הפסד

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. הא', אגדות חכמינו ז"ל ומוסריהם וכל דבריהם שאינם תקנות ולימודים מעשיים, שהם יתרוממו בעיני האדם ויקבל מהם את האור הצפון בהם, רק לפי ערך רוממות הכבוד שישכיל לתת לאומרם, ובהיותו מאבד ממנו טובת הכרת גדולתם, ומתגבר לערוך דרכיהם לפי שכלו, ולעות אותם בריב ע"פ השערותיו, יאבד בידו את הטוב הגנוז ומוכן לכל ירא ד' ושלם במדותיו ודעותיו מדבריהם המחוכמים והקדושים באגדות. נגד קלקול זה בא עונש המספר אחר מטתן של ת"ח, נגד מבקרים ומחפשי מומים בעזות מצח, מבלי שער מראש נגד איזה גדולי ערך הם משקיפים, ולא יבינו כי בעל נפש קטנה לא יוכל לשער כלל דרכי גדל דעה, ענקי הרוח, אשר רוח ד' תנחם בהליכותיהם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

...ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות. ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ה

וע"ז מורה כיון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל הנה מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת להכיר ערך מצותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף זו השלימות, ובהאריך עליו האמצעים ישאר באמצע הדרך ויאמר בדעתו כי הלאומיות שבישראל היא קץ כל החזיון הרוחני והקדוש שהוא תכלית השלימות, בזמן שאינו כ"א הדרכה והכנה, ולתכליתו יבוא בזמן שיושכל להיות נשמר ע"פ כל דרכיו הגדולים, שהם כל דרכי החיים של תורת ד' הנאמנה, הוא צריך לחתור שלא יאבד מידו התכלית, ויכוין לבו לאביו שבשמים. שבהמצא הנקודה התכליתית ימצאו בהמשך הזמן ג"כ הדרכים המביאים אלי' בחסד ד'. אבל בהיותו אובד התכלית מה יסכנו הדרכים והאמצעים.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ז

שם צבאות מתיחס על שם הנהגה כללית שמתפשטת ג"כ בפרטיות ע"י הכנת המקבלים את ההנהגה. כמו הצבא שצריך שיהי' כולו מסודר ע"פ רצון המלך כפי משטרו של שר הצבא, אבל שמירת הסדר מונחת ג"כ בשכלו ויכלתו של כל יחיד מהצבא מצדו ע"פ רצון המצביא. והיתרון שיש בזה מה שכל אחד מהמסודרים הכלליים יש לו כח ושכל לשמור הסדר, הוא שאפילו אם יזדמנו כמה שינויים בצבא, כמו אם יבא גדוד חדש או איש חדש במערכה או יסולק אחד מהם, אם היו המסודרים טבעיים שאינם כלל בעלי שכל ויכולת להבין לסדר עצמם במערכה לרגלי כל שינוי אז תפסד כל המערכה, אבל כיון שיש להם שכל והכרה בפרטיות לכוין אל סידור הכללי אז כל דבר חדש שבא במערכה אינו משנה את הסדר, כי מיד הם מסתדרים ע"פ התנאי החדש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ומתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, [שהיא] רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפלה, הרי הוא משתומם מרוב צער של ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד הצער הגדול על האור הבהיר המתרחק מבני אדם, מפני חסרון חפצם לשא מרום עיניהם, לדעת מעשה ד' הגדול.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

ע"כ מסיר אזנו משמע תורה, לא זו שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כ"א גם תפילתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה אלהית שכלית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, גם תפילתו תועבה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אנשים קשים, מצפונם מתעורר מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. לעומת זאת ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד

...במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת

...יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור על דבר מה"ת הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו. ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"מ מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כ"כ נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור על ד"ת, ופעולת הרפיון על כלל קיום התורה פועלת לרעה גם כשלא יעבור בפועל ע"ד מה"ת.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ד

הצרות הבאות על האומה יש מהן שעיקר ענינן הוא הפחד על מצב העתיד. כי יש לפעמים שאיזה ממלכה תפגע את חברתה בדבר קטן, שמצד הענין ההוה אין לו איזה ערך ומ"מ תתרגש האומה הנפגעת מאד, מפני שבתור אומה שלמה היא מסתכלת אל מצב העתיד שלה ורואה שע"י ההתגברות הקלה יוכל לבא ענין מפסיד גדול לחסנה הלאומי לימים הבאים, ויש מהן צרות שהן מצירות צעדי האומה לשעתה…הפקח שמכיר ערך הסכנה כשהולך במקום סכנה שצפוי הוא לאסון, הוא נפגע ומתמוגג ועצביו יתרגשו, מה שא"כ השוטה, הוא לא יבהל, מפני שאינו מכיר ערך החיים ולא ערך הסכנה. כן אנחנו אין אנו מכירים את הערך הלאומי, ע"כ לא נוכל כלל להתרגש ממצב העתיד הצפוי להפסד חלילה, ע"כ אין אנו יכולים לכתב אלו המגילות.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

כיון שההפסד אינו פוגע כ"א בכלים, איך יאבד לגמרי כח הרגש הלאומי, עד שנאמר שאין אנו ראויים כלל להרגיש צרת הכלל

...הנפש בעצמה היא מרגשת את דעת ההרגשה מצד עצמה ואינה צריכה למיצוע של העורקים והעצבים, וגם בהפרדה מהגוף היא מכרת את כל פרטי הרגשותיו מצד הצד המדעי שבנפש, הרי שהכח הרוחני כולל ג"כ את כל כחות ההרגשות כאילו היו הדברים באים לה ע"י כליה הטבעיים, כמו כן איך יתכן להיות שאין דרך בחיי הגלות לשער את עומק הצער ששולט בחיים הלאומיים כיון שכלל רוח האומה הרי חי וקיים הוא וההפסד אינו פוגע כ"א בכלים, איך יאבד לגמרי כח הרגש, עד שנאמר שאין אנו ראויים כלל להרגיש צרת הכלל בעוצם ציורה, עד כדי לכתוב ענינים לדורות בכח השפעה לאומית כוללת. התשובה היא.