ד' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש, שהוא מצויר רק ע"י יסורין מאריכין. שההסכמה של בחירת המות באהבת ד', יותר מהחיים מבלעדה, אם תהי' התמותה נעשית בלא הכנות מכאובים ויסורין, אין האהבה מגעת עד כדי נטילת הנפש, כ"א עד הנפש, דהיינו עד אהבת החיים. אבל היסורין הארוכים, מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד', ומבטחון קיום הידיעה הזאת שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ט

הדעה הרוממה והאמיתית הזאת הראתה בפועל, כי מצאו תואנות גם ביהודי המתאמץ להסתיר את לאומיותו הפנימית האמיתית, לאומיותו הנובעת מצד תורתו. ואז בנפלו בפח יחר לו על היותו מוג לב ונמהר להצפין את סגולתו, כדי למצא על ידי זה חן בעיני שונאי עמו והיא לא תצלח, כי אין השנאה מחוסרת עלילות. ע"כ אשרי איש טהר לב וטהר כפים, גבור ברוחו, העומד על נפשו ונפש עמו, ומחזיק בעץ החיים של תורה גם בעת אשר ימררוהו אויביו, "יבטח בשם ד' וישען באלהיו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״א

...ע"כ הנקודה שכח מסירת הנפש הפרטית עומדת עליה היא "ד' אחד". ולהורות את דעת הנפש שלו בעשותו את הגבורה הקדושה הזאת, למסור נפשו על קדושת ד' בשביל הקהלת קהילות ברבים ללימוד התורה, בשעה שהמלכות גזרה ע"ז כדי להשכיח תורה מישראל, האריך בדבר כדי לתת בינה, שהפרטיות של ההסתעפות מדיני התורה ולימוד התורה והרחבתה, הם נחלים ההולכים מהתעודה של דעת אחדות ד', ואליה הם שבים. ומסירות נפשו היא בשביל שהדבר נוגע להמטרה של ההוראה ד"אחד". ע"כ האריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ב

אשרי האיש עושה גבורה גדולה ויודע בדעת נפש והכרה פנימית את מטרת פעולתו, שאינה באה לא מתוך הרגל והמשך אחר המוסכם מבלי בירור נפשי אמיתי, שאז עדיין אינה תכלית האושר. אבל מסי"נ זאת, שהיתה מתאחדת עם הגבורה של קדושה היותר נפלאה, ועם החכמה וברור הדעת היותר טהור ונעלה, אין לך אושר גדול מזה בעולם, ונתגלה במה שיצתה נשמתו ב"אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ו

האדם בעת שפלות ערכו, ביחוד בנטייתו לצד בהמותו, אינו ראוי כ"א לחברה בהמית. ולא לחזקים שבבהמות, כי מצד בהמותו הוא ממין החלש והירוד שבבע"ח, כבהמה דקה נחשב. ע"כ תהי' זאת לו לעדה כי לא עליו לעזוב את השלימות השכלית והמוסרית האנושית ללכת בדרכי הבהמה, באשר בשלימות האנושית הלא הוא יהי' הרודה בבע"ח הנאזר בגבורה ועז. ומצד ערכו הבהמי בהיותו נוטה כולו לגשמות, מה כחו וגבורתו ואיזה ערך יהי' לו במערכת החי, כאחד החיים היותר חלשים. ע"כ נאה יותר הרושם מבע"ח שפל ונדכא כאמרא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

...היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ה

הגבורה האלוקית לעומת הגדולה

לעומת הגדולה שהיא ההצטיירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות של הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפ"ע מוצא מקום בערכו המיוחד. ורק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע. וזאת הגבורה היא המניעה להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, למען יוכל כל עם למצוא ערכו הפרטי ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. וזאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, שהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד מושגח במספר ומנין לפרטיו, למען יהי' למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו. וכדי להצטרף יחד ג"כ לעבודת הכלל כולו כל ברואי בצלם אלהים, בהבנה כזאת יראה יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולם פועלות כ"א מהנה לשימושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים, באין הכרה של השתלמות רחבה [ל]כ"א בפ"ע, כ"א מצורפים היו אל תכלית הכלל, הית' אמנם גדולה, אבל לא גבורה כ"א חלישות חלילה נראית בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אבל כאשר נתגלתה במין האנושי, התגלות יקרת הפרטי[ו]ת ע"י חילוק עם מעם, ו[ה]הוקרה פרטית לכל אחד בפ"ע, כל נפש אחת מישראל כעולם מלא, הוכרה יד ד' וגבורתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ז

המדות והתכונות הנמצאות בעמים שעמדו מאז כצרים לישראל, ובנצחונם עליהם הטביעו חותמם של תכונותיהם באיזה רושם בישראל, אמנם אלו התכונות עצמם צריכות הנה לשימוש הקדושה והשלימות, כהגבורה והנקמה במקום הראוי, וכיו"ב יתר התכונות שישראל שואבים מעמים הסובבים אותם וגם מאותם שעמדו לבלעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ב

ההבדל שבין גדולה וגבורה יתואר ג"כ בכמות ואיכות. כשרואים התפשטות הפעולה הגדולה הננו מכירים גדולה, כשאנו מכירים פעולה בחוג שהוא אינו גדול בהתפשטותו, אבל יש בו הרבה ענינים שצריך לפעול בכולם להפך כחות רבים, זהו גבורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ח

החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי.