דיבור

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ב

אע"פ שהוסכם שהכוחות המשיגים עניני החושים נשארים קיימים, מ"מ אין זה הקיום נוהג כ"א בהכוחות שהם מעלות לנפש המשגת ומקנים לה יתרון. אבל אותם הכוחות שהם חסרונות, באים מחסרון החומר בחיים, אין נכון שישארו המה. ע"כ באשר שלימות האדם היא שלא ישים לבו כלל לכל הדברים אשר ידברו עליו, ע"כ כח המרגיש הזה לא ישאר כלל. והנה יש ספק, אם שלילת הרע יש בה שלימות יתירה אילו לא הי' הרע נמצא כלל, או שהרע נמצא מהכרח החומר, כדעת הפילוסופים, והחכמה האלהית נתנה עצות ויכולת לשוללו, אבל אין לומר שבשלילתו הוא מעולה ביותר מאלו לא ידע רע. ע"כ להאומרים ששלילת הרע שנמצא אינה מעלה, ומי שלא יכיר הרע עדיף טפי, לא ישאר כלל הכח המכיר בענין הדברים שמדברים עלי' לגנות, כי למה לנפש להשאר בכח רע. ולאומר כי שלילת הרע היא שלימות נוספת על אי היותו כלל במציאות, יותר נכון וטוב לנפש בהיות נשאר בה הכשרון לדעת את אשר ידברו עליה. ושלימות הסבלנות שהיא שלימות לנפש, תשאר עי"ז להראות פעולתה בשלילת הרע של ההתפעלות ממה שזולתו מדבר עליו, ע"כ ידעי ולא איכפת להו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

המבקר דברי חכמים ונוטה לפעמים קו על דבריהם להשיג עליהם אפי' באופן אשר יראה פגימה לכבודם, יבחן הדבר הרבה בערך המבקר ההוא בשלשה ענינים עקריים הכוללים את כל שלימות האדם. הא', היא החכמה, שאם הוא חכם גדול ראוי לעמוד במקום גדולים, עד שיאמר עליו שכנגדי חלוק עלי, ובשכלו הגדול כערכם, השיג שכאן נטו מדרך האמת, מי שקדמו לו, אין עליו חטא בביטוי שפתים. אבל כי יבא אדם קטן ויעשה כמעשה הגדול ההוא, להעיז פנים בגדולים ממנו הרבה, אע"פ שידבר כאותו סגנון של הגדול, ענש יענש, כי העיז פנים ונטל חיי המוסר מן העולם. הב', היא טהרת הלב, שבהיותו מיחס לפי השקפתו פני' צדדית שפעלה על שכל אנשים גדולי עולם, צריך שיהי' לבבו טהור שבלבבות, עד שבנפשו ידע נאמנה כמה גדול כח הטהרה של הלב הטהור, שלא לסור כלל מדרך האמת אפי' בהיות לו פני' ונגיעה, ואם עם כל טהרת לבבו יוצא משפט שדבר זה לא השיגה יד טהרת לב במעלה העליונה, ויצא משגה, כי גם גדולי ערך, אדם המה, ואפשר שנפלו במוקש ההטעאה, לא יאונה לו רע. רק אם איש חורש מחשבות און, אשר לא קנה לנפשו מאומה מהמדות העליונות הקדושות, וק"ו שאין לו כלל ציור אמיתי עד היכן תוכל יד טהרת הלב להגיע, להגיד ולשפט רק בשם האמת אע"פ שתהי' נגד תשוקותיו וכבודו הפרטי, הוא אם יעיז פנים לדון ממדתו על מדתן של צדיקים גדולי עולם, הוא נחשב למבלה עולם ואת חטאו ישא, ואפילו תהי' בו חכמה, כיון שאין בו טהרה לא יוכל לחרוץ משפט זה. אמנם אף אם נשלמו לאדם החכמה וגם הטהרה, רק אז לא יוכל להתפס על מוצא שפתיו נגד גדולים, רק בהיותו ידוע לירא חטא במעלה היותר נפלאה, שעי"ז נוכל לדעת ברור שאם לא התבררה אצלו אמתת המשגה בעוצם חכמתו וטהרת שכלו וחובתו הגדולה לקרא בשם האמת, ודאי לא הי' מוציא מפיו דבר למרות כבוד חכמי תעודה שהם למאורות לישראל, כי הי' ירא וחרד פן יחטא בשפתיו. אמנם מי שנעטר בחכמה, בטהרה וביראת חטא, ועכ"ז יחשב לו לחובה לבא בדבר מיוחד בבקורת עזה, חלילה לנו לחשוב עליו רע. וחלילה לירודי המעלה להדמות אליו בהנהגה זו הראויה רק לו לפי מעלתו...ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

