ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט
אמנם על כל אלה יסוד האדם הוא מדעו, וכח המדע הפנימי שבאדם ראוי ביחוד שיתאשר אל דרך האמת, וכל אדם יש לו כפי ערכו תוכן מדע פנימי שהוא מגמת כל ציוריו כולם. וכבר ביארנו שאל זאת המטרה תבא המזוזה, שהיא דרך ביאתו של אדם לביתו. מנוחת האדם בביתו היא הכנה לקליטת עומק מדעו, כשם שפיזור נפשו ברחוב ובעסקי בנ"א מביאים לפעמים ג"כ הרחבת ההכרה, אמנם עומק ההכרה והתישבות הציור ע"פ הכח המדמה שאינו ראוי להיות משתלם כ"א אחרי טהרת עומק השכל. ע"כ "נביא לבב חכמה", וצד החכמה הוא עדיף מצד הנבואה, שגמר הנבואה צריך לכח המדמה שהוא כח קרוב לחומריות, אלא שאינו בא להשלמתו כ"א עד היות כח השכל בתכלית עומקו וטהרתו. ע"כ לחוק בלבו של אדם באופן חזק את יסודי המוסר והעבודה צריך שכל ההשתדלות הקדומה מחידוש הרעיון בטחונו וקישורו בפעלים, יהיו צבורים בעומק מדעו האנושי, שתהי' בו הדעה התורית [ב]עומק הכרתו, ומזה תכלית ציורו המדמה שהוא היכל השכל המעשי. ע"כ צריך לזה מזוזה בפתחו, להשלים אל החידוש, הבטחון והקישור ג"כ ההכרה הפנימית לכל צדדיה...ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו. "ד' צבאות", שכל צבאי צבאות שלו, "אשרי אדם", משלים את הצורה האנושית לכל פרטי' וכללי', עד באו אל תכלית זה ספר תולדות אדם. ומזה ימשך שיהי' "בוטח בך". "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳
הידיעה אפשרית להיות בדרך היותר נעלה שתביא את האדם לידי השלימות העליונה, או ע"י אמונה טהורה מצד טהרת הלב ויושר הנפש, או בהעזרה עם זה עם עומק הדעת ויתרון הבירור.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א
אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו
התעודה הטבעית ביחש האשה, תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה. כי הננו רואים את הבנות והן ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקות בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם...והנפש העדינה המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳
ממציאות המות הנמצא בעולם בעקב החטא, ילמד החכם דעת את החיים ואת הטוב. אמנם צריך שתובן תכונת המות כמו שהיא לאמתתה, לא בהבנה משובשת של השכל הגס.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״א
הסתכלות שטחית מעוררת רק את הרגש החיצוני
אמנם הסבות שהצטייר המות בחזון מחריד כ"כ הן ג"כ לטובה, כדי לפשט עקמומיות שבלב, לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב הי' פועל בהתמכרו אל התאות החושיות, שהמות עם מרירות ציורו ישימן לחלושי כח. אמנם ראוי להשתמש גם בזה באופן מושכל ולא יקח מהרושם הזה את הציור המושג מחזיון המות לפי ההשקפה החלשה, המניעה רק את הרגש ע"פ החוש החיצון לבד, שממנו לא יבנה האדם לכונן הליכותיו...אמנם הנשים שדעתן קלה ויד ההרגש החיצוני לבדו עליהן חזקה, בשעה שחוזרות מן המת, רוחן נעכר ומחזה המות לא יעיר בלבם ענין של סדר המביא לידי כובד ראש ומחשבה עמוקה לחשוב על תוצאות החיים ותעודתם.
ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳
ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש. מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "חטאים תרדף רעה", תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן, הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא", וא"א לעולם להתקיים במדת הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים. וגם העולם המוסרי בכללו, הם עשו דרך סלולה לכל [ה]עם כולו, יעלו בה כקטן כגדול להעיר על פרטים הרבים של מעשי ד' וחסדו הגדול הבלתי פוסק מהשפיע טובו בכל רגע, להיות מחיה את כל מעשיו אשר עשה ועושה. וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולות כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמת לאמתתה, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת ומשפט ידע לב חכם".
ברכות פרק ח׳ פסקה י״א
...והנה זאת היא אחת מדרכי "דברי חכמים וחדותם", לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותו יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתו הבלתי מבוררת, וכשיעלה אל המעלה היותר נעלה אז יכיר כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותו לה, ההדרכה הישרה שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם...והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה. אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳
השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזו הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם, די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נס בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם, ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד, שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנס היותר פרטי מהמקום.
ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו
הרודף חופש בלא מצרים, בלא דעת עמוקה והכרה נכונה, יתקצף מהם ולא יכיר כי יד ד' עשתה זאת, המתנשא לכל לראש. השלטון המדיני הוכן מראש מקדם ברוח האדם ותכונתו, מד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת, שתוציא פעולותיה בעתן בזמנן ומקומן ע"פ התנאים המתילדים מהחוקים הכוללים. האיש הזה ישוב לכלל דעת מיושבת, כשיטעם טעם מרירות העדר המדיניות כמה קשה הוא לאדם, אז לא יתקצף על איזה חוקים מדיניים שחשבם למותר בדמיונו, רק יכיר טובתם ויודה לד' חסדו על הסבות המזדמנות מיד החכמה העליונה לכונן את יסודי החברה האנושית בצדק ובמשפט.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א
אדם מעמיק ובעל מחשבות צריך לחזק את רוחו
...וי"א אף ת"ח בלילה, הת"ח הוא ג"כ יוצא ממעמד האנושי הטבעי רק ע"פ חסרון מצב האנושיות, שאינה יכולה עדיין לתן את כל התביעות החומריות והרוחניות והנימוסיות בדרך מספיק לכל הכוחות, והיא מוכרחת עדנה מחסרון השתלמות לערוך מלחמה ולגרע חק איזה כח כשתרצה להעמיד על נכון כח אחר. ע"כ הת"ח ההוגה דיעות ומשאות נפש שאינן מורגלות ברוב החברה, גם מעמד רוחו נוטה לאיזה התחלשות ועלול להשפעה של חולשה מכוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות, מה שלא נמצא כן בהמון העם הבלתי חושב הרבה. אמנם היום, שאורו משביע את חושי החכם ברב צהלה והרגשת נועם החיים הכלליים הרבה יותר ממה שירגישם העני בדעת, הם מוסיפים אומץ ומחזירים לו את טבעו וחוזק רוחו. אבל בלילה, שלא יוכל להשביע את עינו השואפת להוד היקום כולו, אז עלול הוא מצד רוחו המלאה לה משא רעיונות ובהם ג"כ אורות וצללים, דמיונות וציורים בלתי טבעיים, כחק העוזב מערכתו הטבעית להיות נפגע מתגרת הרעיון, וצריך צירוף וחברה של ריעות בפועל להעמידו על מעמד טבע הלך הנפש האנושית ע"פ אורחה הראוי לה כאשר עשה אלהים את האדם ישר.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג
העמקה שכלית עלולה לפגוע בעומק הריגשי
טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה. ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט, אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוג הצ ר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב.
ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח
למדנו שישנן לפעמים דיעות מחולקות שבאמת אין בהן מחלוקת אלא שכ"א דן מצד השקפתו על הדבר, ואין השקפה אחת שוללת את זולתה. ואפילו ההשקפות שנראות כסותרות זא"ז, אין להחליט שהן שנויות במחלוקת כי יתכן שנראה הדבר כמחלוקת מפני חסרון ההעמקה וההרחבה בטיבו של ענין, אבל לכשיודע לו הענין על בוריו ימצא שיש פנים לכ"א מהצדדים אפילו הנראין כסותרים.
