דעות זרות

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים. אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

המשלת אדם המזיק בדעותיו הרעות לבעל חיים ארסי

המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מיתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה".

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות מאמירת דברים מורכבים בפני קטני דעת

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

נראה שהדין הוא בדיעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' ", נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דיעות רעות, "עיניו נשא אל גלולי בית ישראל וגו' ". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', הוא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא שאחרי שכבר הובררה אצלו האמת איך יסכל אותה, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ט

הם ס"ל שהגורם העקרי שנותן מקום לדיעות הרעות שיתקוממו בלב אינו כ"א הנטי' אל התאוות הבהמיות, "זנות יין ותירוש יקח לב". וזה בא ע"י השביעה היתירה בשני אופנים: או מצד ריבוי העסק בהתאוות החושיות נעשה נוטה כולו אל המורגשות ואור השכל נעדר ממנו, או חוץ לעצם ההתעסקות, התגברות הכוחות הגופניים במדה יתירה גורמת חולשה לכוחות הנפשיים. ע"כ על הקלקול של ההתעסקות בצרכי החושים במדה יתירה אמר "ואכל ושבע וגו' ", ועל הקלקול הבא מעצם רוב התגברות הכח הגופני עד שנחלש השכל לעומתו אמר "וישמן ישורון ויבעט".

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ח

הדעה הכוזבת שיש גבול ליכולת העליון ית' תאבד את כל תורת המוסר, שהיסוד המוסרי צריך שיבנה ע"י מה שיבינו בנ"א שאין דרך להתקומם נגד יכולתו ית' שהוא השלימות האמיתית, והרשע שהוא נגד התכונה האלהית מוכרח שיהי' כלה כעשן. אבל כשיטעו לומר שיש ליכולת עליון קצבה, יטעו לומר שאם יחגרו כחות ואומץ רב להתגבר ברשע, גם הוא יעלה בידם. ואף שראו שהאור האלהי הופיע להציל עניים מיד מלך עריץ מושל ברשע, יכולין עדיין לומר לפני מלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א מלכים א"י לעמוד. א"כ אם יסכימו חלק גדול מהאנושיות או כולה ללכת בדרך רעה, אז לפי דעה רעה זו לא תוכל חלילה עצת עליון להתקיים, שגזר שהצדק ינצח וישלוט בעולם. ע"כ ראוי להציל את המין האנושי מזאת הטעות המביאה להשחתה כוללת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״א

והראי' ממשה חשובה מאד, שהוא ע"ה בהשגתו הגדולה הי' ודאי בטוח שלא יבא לחשוב צד התפעלות ושינוי רצון בחק השם ית' ע"י התפילה, מ"מ הרבה להקדים שבחו להורות מן הכח אל הפועל אמתת הדעה הראויה להיות רשומה בלב ע"י התפילה. וק"ו כל האדם כוזב שאפשר לו להיות טועה בדיעות כוזבות שראוי להקדים מה שירומם נפשו ויעמידה על הציור האמיתי.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

...באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה...והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה...ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

... 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' - אל ת קרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן , כי עניית האמן היא השמירה הנכונה להאמונה, שנשמרת מכל צר ואויב, ע"י המדע המבורר שמאיר אור תורת אמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

