ראה גם
סדר זרעים פסקה ט״ו
במקביל לביקורת העצמית ותחושת המחוייבות של האדם בעבודת ה' לתקן את דרכיו, עליו להרגיש סיפוק ושמחה מהתחומים בהם כן הצליח להתקדם
כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי ש[ת]ימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהי' נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב, אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין, עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם, ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין, מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור, מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משער מצות שבין אדם לחבירו, ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל, היא בכלל מצות שבין אדם למקום. א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע, ונכון מאד ג"כ להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות. שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקנם, מ"מ יהי' נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהי' הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שא"א לאחרו עוד, ומאחר שהמצוה הזאת היא ביו"ט של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יו"ט האחרון במנחה.
סדר זרעים פסקה י״ח
ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו.
שבת פרק א׳ פסקה מ״ז
..."עליך ועל חולי ישראל", שמורה על אהבת הכלל מצד התקבצות הפרטים אליו, זה אינו נקרא עירוב, אבל מדת הכלל הרמה, שהפרטים בטלים בו מצד עצמם, ונחשבים עוד ביתרון יותר גדול מצד שהם חלקי הכלל, שמציאותו נחמדת ונאהבת מאד, זהו עירוב גמור, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ב
יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מן התורה
...יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור על דבר מה"ת הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו. ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"מ מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כ"כ נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור על ד"ת, ופעולת הרפיון על כלל קיום התורה פועלת לרעה גם כשלא יעבור בפועל ע"ד מה"ת.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ד
יש הפרש בידיעת האדם את ערכו בשכל ועמק הדעה איך הידיעה הזאת פועלת עליו בהיותו עסוק בחקרי תורת ד'. החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי שידע את ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה, אבל זה נאמר רק בענינים המעשיים, אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי
ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית. והנה יש הפרש בידיעת האדם את ערכו בשכל ועמק הדעה איך הידיעה הזאת פועלת עליו בהיותו עסוק בחקרי תורת ד'. והנה האדם העסוק בעניני התורה המעשיים לבדם לו ראוי שלא לשכח את ערכו המדעי, כי אמתת ההסכמות בעניני הלכה המעשית שבתורה הלא היא נתונה לפי שיקול דעת האדם, וזהו האמת הנרצה. אלא שאם איננו ראוי להיות חותך הלכות בדעתו מפני שלא הגיע למדה זו אז חלילה לו לסמוך על בינתו, ולהיות תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. אבל בהיותו ראוי לכך, הלא להיפוך בהגיע להוראה ואינו מורה נאמר "ועצומים כל הרוגיה". ע"כ החכם היודע ששכלו שלם בהלכה ראוי לדעת ערכו, למען תהי' אצלו הכרעתו תורה קבועה משמשת למעשה. כ"ז נאמר רק בענינים המעשיים שהם אינם עולים בשום אופן במעלה הגבוהה יותר משכלו של אדם בכלל. אבל בענינים השכליים, בידיעת האלהות וחקר כבודו ית', שבהם הדברים מגיעים עד מקום ששכל האדם יקצר מהגיע לסופן של דברים, צריך תמיד שיהי' נגד עיני החוקר הצד החלש הנמצא בשכל האנושי, גם אם יהיה נשגב וגדול מאד לעומת יתר בני גילו ואנשי דורו. אבל מה הוא נחשב לעומת גודל ערכם של הענינים האלהיים שבסודם יחקר. ובזאת יהיה בטוח שלא ימטו רגליו מדרך תורת ד' התמימה, בשומו דרך בעמקי העיונים היותר מסובכים. ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכות בצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.
שבת פרק א׳ פסקה ס׳
הנזק שבהערכה לתורה מצד ההדרכה הטבעית ולא מצד קדושתה, והגדרתה כאי נשיאת פנים לתורה
...אותו תלמיד בתתו פדות והפרש בין ימי נדותה לימי ליבונה, הראה לדעת שההגבלה הטבעית עומדת אצלו נעלה מההגבלה התוריית, וכאילו היתה ההדרכה הטבעית עיקרה של תורה והתורה האלהית המרוממת את האדם בעצת ד' לאור הקדושה ומאירה את מחשכי העולם באור האלהי ע"י קדושתן של ישראל, היתה חלילה טפילה לדברים הטבעיים. והנה אף שאותו תלמיד בעצמו ע"פ דרכו זה הי' זהיר במצות והולך תם, אבל כ"ז היה אפשר להתקבל רק בנפשו שהיתה טהורה ונוטה אל הצדק ורגשי קודש שלה היו מטים אותה לדרכי תורה, ולא היה חסרון של הדעה הזאת, שהיא נשחתה, כל כך ניכר בחיים. אבל הקרובים אל השפעתו, בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה. ע"כ לא הי' ראוי לו לחיות המחצה השני' של הימים שבהם עלולה ביותר להתפשט השפעתו על זולתו. ע"כ אליהו ז"ל, שהוא הוא המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת ד' עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה כמורגל בחז"ל לאו אליהו אמרינהו, והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים", הוא היה המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הוא הי' ראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף כזה מדיני התורה עד היכן הם מגיעים, ולו נאה לאמר ע"ז ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, הפנים השכליים, הפנים של חשיבות ושל רוממות ערך, לא היתה אצלו התורה כ"א ההדרכה הטבעית, וכיבד את הגבלותיה יותר מהגבלותיה של תורה, שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה, לא בנדתה לבדה כ"א בצירוף הטומאה.
שבת פרק א׳ פסקה ע״א
כשחיי הכלל כולו נתפסים כאיש אחד, המשפט הנעשה לתיקון העולם הוא ענין טבעי השומר את ערכו. אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה
...והנה בהיות האומה במצבה ועזה ומרגשת יפה את כל הגוף הלאומי כאיש אחד בעל אברים רבים, לא יצוייר אצלה דיני נפשות במושג איום כ"כ ולא תעריכהו לדיני קנסות. גדר הקנס יאמר על דבר שהצורך נותן לעבור על השורה הבינונית כדי לתקן לא את אותו המאורע כ"א את כלל החיים. והנה אם בעניני ממונות יצוייר איזה משפט בתור קנס, מצד שתהי' ההשקפה אז בלתי מתנשאת לצייר חיי הכלל כולו כאיש אחד, שאז לא יצוייר המשפט הנעשה לתיקון העולם לענין טבעי השומר את ערכו, אין הדבר כ"כ עושה רושם מרעיש, כי אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה, וכל אדם מכיר בלא התבוננות יתירה שחייב כל אחד מאישי החברה האנושית לבלתי עמוד על מדה המצומצמת בעניני קניניו הרכושיים במקום שטובת החברה דורשת זאת מאתו, אבל בנפשות, שם תגיע ההרעשה הנפשית עד מרום קצה.
שבת פרק א׳ פסקה ע״ג
ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים, והדרך לבטא אותה
והנה הרעיון שמביא את האדם להוסיף אומץ ודקדוק במצות בפרטיהן ועוד לדקדק ולהרחיב המעשה בחוג היותר מרווח לעשות סייג לתורה וכדומה, הרעיון העקרי הוא בא בזה מצד ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים. "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך", ובמה איפוא יראה האדם בפועל שדברי תורה חשובים בעיניו חשיבות אלקיית, רק במה שמרחיב ומדייק הרבה ועושה סייג לתורה ופורש מן הדומה לכיעור.