זהירות מפתיחת פה לשטן, בהגדרת האדם את עצמו כחייב בדין תוך בקשתו מה' חסד ורחמים

...ע"כ צריך האדם לצייר לנפשו, כי לפי מדת המשפט והיושר האמיתי הוא ראוי ג"כ לחסד ד', אם שרבו פשעיו, אבל מדת התשובה לעולם פתוחה, גם חסדי השם ית' בקבלת שבים הכל הוא ביושר וצדק רב. אז באמת כשתהי' ההנהגה עמו בחסד, ישכיל אל טוב ד', וילמד ללכת ארחות צדק ומשפט. אמנם כשישריש בעצמו שהוא כפי אמתת המשפט ראוי לעונש רב, ומפני מה יאבה שיתנהג עמו השי"ת בחמלה ואהבה ורחמים שלא מן המשפט, הוא משריש שיש חלילה אפשרות, שמפני אהבת עצמו תעות ההנהגה העליונה משפט, ומזה יצמחו פרי ראש ולענה על שדי המוסר שלו, ויגרום הדבר שלא ינהיג דרכיו ע"פ מדת המשפט, ויצא מרעה אל רעה. ע"כ אם יצייר בעצמו שהוא ראוי להיות בכל רע אז חלילה [ב]הכרח תוכל לגרום להביא באמת עליו רע, למען יוכל ללמוד מהנהגתו ית' עמו צדק המשפט האלהי, ויאחז גם הוא במדת משפט. ע"כ אל יפתח אדם פיו לשטן, ויצייר בנפשו ושכלו, כי לפי ערך גדולת השם ית', ודכאות האדם ותגבורת יצרו, אם כי רע ומר עזבו את ד', אבל מדת היושר והמשפט תוכל לחייב בצדק לסלח ולקבל שבי פשע, כיון שהוא מכיר את מעוותיו, אז יתרומם בדרכי הצדק והחסד, וינהר אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מדת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קרא "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

אמירת שלום לרבו

והנותן שלום לרבו, מורה בזה סילוק המורא במה שמשויהו לעצמו. אמנם יש אדם שנרדמת אצלו יראת רוממות רבו, ומיד כשיראה מצד הרב קירוב הדעת לו יורה הכנעתו, שמורה על הכרתו הפנימית בכבוד הראוי לרבו. ומי שגם בעומק הלב לא נמצא רגש כבוד ומורא הרב, גם אם יראה שהרב מקרבהו ומושכו אהבה וחסד, לא תסור עזותו ממנו, ע"כ המחזיר שלום לרבו כאחד האדם הדומה לו, ולא הועילה התקרבות הרב, שהראה לו להקדים לו שלום, לעורר בקרבו רגשי יראת הכבוד, הוא מורה שכבר רחק מאד מכליותיו רגש יראת הרב, שהוא יסוד ליראת ד' וכל מדה טובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ז

שיחה בטלה

י"ל כי הרח"ו ז"ל חלק כל המדות הרעות לד' חלקים נגד ד' יסודות, והם: הגאוה, שיחה בטלה, התאוה והעצבות. אמנם יש להם ג"כ תולדות, וכשנדקדק בתולדותיהן נמצא כי העקריות שבהן הנה עוד שלש: הכעס, ושנאת הבריות והקנאה. ובאשר ר"ג הקפיד שיהי' הבא לביהמ"ד ידוע שתוכו כברו, היינו שזקק מדותיו, היו כתות רבות מבנ"א שכ"א הי' עלול לפי טבעו שיסתפקו בפחיתות מדה מיוחדת מאלו הד' מדות רעות הראשיות. וזה נרמז לת' ספסלי, יחס ע"ד הרגיל כל כת למאה ספסלי כי הרבה פרטים נמצאים בכל כת בחילוק פרטי בין ענפי המדות. וח"א ז' מאה ספסלי, ס"ל שדייקו ג"כ לעיין בתולדות המדות, בהסתעפותן, ששרשן הנה עם אבותיהן ז', ד' האבות עם ג' התולדות הראשיות. אע"פ שמנה הרח"ו בשעה"ק עוד תולדות, עכ"ז למסתכל נראה שהתולדות הראשיות הנה אלה הג', שאחרי שהוסר עול החיפוש והבדיקה נתוספו כתות רבות, שלא הספיקו עדיין לברר שלימותן בטהרת המדות הראשיות וענפיהן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

