הדרכה

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

...צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא...רק בזאת יתקיים כל הבנין המוסרי ויהי' האות נאמן שנקלט בקרבו רוח הדעת ויראת ד' באורח קיים, כשממלא בפועל תקותו העמוקה ביותר ע"פ ההדרכה התורית, שאם המקרים שלטו בו ולא בא בעצמו לדעת תורת ד' מ"מ יגדל בניו לת"ת.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

...אמנם עדיין יש לשאול, על כשרון השכלי של האשה על מה נוצר, היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאים במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו. ע"ז נקח לנו לעד את הגלוי, את הטבע עצמו, לראי' שלא נוצרה האשה לחולל חדשות מעצמה, כ"א רב כח שכלי בה להשכיל עד כמה ראוי[ה היא] להיות מודרכת, ע"פ ההנהגה המעולה של שלימי האנשים. והנפש העדינה המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבן את המדעים המוסריים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

שייכות אדם מישראל לקדושה היא טבעית, שאמנם צריכה הדרכה איך לפתח אותה, אבל עצם קיומה אינו תלוי בהדרכה

יראת ד' ואהבתו הקשורה בלבן של ישראל עם ד' אלה, בנוי' מכמה סיבות קדושות, מהן קבלת התורה, וההנהגה בתורת ד' המשיבת נפש. פעולת החינוך פועלת לרומם את הנפש בטהרת ההרגשה באהבת ד' אלקי ישראל. אמנם לבד מכל פועל של חינוך מעשי, פועלת הקדושה הטבעית מצד עצמה, בשום האדם על לבו שהוא ממקור ישראל, וע"כ הוא ראוי להיות חדות ד' מעוזו, ששם חלקו להיות מבני הגוי הגדול הזה אשר לו אלהים קרובים אליו. ועל זה א"צ שום כח יוצא אל הפועל, שגם זולת מעשים והדרכה ג"כ כבר נמצאת הקדושה המקורית הטבעית הזאת, שמרוממת את הנפש לשירה נפלאה בגאון ד'.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים...והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות...ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה...שיבוש הכח המדמה הבא מחסרון בפעולות המכוונות לתעודתן, הוא הצד הגלוי שבהיזק, אמנם ע"י הפסד הכח המדמה מתעורר באדם ג"כ כח רע שכלי צפון ועמו המון כוחות צפונים שמוכנים ביותר להיות קרובים אל הדרכות רעות ודרכים מפסידים, והם מפסידים במעשה ובפעל הקנינים השכלים והמעשים, אסתלגנית, הצפוני, הוא יצה"ר הצפון בלבו של אדם, שלפעמים כוחות רעים נרדמים בלבו של אדם ומתעוררים ע"י מקרים רעים, והם מחבלים מעשיו של אדם ודיעותיו.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

...ולא נפלאת היא שהמעשים המורים בדומיהם על התכונה המוסרית הטובה שבהם יהיו תוצאות חיים לכלל עם ד', שמאת ד' היתה זאת שיארעו אלה המקרים הנכבדים, כדי להורות לרבים ההדרכה הנאמנה הראויה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג

הערכת המוכנות לקבל הדרכה

ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן, שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא, יבלע קולפי, איך אפשר שאיש אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכוורא. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע, למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו, ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ה

הצורך בהדרכה בבניין הרוחני

נכסים שאינם בעלי גבול הם אפשריים רק בקנינים הרוחניים. אמנם אין לצייר קנינים רוחניים שאין להם גבול בהחלט, כי כשלא ירגיל האדם עצמו למושכלות מוגבלים לא יוכל לשא דעו אל המושכלות הרחבים שאינם מצטמצמים בגבול. רק בהיות האדם מעשיר את קניני רוחו המוגבלים בעושר גדול, אז הוא פורץ את הגבולים ומסתכל באור גדול שנעלה מעל כל גבול, "יגדל ד' מעל לגבול ישראל". וזהו דוקא אשיתא דנפל דומה לנכסים בלא מצרים, ולא ציור של חסרון אשיתא מעקרא.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ו