והנה עם כל ההסכמות הכלליות שכבר הוסכמה עליהן דעתו של אדם לשום מגמת פניו אל האור העליון ודרך ד', צריך לחדש את הציור בפועל באופן קצר הכולל את כל היסוד עם סעיפיו לבל יהיו הדברים עמומים בלבבו. ועל חידוש הציור באה מצות ק"ש שחרית וערבית כדביארנו במקומו במאמר: תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב א' לא קרא דומה לו שלא קרא ק"ש מימיו. כי חידוש הציור הוא תנאי המוכרח לשלימות האדם באשר הוא אדם. כי בעבור איזו תקופה זמנית קצרה ולא חידש את ציוריו להריקם במקור האמת, כבר יצמחו על תלמי הלב ציורים הפכיים משרירות לבו של אדם, המתארים לו דרכים נהפכים לפי ראות העין החיצונית שהוא ההפך מיסודה של האמת הגמורה המבוררת. אמנם זה החידוש הציורי לא יעמוד גם הוא לעולם בתקפו, כל זמן שהוא קשור רק ברגשי לבבו וטבעו של האדם. כי מי יודע את רוח האדם, ולפעמים ממקרים רעים, מוסריים או חומריים, מתקלקלת תכונתו ולא נותר ברגשו רושם ניכר מתכונה טובה, ועלול הוא לחדש על פי תכונתו העצמית דרכים עוקרים כל מטעי האמת אשר שתל על תלמי לבבו בימים מקדם. ע"כ צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא, שיהי' לו מקלט בטוח וערובה נאמנה שע"פ יחדש ציוריו כמו שהם בטהרת אמתתם. וזאת היא סגולת התפילין, שהן עוזרות את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם. אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, ע"כ התפילין הם עז לישראל, שבהן כלולים יסודי הדיעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע. ע"כ להוציא הבטחון שלם מחידוש הרגש של ק"ש צריך עמו תפילין, וכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. כי מה בצע באמור האדם הציורים בפיו, אם תתקומם בקרבו רוח עוקרת בפועל לכל הנשגב והוד הקדושה. אמנם התפילין הן מגינות, להורות בפועל כי לא אל רעיון לבבו יפנה, כ"א להעריך רעיונו כפי מה שיוכל להיות מושוה עם האמת הגמורה העומדת לעד בלא שינויים, החקוקה במכתב אלהים. ע"כ לחידוש הרעיון שמק"ש, צריך לבטחון הרעיון שבתפילין.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ח

ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל, ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא הי' מזו הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו, להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו, עד אשר הוכרח(ו) לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון עכ"פ.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

הקביעות בבית וסדרי הבית והניקיון, מועילים למנוע קלקולים רוחניים

...ישנם מקצועות הגונים בעולם המוסרי, שרק ביד האשה להנהיגם באופן מבורך וטוב לפני ד'. כי הנה חיי המשפחה בהיותם הולכים באופן טוב והגון ע"י השכלת האשה וטוב לבבה, יפעלו הרבה על שלילת מצבים מוסריים רעים שיש להם מקום במי שחיי המשפחה שלו אינם על מלואותם. ע"כ אמרה ממהדורי, הבלתי חיים חיי משפחה תמידית, מילי, יצמחו דיעות בלתי נאותות ע"פ השקפותיהם הבלתי טבעיות. ומי מכיר בהוד חיי המשפחה כאשת החיל טובת השכל שהיא יסוד הבית, והיא תוכל בשכלה ושלטונה להסיר את ה"מילים" הרעים והפרעות שמסובבות ע"י החיים הפרועים של המהדורי שאין חיי הבית שלהם עומדים על טבעם הנאה. ומה שנוגע לרגש, הלא האשה בעלת הרגש מטבעה, ראוי להוקיר הדרכתה לא רק בתור מרחבת ומפנקת את חוש היופי של האדם, כ"א משמרתו מניוול האפשרי לבא ע"י שפלות ידים של השגחה על ההנהגה הביתית. ומסמרטוטי, הבגדים הקרועים שמבזין את לובשיהן מצד עצמם, עוד יוסיפו בוז בהיות הגיעול מתוסף בהם בטבעם, בעזוב האדם הנקיות וסידור היופי שאי אפשר להבנות כ"א ע"י אשה צופיה הליכות ביתה. ובהיות האדם אובד את רגשו להיופי יוכל לבא עד הדיוטא התחתונה של ביזוי וגיעול, עד שגם הוד המוסר והדרת החכמה ונועם כל נשגב בדעת ויראת ד' לא יקחו לבבו כראוי. ע"כ ראוי לחשוב את המצויינת שבנשים לעיקרית בההנהגה הכללית, ולא לעשותה רק טפילה. ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצויין, נכתב למטרה זו החזיון הזה, במכתב אלקים חרות על לוח התלמוד הקדוש.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