אמנם השיב להם, בכניסתי אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי. אמת שאני בטוח, מפני שתורה בעידנא דעסיק בה ודאי אגוני מגנא, אבל יכול לבוא מדברי והליכותי תקלה למי שרוצה לחטא ולשמח בתקלת חבירו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות בדיבור. דיוק בדיבור

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות. ולא אכשל בדבר הלכה, היינו אפילו בדבר שאינו נוגע למסקנת ההלכה, כ"א להסברת הדברים, לא אכשל לאמר דבר שאינו עולה לפי שורת החכמה והאמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

ערך הדיבור

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: ...הד', צריך שיצייר יקרת ערך הדיבור, ובזה יצטייר בנפשו ערך התפילה שנעשית בכח היתרון של האדם על יתר בע"ח, ולזה צריך שיתרחק מדברים בטלים, שהם מורים זילזול על כח הדיבור, שראוי לשמרו ולכבדו לבלי להשתמש בו כ"א לדברים מכובדים וקדושים.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

התפילה היא מרכז יתר שעות היום, שאם שמתפזרים כוחות הנפש בעסקים שונים זמניים ודברים שמאפילים הוד הנפש, הנה בעת התפילה יתקבצו ההרגשות המעולות שמתחזקות ביחוד מהמעשים הטובים. ע"כ ראוי להכין את הנפש במעמד זה שתוכל לקבל ההרגשות הרמות, וכן בכל עת שהאדם מתרועע עם חבירו עוברים דברים שאינם עקריים וזמניים ג"כ בתנאי ההתחברות. אבל כשיפטר מחבירו, השעה הזאת ראויה שיורה בה את המרכז של התחברותם. והנה מרכז ההתחברות ראוי שיהי' רק דרישת האמת והכשרון שתכלית שלימותם היא בדבר הלכה, המישרת את התכונות ומקרבת את השלימות אל האדם. ע"כ לא יפטר מתוך שחוק ושיחה קלות ראש ודברים בטלים, אף שלפעמים מזדמנים שדברים כאלה יתנו מקום לחברה וריעות, אבל ראוי להכיר את ערכם השפל, שגנאי לאדם שלם בדיעותיו ומדותיו שיהיו הם תכלית הריעות. כ"א מתוך דבר הלכה, שהוא הנהו התכלית האמיתית של ההתחברות הראויה לישרי לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ט

הדיבור מיוחס לשכל, ובתפילה צריך שלבד [עצם] הכונה השכלית, יתעורר בו ההרגש שבלב. אמנם זה ההרגש צריך שיהי' ע"פ פעולת השכל, כי ע"י השכל יתעורר הלב בהבינו שכאן ראוי להתעורר ברגש. ע"כ אמר שהיא מדברת, בשכלה, שהוא עיקר כח הדיבור, על לבה, להפעיל ע"י דיבורה השכלי [את] רגשותיה שבלב. מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, הכיוון ביחוד נאה אל השכל, שע"י באה כונה ודיוק לתכלית מכוונת, ובהיותו פועל על ההרגש, הוא מדויק בלשון "מכוין את לבו", ולא סתם "מכאן למתפלל שצריך כוונה", או "שיתכוין", שבזה עוד לא למדנו חיבור השכל עם ההרגש ופעולתו עליו, עד שלמדנו הלכתא גברוותא דא מקרא ד"חנה מדברת על לבה".

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו, ומזה יבא לברר לו עבודת ד' אמתית בלא שום רצון של התפארות והזדיינות אצל בנ"א, רק לד' לבדו שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

וכשנדקדק בדבר שורש החסידות האמיתית נמצא שהיא ההנחה האמיתית של כל דבר ע"פ תכונתו האמיתית בתכלית היושר והתיקון, עד שלא תמצא הפרעת סדר מפני כל רוח ונטי' אף כחוט השערה. ע"כ חסיד עולם כזה הי' יודע בתפילתו אם מקובלת ואם לאו מסידורה ושגירתה בפיו. כי בשמרו בסדר מכוון את כל סדרי היושר, הרגיש גם ביציאה קלה מתכונת היושר שראוי להמצא.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

מוגבלותו של האדם לבטא בדיבור מושגים רוחניים מופשטים

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב...אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול", היכולת ב"גבור", היחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם...ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים: הא' סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הוראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש, ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ו