אביי ורבא שהיו חלוקים בהרבה שיטות וגופי הלכות, ודאי ג"כ היו ביניהם הבדלים בשיטות מוסריות ואופני החינוך בתורה ועבודה ושלימות רוחניות. כי המעשים והליכותיהם הם תוצאות מהדמות ויש להם יחש זה לזה, ובזה ודאי היו התלמידים שבישיבת אביי מחונכים ע"פ דרכיו ושיטתו. ובאשר האדם אין טוב לו לצאת מחינוך לחינוך, "וליוצא ולבא אין שלום" זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, ע"כ גם בהיות התלמידים של אביי באים אצלו, צריך הוא להתלבש ביחש אליהם בערכו של אביי, ולרדת לסוף דעת דרכיו כדי להנהיגם על פיהם. וזהו דכסייה אבקא דאפדנא דאביי כלומר רשמים גדולים מדרכיו והלך נפשו של אביי, יהיו מתלבשים בהם לימודיו והדרכותיו ביחש לתלמידיו של אביי, שהורגלו בדרכו וחינוכו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ד

ההשגחה העליונה אינה מחסרת שום ענין הנחוץ להשלמת המציאות. כשם שאין בה מחסור מצד התנאים הדרושים להשלמת המציאות החומרית, כן, ועוד ברב יתרון, לא יוכל להיות שיחסר שום תנאי הדרוש להשלמת המוסריות והרוחניות. ע"כ באשר בנ"א צריכין להיות מודרכים ע"פ חכמים, וההדרכה באשר יורו חכמי הדורות היא עמודו של עולם, וכאשר האדם באשר הוא אדם ראוי הוא לשגיאה לפעמים, ע"כ ודאי העמידה ההשגחה האלהית כח שלטון החכמים באופן כללי, בערך כזה שגם משגיאותיהם יש אחרית וטובה אל המציאות, ותועלת הגדלת דבריהם והוקרתם בערך ובפועל היא גדולה ומכרעת יותר מכל הפסד שתוכל לגרום שגיאה שלהם המזדמנת לעתים רחוקות. ומצד זה קללת חכם אפילו בחנם היא באה, כדי שירשם שהשמיעה לדברי החכמים, צריכה להיות מתיקרת, לא מצד ערך כל דבר בפני עצמו, כ"א מצד הערך הכללי הגדול היוצא משמירת דבריהם, וההפסד הגדול הנוגע עד נפש הכלל כולו היוצא מהפרצה בדבריהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ה

...וביחוד מתאמת מחילת העון דגלות להרע הבא מקללת חכם, שעיקר הוייתה הוא מצד הכללות, מצורך הכלל אל הדרכת החכמים, ע"כ הכרח הוא שיהיו דבריהם יקרים ועושים רושם. ע"כ רחוק הדבר שתועיל התשובה במקום קללת חכם, כיון שיש בזה הפסד כללי. ע"כ בהיות האדם מכיר חטאו, ועושה את עצמו, לחובתו, לאיש פרטי בודד ונודד, אז המחילה קלה. כי על ערך הפרט הדברים אמורים "חטאתי מה אפעל לך", ויסודי העונשים מתרכזים באמצעות הענינים הכוללים, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ז

השיראי הם פרי התולעת שאין כחה אלא בפיה, והם היו הסבה לענשו ומפלתו הבאה ע"י כח דבורו של רבא. "תולעת יעקב", למה נמשלו ישראל לתולעת, לומר לך מה תולעת הזאת אין כחה אלא בפיה, כך ישראל אין כחן אלא בתפילה, וכן כח החכם הוא בפיו המקודש להורות דרכי חיים, ע"כ דבריהם כגחלי אש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

...רק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים...כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

