הבנה

סדר זרעים פסקה כ״ב

בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות, מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותן התעודות שלנו הן נשקפות, אבל אנו רק את תיבותיהן נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכן. למשל, אם גם נאמר ונדרש בשלום העולמים, בתעודת הטוב הכללי לכל האדם, אך שקר נעשה בנפשנו אם נדמה שאנו יכולים לתן בלבנו לאותה התכלית הנשגבה את כבודה וערכה האמיתית...ע"כ "שמעתי בקול ד' אלהי" יאמר על המעשה, גם היותר אלהי ומקודש כהבאת השלמים לבית הבחירה, או התרומות בלשכות ע"פ התקנה שבבית שני (כן ביאר הגר"מ מלבים ז"ל) שהאיש המתעלה למדת אכילת מע"ש משולחן גבוה, ראוי לו להכין עצמו למדת ההסתכלות הגדולה עד שתהי' צפייתו שכלית גם בדברים הנוטים אל חלק המצות השמעיות. כי רוח ד' שבתורה יחדור ללבבו להבינהו פליאות חכמה, "טוב טעם ודעת למדני, כי במצותיך האמנתי".

סדר זרעים פסקה כ״ג

זהירות האדם ממחשבה שהוא מבין באמת את טעמי המצוות

כשהאדם מתעלה למעלת קרבת אלהים ויתרון המושכלות האמתיים, יהי' נמשך לעבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה, מידיעת הטוב הגנוז בהם. אמנם אז צריך ביותר שמירה, שלא יחליט כי כל הטוב והתעודה האצורה בדברי אלהים חיים, הוא מה שיעלה במזלג בינתו, כי דעות בנ"א משתנות, ומדור לדור יתחלפו המושגים המופשטים והליכות הדיעות. ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל. ע"כ זאת היא תהלתו ותפארתו שישפיל רוחו בעשותו בסיס לעבודתו, המושג היותר פשוט, שכל אחד מכיר שאינו בערך יסוד לתורה כ"א לערכנו אנו, חלושי המדע, אבל לאדון כל נתכנו עלילות ביסוד היושר האלהי שיש בכל הליכות התורה והמצוה. ע"כ יחתום במושג פשוט עשינו מה שגזרת עלינו, שזה יכול לומר גם איש בער. כי גזרת ד' חובה לקבלה, ותכליתה הפשוטה הנה מושגת לכל, שנקשר עם קיום הגזירה מצדנו, קיום ההבטחה מצדו יתברך, ולא ישא דעו כאן על קשר המדעים ויחש הפעולות הטובות אל תוצאותיהן הטובות, איך נערכו בחכמה ובינה במערכה אלהית, כי בכל מה שנתמשכל, לא נבין עמקן של דברים. ע"כ טוב לנו להורות תם לבנו, שהננו מביעים את השקפתנו הפשוטה באין טעמים והתחכמות. ומזה ימשך הפרי הטוב של כל הברכה העליונה הנובעת מהוד קיומה של תורה. והוראה גדולה על מניעת הידיעה בהוד חפץ העליון, עם כח ציורנו החלש, א"א להביע כ"א ע"י הביענו רק את תמצית ההשגה היותר פשוטה וברורה, גזרה והבטחה.

שבת פרק א׳ פסקה ד׳

הבנת האדם שיכולתו תלויה בחסד ה' ורחמיו

רבא הפליא לציין את הפעולה, שחלק הבקשה של התפילה צריכה שתפעל על האדם גם בהיותו בשפל מצבו, בעודנו נוטה אל תכונת עבדות, אל רצונות זרים, יזכר כי אלהים צורו אשר בידו כל טובו וחייו, ורצונו הפרטי הנוטה לדברים שפלים ורעים מה הוא נחשב כיון שאין בידו לכונן צעדיו אם לא חסד ד' ורחמיו. ע"כ לא לו להתהדר מצדו החמרי, שדי גלימיה הממשכת עליו רושם כבוד, ופכר ידיה להורות שהנה גם ידיו אסורות ואין בו בעצמו יכולת גם להגן על עצמו אם לא חסד ד' ישגבהו. ע"כ ראוי לו להתנהג כעבדא קמיה מריה, ובהיותו מוגדר משובבות נטיותיו הפחותות הנה הדרך מפולשת לפניו להתרומם אל הר ד' ומקום קדשו, מן הבקשה, התפילה, אל הרינה.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

...ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ז

ההבדל בין הבנה של ילד להבנה של מבוגר

התינוק אינו מכיר כ"א ערך הטובה של הנאת הפת. אמנם בהודע הדבר לאמו תדע להכיר את ערך הרגש של ידידות שיש בזה, גם כשיגדל הילד תתקשר נפשו במי שנטה אליו לפעמים אהבה בילדותו, נמצא שההודעה לאמו תביא את הפעולה הקטנה החומרית למטרה רוחנית נכבדה. כמו כן השבת, שמירתה הפשוטה לעומת היסוד הרוחני הכמוס בתוכה להכיר על ידה את כלל רוממות ערך האדם, כדי להיות ליסוד נעלה לכל דרכי התורה והקדושה, היא דומה לערך הפת הניתן לתינוק בהכרתו הקטנה לעומת הכרת אמו הגדולה, שבאה אמנם ע"י הנתינה הקטנה, כמו כן תבא התעודה הגדולה של רוחניות השבת רק ע"י שמירתה הפשוטה ודמיון ההמון כולו, שאין להם כ"א הדברים המעשיים לבדם בלא ההבחנה לרדת לסוף טעם קדושת השבת העליונה, לתינוק, והאם היא כנסת ישראל בכלל, הנוסדת על בניה לימודי ד' אלו ת"ח המשיגים ערך התעודה הרוחנית של השבת, כי הידיעה תתפשט ביחוד באנשי המעלה בעלי בינה המניקים את העם בקטנותו מחלב שדיה של תורה ודעת ד'.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

...והנה בטובת התורה, שהושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול, שנתנה ע"י אדון הנביאים, נמשכה הטובה הפנימית בכח הטובה החיצונה. הטובה הפנימית תבא כשהתכלית העליונה הפנימית של התורה ומצותיה תתמלא בעולם, וזה אמנם יבא ע"י הרחבת התורה בחיצוניותה, בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, המביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות, ומראים לדעת את ערכה האלהי. כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים...וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה כ״ח

גם האיש הרע שלמען אות בצעו אין מעצור לפניו גם להרע לזולתו ברעות היותר גדולות, מ"מ כ"ז שיש לפעולותיו סדר ומטרה תכליתית יוכל הנתון תחתיו לכוין לרוחו.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ט

הקושי לעמוד על דעתו של תלמיד חכם ולשמש אותו בדייקנות, יותר גדול מהקושי של איש ישר לעמוד על דעתם ורצונם של אנשי רשע

האיש הבינוני הפשוט, אמנם גם ישר בטבעו, לא יוכל לרדת לסוף דעת חפץ של אנשים שנטו מהטבע הישר ע"י קלקוליהם המוסריים. ע"כ רע מאד הוא מצב הכבוש תחת אחד מאלה שפנו מדרך האדם הישר הטבעי, בשרירות לב או באכזריות או בחפץ השחתה, כי תשוקותיהם רחוקות מאד מטבע האיש הישר. ע"כ לא יוכל בשום אופן לצאת ידי חובה נגדם בהיותו תחת ידם. אמנם כאשר האיש הישר הוא רחוק מרדת לסוף דעתם של אנשי רשע, כן עוד יותר ויותר הוא רחוק, בהיותו איש טבעי פשוט, מרגשי לב הדקים של איש חכם לב, שכל ישעו חפצו ומעיניו הוא רק בתורה וחכמה. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים מפני שלא ידע בתומו את ערך תביעותיהם, כן יותר מזה לא יוכל להרגיש אותן הדברים שת"ח בהיותו משוטט ברגשי קודש ותשוקות עליונות, מה שהוא ידרש מאת הסר למשמעתו למלאות בסדרי חייו. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים, מפני שנפשו לא הושחתה לבא להכרת מדותיהם, כן יותר מזה לא יוכל לצאת יד"ח נגד ת"ח מפני שלא יוכל כלל לשער הלך נפשו ורגשי לבבו, כי משאלותיו ישתרעו לפי מדת נפשו הגדולה המשוטטת בחקרי עמקי דעה, ע"כ תחת חבר ולא תחת ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה ל׳

...ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, שלבבם הנרגש ואסונם השבית מהם שמחת החיים במילואה, ע"כ תחסר להם העין הטובה הדורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים, ולא יוכל האיש הנתון תחתם לצאת ידי חובתו נגדם, ולהבין חפצם הפנימי בפרטי תהלוכות החיים. מפני שאין בטבע האדם להבין אל נטיה פרטית שע"י סבות התרחקה מעל החיים הטבעיים, הנובעים מקרב לב שמח בטבע. כי השמחה היא לאדם טבעית כל זמן שלא נעכר ע"י סערות הזמן העושקות אותה ממנו. ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

לפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו

...ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

...דרך העיון בטעמי תורה אפשר ע"פ דרכי האמונה ורגשי לב של תמימות ואהבת ד' הטהורה המתגברת בכל אדם לפי מעלתו ומוסיפה לו ג"כ דעה והשכל ביראת ד'.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ה

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל. הילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור. מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים

הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי, החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך", שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, ע"כ לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. ע"כ תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית…שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו" ע"פ דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם, כי השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה (וההגיון) [והגיונה] הנעלה, אבל (ב)עצמם [של חיי הקודש] הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ט

הבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה, צריך שהיא תבוא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית

הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ז

יסוד התורה הוא שהנבואה לא תחדש שום דבר בהוראה, כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת. אמנם כח ב"ד הוא יפה לחדש ולדרוש בתורה, כל ב"ד לפי הבנתו, ואין לך אלא ב"ד שבימיך.