ברכות פרק ט׳ פסקה פ״א
ציורי המושגים יכולים להצטייר או ע"פ מושגם הפרטי העצמי, או ע"פ הסבות המוכרחות להיות כעין אבות לאלה הציורים, ובזה יתחלפו ג"כ ציורי הפתרונות ביחש לחלומות. עצם טביחת השור היא הוראה להפסד, כדאמרינן בעלמא שוחט הוא מקלקל משום שבחייה עומדת לדברים יותר מאכילה, ע"כ שוחט בסכין של ע"ז מותר. אמנם מצב הענין שמביא את האדם להיות טובח שור הוא מצב מרווח, לא יאכל אדם בשר כ"א בהזמנה הזאת, אמרו חז"ל, ומי שיש לו מאה מנה ישפתו לו קדירה של בשר בכל יום. ע"כ באין לו דבר שהעיר את מחשבתו להעמיק בציור החלום, בא לו המשפט כפי ציור המחזה כשהוא לעצמו. נתינת האגרא העירה את לבבו להעמיק בחזיון ע"פ סיבתו, שהיא הוראה למצב כללי של הרווחה ושמחה ואין שמחה כ"א בבשר ויין, ע"כ הורה בזה נפיש עסקך וטבחת כו' ושתית, מצד הערך של הסיבה שמביאה את המושג.
ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג
אמנם לא רב הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשריים להתקבל. ע"כ רק מזון דירקא הוא בערך הרוחניות, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד, ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי, אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט
האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים, ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חקים אחרים. א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאות הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.
ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א
...צריך תמיד האור המופשט לצאת בדרך קרובה אל הרגש הטבעי האנושי, כדי שיהי' קרוב אל פעולות הטובות הבאות מצד הרגשי ולא יהי' מופשט ושכלי יותר מדאי. אע"פ שהרגש והנטיה הטבעית היא מעובה קצת וקודרת לגבי אור השכל המופשט, מ"מ דוקא זה הוא יתרונו. וכן נאמר במ"ת "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". וכבר כ' הר"מ ז"ל במו"נ שהיה המחזה בפועל כך לזאת הכונה הנפלאה, כי ההכרה הפנימית המתנשאת מכל שפה ודיבור, היא תסול לה ארחות שכליות מופשטות ובהירות דוקא ע"י הציורים הבאים באורח הקרוב להרגש הלב ונטית הטבע הנפשי באורח צדק תם ויושר.
ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב
...יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקורבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, היא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו, וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש בלימודים הצחים, שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו.
ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג
וכאשר אנו רואים בעינינו שרבים המה בנ"א, שקשיות לבם וגאותם השובבה תפריע פרעות במוסרם, ואם ירך לבבם יהיו יותר מוכשרים לנטיעות המוסר, המביאות לכל מעשה טוב ומדה הגונה שיכנסו בלבבם, ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט, ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים.
ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י
לפעמים אין לחפש פתרונות עמוקים לבעיות אלא דווקא פתרונות שטחיים
סיבות חטאת האדם יש להשקיף בהם שתי השקפות: הדבר יתכן שהאדם הוא ישר בטבעו כשהוא לעצמו, אמנם מה שאנו רואים שהמון רב מבני אדם הולך מדי יום ביומו ושוגה במעשים רעים זרים ומגונים, הסבה לזאת הן הסיבות החיצוניות הרבות שהן מצויות במצב החיים להמשיך את האדם אל החטא, חברות רעות ומקרים מעציבים המונעים ממנו את אור השמחה וטוב הלב, עוני וחסרון לחם המעבירים אותו על דעתו, ושאר סבות רבות ושונות שכשהם באות לפעול על לב האדם החלש הוא נופל בפחת החטאים באין מעמד. ע"כ עיקר יסוד תיקון החינוכי של האדם יהי' לפי זה, הטבת הסבות החיצוניות שהם גורמי החטאים, וממילא ילך לו בדרך ישרה כפי רוחו הישר בקרבו...ע"כ העצה העקרית היא בהטבת מצבו המוסרי של האדם להטיב מצביו החיצוניים, ולחברו בחברה הוגנת, לדאוג לפרנסתו שתהיה מצויה לו בנחת ובכבוד, ולא תעבירהו עניותו על דעתו ועל דעת קונו. והרבה כאלה מקרים חיצוניים שהם יפעלו להיטיב את תכונ תו המוסרית ויעשוהו להולך משרים. יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו, וכבר יש בכל מקרה אופנים שיוכל האדם להשכיל על ידו שכל טוב ומוסר הגון, אלא שהדבר תלוי לפי תכונתו הקבועה הפנימית...ולא במקרים החיצונים יושע האדם תשועה נפשית כ"א ב מערכה פועלת על טבע נפשו פנימה.
ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ג
עומק שיחת חולין של תלמידי חכמים
הדינר זהב, מטבע קטנה וחשובה כוללת הרבה מטבעות קטנות, כן היו דבריו במילי דעלמא כוללים הוראות רבות ושונות, שכ"א מהן היא לימודית ראויה להשתמש בה בתועלת הרוחנית והחומרית. התאמת השיחות הפשוטות עם דברים גדולים של תועלת, היא יוצאת מנפש זכה משקפת את היחש שיש בין כל דבר קטן ופשוט אל הנשגב והרם. ע"כ ישמח תמיד בכל אשר יעסוק, כי כל דבר ושיחה, וכל עסק נשפל, לא ימנעהו מהשאת מחשבתו אל קדושת גדולת המחשבה, [הוראה] שמתאמת עם כל החיים הפשוטים עם עסקיהם ושיחתם. ע"כ הי' תמיד גברא בדיחא, "ישמח לב מבקשי ד' ".
ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ט
...ומזה נבין שיש ערך עצמי גם להיופי החיצוני בתור משמש נכון לתעודת הטוב הכללי כשיוכר מקומו הראוי לו, - ולא נאמר "שקר החן והבל היופי" כ"א לעומת היציאה הדמיונית מסדר השכלי והצדק האמיתי שגורם לקלי עולם, שאינם מתבוננים כ"א בצד חיצוני של כל ענין, - עד שגם הענינים הנימוסיים המוסכמים בחוקי היופי והכיעור גם המה יש להם ערך נכבד, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".
ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר
...והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרטי, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף...אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר...אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו.
ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ג
באמת, כשהדעה מתגדלת, כל הפרטים של דברים המסתעפים מהכלל הגדול הם הולכים ונבלעים בתוך הכלל. א"כ הי' מקום לומר שכל הברכות כולן תהי' תהילה אחת כוללתן. אבל אמתת הדבר היא, שלעולם לא יהי' אדם עומד על אמתת כל כלל גדול כ"א כשתבא לו בידיעת כל פרטיו, ואחרי שיתבונן ויכיר כל הפרטיות בבירור מפורט, אז בהשיגו שכל אלה המון הפרטים, שכ"א בפני עצמו הוא ג"כ נעלה נשגב ונהדר, המה מתכנסים בתוך הכלל ובטלים בו בערך בלתי משוער, יתרומם רוחו ונפשו תתענג על ד', "ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי". ע"כ צריך האדם להעשיר את רגשי לבבו בידיעה והכרת המון פרטים, שכל אחד מהם מביא אל לבו דעה ורגש קודש חדש, ומכולם יבנו הכללים הגדולים המאירים בבתי נפשו, עד שיתכנסו כולם למושג אחד מלא אורה שאין לה קץ, כנחלים ההולכים אל הים. אבל על כל ברכה וברכה תן לו תהילה, ואז ימצא לך המדע הברור שהשם ית' הוא מרומם על כל ברכה ותהילה. אבל הממהר להסתפק בכללים, והפרטים הם עפים לעיניו בלא עיון ולא עומק דעת נפש והכרה עמוקה של התבוננות מושרשת בלב ע"י הבעת הדיעות ברגשי קודש והשתפכות נפש, בתורה, בתפילה, ובמעשים המכוונים אליהם, הוא ישאר עני ומדולדל גם מהכרת הכלל, ועושר הכלל יהי' רק לפי רוב ההכרות הפרטיות, "עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם".
ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז
לימוד דברים עמוקים אינו מתאים לכלל הדור
חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה, ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות, התחלתן תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל, שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה, בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה, ומזה משתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות באה ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה, לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת, מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו, הדברים המועילים לחבתה של תורה, את התוך הפנימי שבהם, והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה, לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו, אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון, הצריך לעולם תיקון, שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות. והכניסה, שתורה על התגברות הבירור של ענינים הגדולים הנוגעים לעקרי תורה, תביא לעולם לידי מדה זו, שמה שראוי להעלם מלבאר, כשאין הדור צריך לכך, חוייב להיות מתבאר, כשהדור צריך לכך, אבל אותו הביאור הוא ג"כ בערך ראוי לפני אנשי לב, כי אין לההמון תועלת בריבוי הדיעות ובירורן לעומקן, אלא שהם מושפעים מהרוח השולט בין המבינים בעם.