אם לא הי' שכלנו משיג ההוד האלהי איך שהוא בלתי נערך אל כל דיבור, אז הי' זה שלימות אצלינו מה שאנו מציירים השלימות כפי כוחינו. אבל כיון ששכלינו משיג ג"כ החיוב של מניעת הערך וההגבלה, א"כ ההגבלה שבדיבורים ממעטת הוד שכלינו וציורינו, שרק מהתעלותו נובעת הצלחתינו. א"כ הוא משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ויש אפשרות (לקלסם) [לקלסו] בהם, ומקלסים אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו. ה"נ אנו יכולים לצייר ציורים שכליים שהם למעלה מכל לשון, שכח השכל הוא יותר נשגב, ויכול לשוטט ברום השגה מכח הדיבור. א"כ עלינו לקלסו במה שיש בעומק שכלינו, ולא במה שיוכל לעבור על דיבורינו, שהוא הצד הרפה שבנו. ולא הותר הדיבור כ"א ע"פ המשקל שע"פ הנבואה ורוה"ק היתה שומה, שיותר יוסיף חוזק הרושם שבדיבור כח לתן עז ושלימות בהכרת כבוד עליון ית', ממה שתספיק ההגבלה הנמצאת בהכרח בחק כל ציור אנושי וכל מבטא ורגש ביחוד.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א

...אמנם יש עוד ערך לתפילה, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להעשות בפנימיות ההרגשה, תשמש התפילה להוציא אל הפועל בדיבור כל הנעשה בנפש פנימה. וע"ז א"צ אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוצא אל הפועל המון רגשות. וע"כ הי' מקצר בתפילה ג"כ במקום צורך להשתמש בתכונה זו של הוצאה אל הפועל המוכן כבר ברגש. ע"כ יש פנים לאלה הב' דרכים ובלבד שיכוין לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה, "ועמך כולם צדיקים".

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

אין לאדם יכולת לבטא בדיבור את מלוא הכרת הטוב לקב"ה

וכן בהסתכל האדם בחסדי השם ית' עליו, יכיר כי כל אשר יצייר רגשי הודאה אינו כדאי, ובין מצד הרגש ובין מצד השכל אין לו כ"א להראות שאין בפיו מלה וביכולתו אינו משיג להראות הכרת התודה הראויה כלל, ע"כ יאתה לו רק ההכנעה והשפלות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ז

היחס שבין אדם לחבירו הוא נמצא בפועל מצד הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חבירו ודאי באה מצד היחש הנמצא בהכרח בין כל איש לזולתו לפי האמת, ע"כ מתגלה ערך היחש אם הוא מתקבל בארחות הדיבור. והורה בזה באמרו "בורא ניב שפתים", והניב פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור גם בין בנ"א רחוקים זה מזה, ועי"כ מתקבלת ג"כ תפילת האחד על חבירו. ע"כ נבחנת ג"כ בדרכי הדיבור שהוא אינו כולו ביכולת האדם, כדברי הכתוב "לאדם מערכי לב ומד' מענה לשון", כי גם אחרי כל היכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם ית' על גמר הכשר מבטאיו. והוא מתגלה בשעה הראויה לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שמבקש עבורו, שמתגלה ביותר בפועל בניב שפתים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בנ"א בפועל, לפעול ולהתפעל כ"א מחבירו בדרך טובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

צורת אמירת התפילה כסימן לרמת התקבלותה

ובמשנה ליתא "כך מקובלני" כ"א "אם שגורה תפילתי בפי". י"ל שהסימן של "שגורה תפילתי בפי" הוא בכלל על התקבלות התפילה, אפי' כשתהי' נעשית הבקשה לאחר כמה שעות וימים ושבועות. וי"ל שדבר זה הי' משיג גם מסברא, שאם שגירת התפילה מנועה הרבה, שאז הוא אות שנדחית לגמרי, ואם היא שגורה הוא אות שיענה, אבל אפשר שתעשה הבקשה לאחר זמן. אבל בקבלתו הוסיף שהסימן הוא מובהק כ"כ, עד שאפשר ג"כ לחלקו למדריגות, עד שאם יראה ששגירת התפילה היא במעלה עליונה מאד, תהי' לאות שהבקשה התקבלה מיד באין שום עיכוב כלל, כעובדא דהכא שמיד באותה שעה חלצתו חמה. וע"ז הי' צורך לו להיות נעזר מקבלתו, ולא הי' יוצא לו מסברא או מדרשת המקרא ד"בורא ניב שפתים" לבדה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ז

האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעלי' נוסדה ההדרכה השלמה של תורת השם ית' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ד', שלמה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהי' תשובתו גמורה מאהבה וענות לב, וזכר לדבר "מעודד ענוים ד' כו' " סמך למקרא שלפניו "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". ועיי' מה שכתבנו בע"ה לעיל במאמר ריב"ל זה יין המשומר כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ט