והנה רושם המעשים פועל על הדיעות והמדות תמיד, וביותר המעשים הראשונים לעת בוקר שיפקח האדם את עיניו וירגיש את התבל ומלאה וכל החיים הסובבים אותו, אז על הצעדים הראשונים של חיי כל יום יפעלו יותר המעשים, כשהם מדוקדקים להיות לעזר לאור הדרך הישרה, ופועלים ביותר לערבב את המושגים הטהורים כשהם קרובים להעיר כוחות בלתי מביאים למעלות, וקרובים אל קנינים של מדות רעות ודיעות מפסידות. כי בהתחלש הציור ע"י המעשים שמרשימים פעולתם על הנפש יתחלש ג"כ השכל הנעזר על ידי הרגש שבא בכח המדמה, ויחול ההפסד בהכח המדמה ע"י דמיונות בלתי צודקים המעורים את עיני השכל מראות נכחה באור ד'. ומזה יתעוררו כוחות רעים הצפונים ביצר לב האדם לחולל ג"כ מעשים רעים בפועל, והקישי שכל מפורשים מטעים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

ראוי לאדם להיות משתדל שיכנס ציור המציאות בנפשו באופן היותר מסכים אל האמת כפי שאפשר לו, שבזה לא יהי' מקום לכוחות השכליים המטעים וכוחות הדמיוניים להטביע עליו פעולתם. והנה האדם הוא מדיני בטבעו, והחברה נחוצה לו לחייו הטבעיים והשכליים, ע"כ אם שבהיותו ביחידות עלול הוא שיעלו ציורים כוזבים על לבו ויחליטם ג"כ לאמיתים, עד שיוכלו להזיקו ג"כ בחוזק ציורם ובפעולות הבלתי הגונות היוצאות מהם. אמנם בהיותו בשנים, הלא חבירו יזכירהו, כי הדיעות הדמיוניות לא יסכימו הרבים על דרך אחד, ויעזר מחבירו באותו הציור שבמקרה נשתבש הוא בו. ע"כ חק ניתן לכוחות הדמיוניים שלא יפעלו לרעה בשנים. אמנם לא יעבור מנגד עיניו כל מחזה המרעיד לפעמים ומפסיד ג"כ, כי לא יהי' מוכרע אצלו ציור חבירו האמיתי יותר מציורו המשובש, אבל עכ"פ יועילהו שלא ישקע בציורו באורח מוחלט. אמנם בהיותו בשלשה, הרבים יכריעוהו למחות הציורים הכוזבים הפרטיים, שזהו יסוד תועלת החברה האנושית בדיעות מוסריות. ע"כ באחד נראה ומזיק, בשנים נראה ואינו מזיק, בשלשה אינו נראה כל עיקר...הדברים השכליים מקבילים את הדברים החושיים, ע"כ הגנת הטבע והגנה המלאכותית נמצאת ג"כ בחשכת הדיעות, כמו שנמצאות הנה בהחושך של העדר האור המוחש בחוש הראות, ומקריהם דומים זל"ז. ההגנה המלאכותית נגד החושך של דיעות רעות בנוגע למוסריות, היא החכמה ההקישית הבנוי' מהרכבת הקדמות עיוניות, (שהן) [שהיא] אמנם אין (בידם) [בידה] למחות כליל כל רעיון מזיק ומהרס אשיות השלום הנפשי, אבל מועיל עכ"פ שלא תזיק דעת רעה בפועל, כי עכ"פ בירור דברים של החלשת הכח המטעה יושג לעולם ע"פ הקישי הגיון ישר. זאת האבוקה, המורכבת מאורים בודדים להאיר את הלילה, שהיא כשנים. אמנם ירח הוא האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה, כנסת ישראל לקרי' על שמך, א"ל קוב"ה לירח, הדבקות האמתית בכנס"י ובקבלת עול מ"ש, חום התמימות, אור הירח, אספקלריא דלא נהרא. זוהי כשלשה, המוחק מהלב כל צל ציור רע וכל נדנוד מחשבה רעה, עד שאינו נראה ולא מזיק, כי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "קודש ישראל לד' " ו"יעקב איש תם", "והנה ד' נצב עליו" לשמרו מהזבובים כמשל חז"ל בב"ר, וכד' העקידה שם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחנהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים ודיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשות יצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים, תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקוב למשור. ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, הנה מחויות לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל. והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתוה"ק, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק ע"י כחה האלהי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטני' המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם. והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל, את הטפל לבשרו, והאמת היא עצמית וקיימת, והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"ל ג"כ והב בסופה - אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לא' ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה. וגם המצורע הזה הנדחה מתוך המחנה רק הוא יכול להכיר את צד הסכנה שנמצא ברוח זה לתוה"ק ולכלל ישראל, וע"י אותם ההולכים בסוף המחנה, יתודע לישראל הסכנה שהיתה צפונה על הגבול, לולא שהארון בסגולתו העליונה השוה טוריא ונמסו כל המכשילים מאור ד', "למען תמחץ רגלך בדם, לשון כלביך מאויבים מנהו, ראו הליכותיך אלהים, הליכות אלי, מלכי בקדש". ובאמת החקירה הכוללת והמקפת שהיא מכוונת להוראת א"ת שהיא טפילה, וכוללת הראשית והאחרית בסקירתה, אמנם יחסר לה התוך המבריח את הכל "תתן אמת ליעקב". ובמ"ם סתומה ופתוחה, מאמר פתוח וסתום, תודע כללות התורה שנקראת דרך להוביל אל התכלית מראשית עד אחרית, ושקר אין לו רגלים ללכת בדרך הארוכה, ורק בעיניו יסקור והנה רבו ההגיונות מראשית ועד אחרית. אבל "דליו שוקים מפסח". וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט. כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם יזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות. רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמור בנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקך", שאמר "והן לא יאמינו", ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה". ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן היו מוכנים לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמסו הרים מדמם. "קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל".