הצורך בהדרכה בעיסוק במושגים רוחניים

והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

בהתאים תורת המוסר עם הפרטים הטבעיים תצא לנו ההערה בזה, כאשר העננים הם צרכי העולם ותיקונו, בצפרא לית בהם ממשא, כן העננים השכליים המישבים את הלבבות, היינו הציורים המוסריים שהם גוררים מדות טובות והדרכות ישרות, והם מתפשטים על דרכי החיים להרחיב ההדרכות התוריות, להאריכן ולדקדק בהן הרבה בחסידות ויתרון, ותכלית כל אלה היא שיתגשם האור השכלי האלהי בלבבות, ויהיו הדיעות הטהורות והאמתיות לקנינים חזקים בנפשות. אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו ליקח מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכים להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ד', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה, מלאה כבוד ד' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידון להשניה דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע. אמנם אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקורבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, היא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו, וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש בלימודים הצחים, שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו. אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלות בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת, היינו קטר בעיבא, אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו. אם רק בדרך קלה וקלושה יהיו פונים אל ההדרכות המעשיות הקנויות מהציורים הקדושים המוסריים, שכלולים בהם מנהגים רבים בדיני תורה ג"כ, וההרגל יהי' חלש ובלתי חודר. אז מחיל זרם החיים והתרגשות הנפשות ע"י ההכנה הנדחפת בכח אלהי לחזק כחות הדורות הנפשיים והרוחניים לימים הטובים העתידים לבא, יזדמנו נפילות למצב המוסר המעשי. ע"כ צריך מאד לעמוד בפרץ, לחזק הציורים בדעת ובתבונה, להורות דעת את העם מה גדולה היא הטובה האצורה באור המוסר המעשי שע"פ תורת ד' תמימה, עד שיהיו הדברים קנויים ומוטבעים יפה. אז לא ייראו גם מכח החליפות במצב ותקוה, ויוסיפו אומץ ביראת ד' ודרך ישרים, ותחשב לצדקה, להנחות בחסד ד' את כל עם ד' אל התכלית המבוקשת, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ט

האיש הגדול אשר שאר רוח לו, לפניו יאיר עמוד האורה עמודה של תורה...ויורה דרך ישרה להינצל מההפיכה המוסרית שתוכל להיות יותר מדאי קיצונית, וישפיע על המון רב, ועל המיוחדים הראויים הם להשפיע לזולתם, בהיות כחו העצמי עדיין נאחז לרומם את עצמו ואת כוחותיו...שזיב בחד אבריה מאה גברא, המונים רבים, בהדרכות טובות המוניות שהורה להם ע"פ כח העמודא, עמוד אור התורה, וחד גברא, היחיד המצויין, ע"י אור דעת והגיון מוסרי מזוקק שיש בידו להשיב אל דרך השוה והרצויה את כל הוגה בו והולך לאורו, ובניסיון, אמר היינו דר' אחא, שצריך להיזהר מההשפעה המרובה של ההתרגשות המוסרית, שלא יוכל לעמוד עליו האדם מרחוק, שהרי נראה שלעולם כל תוספת רגש הוא יתרון, עד שינוסה במסה ותצא לו התורה הניסיונית השלמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא". א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו...מפני שעומק החכמה והמשפט החד הוא חותך ג"כ בטעמים נכונים את הצדק שיש בכל הדרכים הטובים של נטיית הרגש הטוב, ע"כ אנו מכבדים מאד גם את הנטיה בעצמה גם אם לא באה אל מעלתה מצד החכמה, מפני שעכ"פ הטוב ההוא הוא טוב מקורי שנוהג בחכמה. וכאשר הננו מוצאים הדבר בפרטיות בהדרכה האנושית, בכל דרכי חייו, מובן שהנהו נמצא גם בכלל ההנהגה הכללית, ובמקור של הצדק האנושי.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ז