האדם הגדול איננו מסתפק בעיון שטחי כ"א הוא יורד לעומק העיון, ביחוד באלהות שהיא תכלית שלימות הידיעה האנושית. ע"כ כשביארו לו שהוא אדם גדול, מורה שידיעתו ועומק עיונו הולכים על צד הגבוה שבעניני הידיעה האלהית. אמנם גם האדם הגדול יש שעם עומק עיונו לא ימצא דרך ישרה איך להכניס עמקי רעיוניו בביטוי שפתים, ע"כ אמרו שהוא ג"כ בקי בברכות ויודע לשקול הדברים איך יהיו נאמרים באופן שיכלול הדיבור את עומק הרעיון ומ"מ יהי' ג"כ שוה לכל נפש, כראוי לעניני הברכות שהם חקה אחת לכל עדת ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

ההבדל בין הידיעה הבאה מהתבוננות הפעולה והתבוננות הפועל תבא מאלי' לבין הידיעה הפנימית שמצטיירת בלב בגדר השערה פנימית בהתבוננות הפועל, הוא, שהתבוננות הפעולות היא מדה שוה לכל אדם, לא תפול בה מחלוקת לכל מי שלבבו ישר ומשרים ירצה, שהדברים ניתנים להאמר בשפה ברורה ובמופתים מורגשים המורים החכמה, היכולת, החסד והרחמים, שיש בפעולות השם ית', וממילא תבא ההארה הפנימית של רוממות הנפש והצמאון אל אור ד' לכל אחד לפי ערך נפשו, ולא תבא מזה מחלוקת. מה שא"כ כשנבא ג"כ להלביש בדיבור [את] הדיעות הפנימיות המושקפות בלב ע"פ הכרח הפעולות, דברים אלו לא נתנו להאמר במופת וחשבון כ"א כל אחד מקבל כפי הכרתו הפנימית, ע"כ פרטי ההכרה מתחלפים לפי מעלת הנפשות, ע"כ הדרך השוה הוא שיהיו נמסרים ללבו של כל אחד. והדברים הברורים של הדעת את ד' ע"י הפעולות יביאו לכ"א להסתכלות פנימית לפי ערכו. אבל כשיבאו אותן ההתבונניות הפנימיות ג"כ בשפה וכתב ודיבור, יוכל הדבר לבא לידי פלוגתא שכ"א יחזה הדברים באופן אחר כפי תכונתו ומעלת נפשו. ואם תהי' בזה מטבע מוכרחת מצד השקפת איזה יחיד, לא תוכל להספיק לכל הלבבות. ע"כ ראוי רק לדבר מהתבוננות הראשונה שהיא תהי' שוה לכל נפש, ודרכי' דרכי נועם.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

...וגם תימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת וממנה ליראת ד' ו[ל]שלימות האמיתית תוצאות, כי אע"פ שירחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים שהם המושכלות הראשונות ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת, תמיד יהיו בפיו ובלבבו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ו

קרבת הלב והתייחסות ריגשית יכולות להגיע מרגש נקי וטהור, ויכולות להגיע מפריצת גדרי הצניעות

צד החשד נערך ג"כ לפי דרכי הקירוב וההתיחשות בעת הדיבור שמבלי כונה היא מוטבעת בכל אחת לפי ענינה. באשתו באופן יותר מתיחש, ובבתו פחות, ופחות ממנה באחותו. אמנם הלא אין הכל בקיאין בקרובותיו, והחשד אינו פעולה נוגעת לעצם הנחשד כ"א הוא פועל להרבות התמוטטות מוסרית בעולם. גם יובן עוד, שאם יחש הקירוב עושה עכ"פ איזה רושם של חלישות הצניעות והתמעטות הבושה, אבל באמת ראוי להבחין בין קירוב שבא מרגש נקי וטהור, לקירוב מעורב בנטיה של חלישות מוסר, והיחש שאדם מתיחש אל שארי בשרו אמנם נקי הוא ומיוחש אל הצדק והמוסר הראוי באופן הגון, אבל אין הכל בקיאין בקרובותיו, ג"כ ברגש ההתקרבות והיחש, והדמיון פועל ג"כ ליחש אל זה ערוב נטי' מצד היחש הבהמי האורב לאדם, ועם זה מוליד הוא רושם של נטיה מדרך הטוב לרואים. ע"כ יפה היא מדת הצניעות והבושה, שהיא נחלת ד' לישראל עם סגולתו, וכאמור "בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חכמינו ז"ל: זו הבושה.