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ב

מלחמת הדעות צריכה להיות ע"י העמדת אלטרנטיבה

יסוד אבדת סדום הי' להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה היא ההשחתה של אבדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש הי' אברהם בעל החסד ומרחיבו בעולם. והנה בנוהג שבעולם כשישנם מלחמות של דיעות, ישנם כאלה שהם מתנגדים לאיזה שיטה אבל התנגדותם היא רק בשלילה, מפני שמוצאים את הרעות הבאות ממנה, אבל כ"ז שלא ימלאו ידם לבנות שיטה אחרת שתנהיג את העולם בדרך רצוי וטוב ממנה, עוד לא השלימו את המבוקש. ע"כ באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו עי"ז הנהגה מסודרת, א"כ מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שיטתם כ"א צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית ע"פ דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם שתיקן את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". ע"כ כשמברכים על זכרון רעת שלילת החסד הבא ע"י פורענות של אשתו של לוט, להורות על השנאה הראוי' לקבע בכל לב על כל הנהגה שתקום בעולם לדחוק את גבול החסד, ראוי להסמיך לזה מיד הזכרון של הצלת לוט הבא ע"י אברהם בערך זכרון. כי הזכרון בא ג"כ מהפכים, כשתזכור את הקור תזכור ג"כ את החום, ובזכירת הלבן יזכר השחור וכיו"ב מההפכים, ע"כ נזכר אברהם בזכירת סדום כחק המושגים המתנגדים. אבל ההוראה הלימודית בזה היא כי לשלילת הנהגה של מיעוט צביון החסד ראוי להלחם לא רק בדרך שלילה של אי החזקת השיטה ההיא המתנגדת למוסר הקדוש של תוה"ק, כ"א להתגבר במלחמה חיובית לבנות מערכת הנהגה ע"פ מדתו של אברהם אבינו ע"ה של תגבורת מדת החסד. וה"ה לכל התנגדות הראויה להיות מצד דרך האמת והצדק אל דרך הרשע והשקר, שצריכה שלא להסתפק בשלילה כ"א בקביעות עניינים חיוביים של דרכי האמת ההפוך מדרך השקר, לאמר זה הדרך לכו בו, כערך מדתו של אברהם אבינו העומדת בניגוד של פועל נגד סדום וחפצה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם...מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתה של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה. והאדם ישוב על עקב מצב של שרירות לב וחסרון מוסר, כי עד ארגיעה לשון שקר, ורק יראת ד' הטהורה המובנת לאמתתה היא עומדת לעד. והדומה לזה עיון תפלה, כאשר בארנו, מבלי הבן, וצריכה התפלה שתמצא ברגש הלב והמית הנפש ושם מקומה, ולא במשפט שכל הגיוני, שאין עמו חיים טבעיים כחיי האדם החי והמרגיש. והמוסר דין על חבירו, אמנם ההשגחה האלהית יסדה בעולם מדת המשפט, אבל גם