מעלת דור המדבר לפני החטא היתה ראויה להיותם מונהגים ע"פ משה, אמנם בנפלם, חשב הוא ע"ה כי ראוי לדחקם, להעלותם אל אשר עמדו עליו בתחילה, ע"כ הרחיק מהם את האהל. וכאשר גלוי וידוע לפני השם יתברך כי לא יתכן להעלותם בבת אחת, ע"כ הי' הדבר המוכרח שישפיל משה את הנהגתו עד למדתם. מ"מ כיון שההנהגה יצאה ממשה, שהיה ערכו להנהיגם בערך שלמותם, ע"כ יש בכחה של הנהגה זו להשיבם בהמשך הזמן לשלמות מעלתם הקודמת, ואם לא הי' מתרצה לתקן לפניהם דרך הדרכה ממוזגת שיהיו יכולים לקבלה, אז היתה הדרכתם מתתקנת ע"פ יהושע, אבל היא היתה עומדת ע"פ מעלתה, ולא היתה בכחה להתעלות לעולם עד אותו הערך הנשגב שנטמן בכחה של הדרכתו של משה, שהיתה ערוכה רק בחיצוניותה ע"פ ערכם, ובקרבה כוללת דרכים גדולים להעלותם לרום מעלתם כאשר יהי' לע"ל. ע"כ מיד ושב אל המחנה, כי חרד על תקות העתיד שלא לאבד רוב הטובה העתידה. אמנם הדבר לא יצא לבטלה, כי דור המדבר הי' דור של חנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים. ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן, והי' צורך להכין אור זרוע להדרכה היותר עליונה העתידה להיות לעתיד. אבל הכשרו של יהושע הועיל שיהי' מוכשר יפה להנהגה קבועה בדור הנכנס לארץ, שהוא היה צריך כבר להתחיל להתנהג ע"פ מדתו הקבועה לו ולעלות בהדרגה של משך דורות. וההנהגה הממוצעת הצריכה לעולם של מעשה ועסקי דרך ארץ טבעיים היתה עומדת להיות מדתו של יהושע, אלא לולא הרצאתו של משרע"ה היתה מוכרחת להיות מתחלת מאז, ועכשיו נתאחרה עד בא עת הכניסה לארץ, להתחיל לחיות חיי עם נמוכים וטבעיים. שבאמת ע"פ העליה שבאה מן ירידה של הסתבכות בעסקי עולם ומנהגים טבעיים, תצא התכלית המכוונת של ישראל בערך עצמו וערך כל האדם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית. אמנם לפעמים יש שהדרכה תורית תעלה את האדם למעלה מהערך הטבעי, עד שתפעול על טהרת לבבו ברום מעלתה, להסתגל להיות דבק בחיי החיים, בדעת צור העולמים, המתעלה על כל גבול ומחזה עין בשר. אבל בהיות הדין התורי מיוסד גם הוא [באופן] נאות להסימן הטבעי, הוא אות שכ"כ יחש נערך יש לסימן הטבעי עם אותו הרגש הפנימי שהוא צריך להתגלות ע"י מצוה זו, עד שדוקא עם הקשר אל הטבע, באפס ממוצע של ענינים מקריים המעתיקים את האדם מטהרתו, דוקא אז ימלא עז ד' באותו התוכן הנרצה ממצוה זו, הנגבלת בזה הזמן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ה׳

...הנה בהיות הדבר ידוע שעצמיותם של כל המעשים ויסודם הוא הטהרה והטוב, א"כ הטומאה היא רק מצוירת בהוה, אבל מצד התלכדות רשמי היום באוצר העבר הגדול בשיתופו עם כלל הרשמים, ודאי יפעול פעולתו לטובה, והיום נטהר ע"י העברתו בחוק העבר. דלמא ביאת אורו הוא, המצאת ציורים חדשים מחודשים מטבע יום המחרת הבא כבר בהכנת טהרה, וצריך דוקא ענין חיובי בפועל, והטהרה ג"כ בזה תתיחש אל האיש הפועל ומחדש רוחו במעשיו והכנותיו המעשיות, וטהר טהר גברא, ויכוון הענין נגד המעלה העליונה, שיש בה יתרון יותר ממעלת טבע הנפש כשהוא לעצמו, הדורש תיקון ומעשה של פעולה והדרכה לצרף, לזכך, לקדש ולעלה כל נטיותיו והרגשותיו של האדם.

סדר זרעים פסקה י״ב

והנה כל דרך ישר, צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהן רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור משמט אני, שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה. אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך ע"פ דרכו, כי בעל נפש טהורה, כאשר יאתה לאיש הישראלי המודרך ע"פ חקי תורת ד', לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. ע"כ באמרו אעפ"כ, יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעה, כ"א יגבלו כדי להישיר אל המטרה הכללית היותר עליונה שתבא לרגלי קריאת השמיטה לד' בצדדיה החומריים והרוחניים.

