גיהנם

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

קשה שבכולם אסכרה. היא באה ע"פ רוב להרשעים הגמורים, כדחז"ל על לה"ר, וכיו"ב. והכונה היא על היסורין הפנימיים, בלהות שאול וביעותי אלה הבאים לרשע במותו, כאמרם שדומה כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. וא"ד כפיטורי בפי ושט. ב' הלשונות המה שני ציורים לשתי מדרגות רשעים: ישנם רשעים שבהחלש כוחותיהם הגופניים, המה רוצים יותר להתחזק בחיים החומריים, ובראותם שכוחותיהם אפסו ואין להם מנוס אחר ונחם, הם נעשים עי"ז יותר דבקים באהבת הגוף ותאוותיו מזמן שהי' בידם טובם המדומה, ע"כ הוא דומה כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. שעוד הנפש מתרחקת מהאור העליון ע"י יסוריהם, וגעגועיהם אל הגוף מתרבים ביותר, וזאת הרשימה פועלת על הנפש ג"כ אחרי הפרדה, ע"כ היא יורדת למטה כי לא תוכל לעלות.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״א

כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי' ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב "השכל וידע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה", ואמר "ועשה משפט וצדקה...הלא היא הדעת אותי". ועם הכנתם לזה יעבטו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד

ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ג

משמעות הגיהנום. למי הוא מיועד. דרכי זיכוך האדם בו. הרמות השונות של הזיכוך בו. ביאור הגמ' בסנהדרין אם הגיהנם מיועד אפילו למי שעבר עבירה אחת, או רק למי שעבר את כל העבירות ולא קיים שום מצוה

ק"ש יסודה קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. אמנם צריך דיוק פרטי איך כל פרט מפרטי התורה והמצות בהם תלוי קנין השלימות. וזה יבא מדקדוק אותיות דק"ש, שמורה שלא רק את כללות האמונה והמצות יכיר חיובן וערכן הגדול, כ"א גם את כל הפרטים. והנה הגיהנם מיועד למי שהשחית טבע נפשו בקלקול, ע"כ צירוף הגיהנם מתקן את הטבע הנפשי המקולקל. אמנם מי שלא השחית כח שלם מנפשו, די לו במירוק יסורין בעוה"ז. אבל מי שהשחית כח שלם, כללי או פרטי, לא יועילוהו יסורין לשנות לגמרי טבעו. והנה לפ"ז אפי' יחסר כח פרטי אחד לגמרי מנפשו, כמו אם עקר מנפשו הכנה לקיום איזו מצוה, וכיו"ב, ג"כ חסרה לו השלימות הנפשית, וצריך שתתמלא ע"י גיהנם. ע"כ אם לא יהי' לו ג"כ שורש, ע"י מה שישוב לנפשו הטבע הפרטי, יהי' צריך לתוקף יסורי גיהנם, בכדי להצמיח כח חדש מעומק נפשו. אבל אם קורא ק"ש ומדקדק באותיותיה, פועל זה בנפשו שנחקק בה איזו הכנה לכל דבר פרטי שבתורה. ע"כ אפי' אם חסר איזה פרט לגמרי, א"צ מירוק כ"כ כמי שאין לו אף איזו הכנה כל דהו להאיר זה הפרט בנפשו. שכיון שע"י דקדוק אותיות הק"ש נשארה בנפשו ההכנה, גם מירוק קל של גיהנם יאיר ע"י אור הנפש, להוציא ההכנה הצפונה שהתרשל בה, מן הכח אל הפועל. ובדברינו י"ל, דמ"ד מי שלא שייר רק חק אחד, ומ"ד מי שלא קיים אפילו חק אחד, לא פליגי. דאם יש אפי' חק אחד שעקר אפי' הכנת נפשו ממנו, ע"י שלא שם לבו אליו כלל ולא החשיבו ברעיונו, הוא חסר נפשו מאושר הפרטי ההוא בטבע, וא"א לתקן המעוות הטבעי כ"א ע"י גיהנם. מה שא"כ אם (הכנה בנפשו יש) [יש בנפשו הכנה] לכל חק, אלא שנענש על שלא קיים בפועל, אז אם חסרון קיומו בפועל מתפשט על כל התורה כולה, נדמה כחסרון טבעי וצריך זיקוק גיהנם. אבל אם קיים אפי' חק אחד, ולשאר החוקים הי' לו ג"כ הכנה טבעית, ולא עזבם כ"א מפני תוקף תאוה ועצלות, ולא מפני שלא שם לבו להבין ערכם, הוא ניצול, כי די לו במירוק שבעוה"ז, הפועל להחזיר למוטב, לכל חסרון שלא קנה לו התאזרחות בעמקי טבעי הנפש.

ברכות פרק ג׳ פסקה א׳

יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות, וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל. והמשל הוא העניות, היא חסרון בחק הפרטי, אמנם ה"לועג לרש" וחושב שאין בו תועלת כלל, הוא "חרף עושהו". כי לולא היו טובות באות ממדה זו, לא היתה נמצאת מהמנהיג העליון ית', גדול העצה ורב העליליה. אלא צריך האדם לדעת, שלמציאות הכללית ישנן כמה מעלות טובות במציאות העניות, אם כדי שננצל אנו מדינה של גיהנם, ולהוסיף שלימות מוסרית ע"י מציאות עשיית החסד והטוב, אם מכמה מלאכות כבידות ובזויות שהם ממשלימי המציאות, ואלמלא העניות לא הי' מי שיעשן, ועוד כמה מעלות שאנו קצרים בדעת להשיגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועדה בעיקרה לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי. מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' בגיהנם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ד

הגדרת חז"ל את הגיהנם כ"רע"

באשר תכונת הנפשות המופשטות נעלמה מאתנו, ע"כ לא נוכל ג"כ לצייר באופן פרטי מה הוא המעמד שהוא טוב להם ומהו רע. ע"כ כל הציורים הפרטיים שיהיו במערכת הנפשות המה נכונים רק לשבר את האוזן על הערך הכללי, אבל אמתת הערך הכללי, שהוא יסוד מוסד בשכל ובמוסר, כי יש שם מציאות של חיים ושל קיום, שבהיות החיים הפנימיים של הנפש ערוכים לפי התכנית המוסרית ההוגנת, כתורה וכמצוה, אז היא מוצאת את עצמה במצב של טוב, "אמרו צדיק כי טוב". ואם החיים הפנימיים התקלקלו, אז תמצא עצמה במצב רע, שרק "רע" בכלל נוכל לומר ע"ז בבטחה, בלא הצטיירות פרטיות של איכות הרע ההוא.

סדר זרעים פסקה ב׳

וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה...אבל השרשת העיקר הוא, שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והיא ניכרת ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים, כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם, ע"כ אל תסג גבול עולם.

סדר זרעים פסקה כ״ד

ולעומת מה שבהיות הבנים והבנות לא אמון בם, ופונים חלילה עורף לעם ד' ולכל דרכי ד', שהם הם המקיימים ומציבים אותנו לעם לד' אז הבנים הסוררים הם לקללה, ורני עקרה דלא ילדה בנים לגיהינם, אבל ע"י ברכת ד' ממעון קדשו על הכלל, שתימצא בעם ד', כל חמדה חומרית ורוחנית, ממילא תקנן אהבה רבה בלב הבנים אל הכלל, וברבות הבנים, וירבו העובדים, הבנים והבנות, תהי' הברכה מרובה.