היא צריכה שתובן שהיא נקבעת לפי המדה העליונה כדי להגביל את רעת יצר לב האדם, הכל במדה ומשפט כללי אלהי, הבא לפי הדעה העליונה ע"פ הידיעה האלהית הבלתי בעלת תכלית המקפת את כל היקום. אבל מה נואל האדם כשיקח את המדה הזאת לשימושו הפרטי, מה נואל הוא לדמות שראוי הוא שהמשפט האלהי ימשך אחרי מאויי לבבו וחפצו המצומצם. מושג כוזב כזה ביחש המשפט האלהי לא יתן פרי טוב להשכיל את האדם ולשפר מעשיו, כ"א להביאו לידי מדות רעות ומושגים כוזבים רבים אחרים המטמטמים את הלב, ומביאים אותו לרדת לכיעור טבעו והזכרת עונותיו. כי הפעולה המוסרית הפועלת מהבנה ישרה בהדיעות האמוניות תסתלק בהתערב בה מושגים גסים מכוערים כאלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע". וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות של ההבאת טובה לעולם, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

ההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית ע"י חורבן בית המקדש, שהוא גאון עוזם ומחמד עינם של ישראל. וכ"ז הוא לכלות פשע ולהתם חטאת, והיינו חטאת הציבור שנאחזה בכלל האומה עד שאין דרך לתקנה כ"א באבדן המרכז והקשר הלאומי. כי ע"י גלות ופירוד אפשר שיתוקן כל יחיד בפ"ע בדרכיו ומעשיו, ואח"כ בקיבוץ גליות יבנה מרכז חדש מלבבות צרופים ונפשות מזוקקות ע"י כור הברזל של הגלות. אבל כ"ז שהמרכז עומד בכל תקפו, גם כל החסרונות הכלליים ממעשים וממדות ומדיעות רעות, הולכים הם ומתנחלים ותופסים מקום גדול בחיי האומה עד שאין דרך לתקן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אחר מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה בינה", והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וראוי ומוכשר ביותר, למושגים כאלה המסוכנים להשתמש בהם שלא כראוי, הוא איש כאובא טמיא, בעל מדות פחותות ודורש תמיד במופלא, הוא ראוי לבקש בפועל דרכים של הרס ומהפכה, ולהתמך במושגים מוטעים ע"פ הנראה מתולדות ההנהגה האלהית הכללית, אשר בכלל לא לאדם דרכו. וביחוד כשיצאת מפי איש העלול להשחתה, ע"כ ביחוד מפני דאיהו כדיב מיליה כדיבין. שראוי להשתדל בכל עז להודיע את האמת המעשית כי היכא דלא לטעו כו"ע בתריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

...חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ז

נזק בצניעות חמור מנזק גופני, אבל פחות חמור מנזק בענייני דעות ברמת עבודה זרה

אחורי ארי, נזק גופני, ולא אחורי אשה, נזק מוסרי. אחורי אשה, נזק מוסרי, ולא אחורי ע"ז, נזק שכלי בדיעות יוכל להחריב את כל בנין אשרו האמיתי של האדם עד היסוד.