סדר זרעים פסקה ל״ח

ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר "הגדתי היום לד' אלהיך" מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים, כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית, ע"פ התורה אשר יורו מורי התורה היושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראת ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית, מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

צורך האדם בהדרכה לעניינים הרוחניים כמו לעניינים הגשמיים. האדם צריך לתת לכל דבר משקל והגבלה (כשהרב עוסק בהדרכת שלמה "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", הוא מדגיש את היותו החכם מכל אדם, אולי משום ששלמה המלך בא להוציא מסברא שעלולה להיחשב כחכמה מאד)

האדם הוא פונה מטבע נפשו אל רגשי קודש, שלהשקיטם ולהשלימם, להוציאם מן הכח אל הפועל מעמקי נפשו החוצה, דרושה לו התפילה. אמנם יוכל האדם בזה לטעות בדבר אחד כללי, שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו ג"כ המון רגשות שונים לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כ"א כשיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל ארחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות. אמנם בנוגע לשאיפות הרוחניות, שכללן הוא אהבת ד' וההתענג על טובו והוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים ממעמקי אלה ההרגשות, יוכל האדם לחשוב שבנוגע לאלה הנטיות אין האדם צריך לפלש להן נתיב לימודי, כ"א יעזוב את נפשו ע"פ דרכה, תשגה באהבת צור עולמים, תתגעגע, תכסוף, תרון מקירות לב ותשפך שיח ככל אשר תשאה רוחה העולה אל על. א"כ לצורך אותן ההרגשות הרוחניות שהנה סעיפי התפילה אין צורך בהדרכה תורית, ע"כ בבא עת תפילה ראוי למהר לעזוב הלימוד התורי למען הקם עולה של תפילה. אמנם לא כן ילמדנו בזה החכם מכל אדם, שבאמת האדם צריך לתן לכל דבר משקל, ולא מבעי לשאיפותיו החומריות שמצדן לבהמה נדמה, שהוא צריך לסייג תורי להן להגבילן ולסדרן, כ"א גם לשאיפותיו הרמות, יסודי וענפי התפילה, גם להן צריך האדם להגבלה והערכה תורית לבל יעברו גבולות. ע"כ אין ראוי לאדם למהר לעזוב תורה מפני התפילה, כדי שיחוק בלבבו שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב שהתפילה תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעיני התורה שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו איך לישרו עם דרך החיים הטובים העולה למעלה למשכיל. ע"כ מסיר אזנו משמע תורה, לא זו שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כ"א גם תפילתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה אלהית שכלית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, גם תפילתו תועבה.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

ההבדל בין מדריך שמרומם את הציבור, למדריך שהוא משרת של הציבור ומשאיר אותו בדרגתו הנמוכה. לפי ההכוונה של העומד בראש, כן יהיו אורחות בעלי התפקידים שתחתיו

והנה המלך, רק אז ראוי שיוכר בתור משיח ד', נושא נזר קודש, רק כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. ע"כ באשר עוד רבת האנשים לא באו עד רום פסגת המעלה הגבוהה הזאת, בשגם יש ליתרון זה של התנשאות האנושית לתשוקתה הרוחנית הרוממה מעלות ע"ג מעלות רבות מאד, שגם בהתרומם מצב החברה האנושית בכלל ברוחניותה, עוד יש לשאוף למעלות יותר רמות וחיים של עונג רוחני יותר נכספים, "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ". ע"כ יבחר ע"פ ד' מלך נושא כתר מלכות, משוח בשמן משחת קודש. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". מלך כזה איננו משרת להעם כי אם בן חורים הוא. השרות לא יתכן כ"א בהיות הנשרת מכיר את ערך השרות, וכפי התגלות חפצו ישרתהו המשרת. אבל מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. אמנם עם שפל, החפץ לפתח רק בכחו החומרי, ועל יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק ויושר אלהי לא יאבה לשום לב, מה היא תעודת המלך בו, לא להדריכו לשום לב לחפצים גדולים חדשים, שלא יחפץ בהם ולא ידעם, כ"א לסדר לו את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער, משרת לאומה וממלא רק חפצה. והנה לפי קדושתן של ישראל, כן גבהו דרכי משפטי תורת ד' הטהורה, שבכללם שואפים הם לתכלית היותר נשגבה עליונה ורוחנית. ע"כ נסמכה ג"כ פרשת משפטים לבנין המזבח, וביחוד ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", המורה על תכלית הקדושה והצניעות שהן נחלה לעם אשר רוח ד' תנחנו. ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים.