הרגל

ברכות פרק ב׳ פסקה י׳

לזכות אל השלימות האמיתית צריך חמש הצעות: הא', לסלק ממנו חסרונותיו הטבעיים כנגד מדות הרעות וכיו"ב, שמטבע או מהרגל שנעשה טבע.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ז

כאשר העבדים לפי תכונתם ולפי מצבם הוכנו לעבודות הפחותות המוכרחות, אם נרומם ערכם אל מעלת הכשרים, לא יועיל לתקן מצבם כ"א לאבד ג"כ רגש הכבוד לכל האדם. כי ישפט הכל רק ע"פ כח הזרע, ומי שמתגבר ירדה בחלש ממנו. אבל בהיות העבדים נחלקים ע"פ מולדתם, עכ"פ יודע לאדם כי לא תקיפות הזרע לבד דיה להתרומם ולרדות בחבירו, כ"א תכונות טובות שכליות ומדותיות, שעם ההרגל צריך ג"כ הכנה טבעי(ו)ת של מורשה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ׳

נתן פתרון על מציאות היסורין בעולם, שהוא מאחר שתכלית החיים היא המות, והאדם מוצא את תעודתו לאחר כלות חייו הארציים, הנה לולא היסורין שמחלישים מעט את קישורו לחיים הגשמיים, למען תוכל הנפש למצא מרגע מהר בהפרדה מהם, הי' קישור הנפש אמיץ באהבת החיים החומרים, והי' מונע משלימותה, געגועי' אל הגוף ומקריו, כפי כח ההרגל, ע"כ יצר השי"ת בחכמתו, שהנפש לא תמלא ולא תמצא קורת רוח בעוה"ז, באשר סוף אדם למות, וסוף בהמה, שאין להם נפש מרגשת הרגשה עמוקה, היא לשחיטה. שנעשה מיתתה בבת אחת ואין צורך להעתיקה לאט לאט מכוסף החיים, עם שהכל למיתה עומדים, ע"כ תפס ציור השחיטה, שהיא ההעתקה מן החיים בלא הקדמות קודמות להחלישם.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״א

היסורים טובים לאדם, ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה

כיון שמדת היסורין היא טובה לאדם ומביאתו לשלימות, אשרי מי שעמלו בתורה, שיסוריו הם ע"י התורה כדחז"ל במדרש, ע"פ "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". אין לך אדם שאין לו יסורין, שינו כואבת לו או שחש בעינו וכיו"ב; ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה, שמשים עצמו לעמל יותר מכפי הרגילו, ועושק מנוחתו, שמועיל לזה בשנים, שהוא מוסיף שלימות נפשו ומשיג ג"כ תועלת של יסורין החביבין.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ג

ההרגל מעוור עינים

תכלית השם אינה בשביל עצמו כלל. כי א"צ אדם לשם מצד עצמו, כ"א מצד אחרים שיקראוהו בשמו. ע"כ תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו. ונמצינו למדין מפרשתו של איוב ג"כ, שזו חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו. וזהו השם טוב. והפעולה על זולתו תגדל ביותר כל מה שיבאו הדורות הבאים, כי לפעמים לא יתקבלו דברי חכם בדורו, ואין בני דורו מכירים ערכו ואינם מעמיקים בדבריו כ"כ, ע"כ אינו מועיל להשלמתם לפי רוממות ערכו, ובדורות הבאים כשסרה הקנאה וההרגל המעור עינים, אז מזדקקים דבריו ומתבררים, וילכו רבים לאורו. ועליו אמר שלמה בחכמתו: "טוב שם משמן טוב". שמן טוב מורה על המשוחים, שהדור מסכים למנותם, ולפעמים אינם פועלים כ"א על דורם ובחייהם. אבל החכם, שעיקר פעולתו להשלמת הרבים היא, יום המות נבחר אצלו מיום הולדו, שאז יאיר אורו ביותר ע"י דבריו הטובים שהשאיר לדורות, בספרים או ע"פ תלמידיו אשר הניקם משדי חכמתו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

י"ל שחילוק הסוגים לג', יש יחש ג"כ לחילוק סוגי המתנות לג', כס"פ הגוזל קמא, במקדש, בירושלים, בגבולין. בגבולין ששם מקום כל המון בית ישראל, צריכה השפעתה של אגדה לטול חלק בראש כדחז"ל, וכבוד אלו בעלי אגדה, שבהם מישרים דרך ד' לפני כל העם להרגילם במדות ישרות ודרכי אמת וצדק.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

קבלת עול מלכות שמים תכון באדם רק כשירגיל להשתמש בשכלו, אז יכיר את הטוב האמיתי. אמנם בהשתמשו תמיד בחושיו ונוטה אחרי חמדתם, אפילו בשל היתר, לא ירומם רוחו למעלת השלימות.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

והמשלים מכוונים מאד, כי ההנהגה המדינית צריכה בקיאות והרגל גדול לפי הזמנים ואין תועלת בזה כ"כ בהנהגת אבותיו, כי הזמנים ועניני המדינות משתנים. ע"כ אמר רק מאן דלביש מדא שרגיל בעניני מדינות ושררות ראוי שלא יפריעוהו ויתנו הנשיאות המדינית לאינו מורגל וחסרות לו ידיעות נסיוניות. ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה. גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

ואולי תיכלל בזה עוד התנצלות, כי אמנם במדת ההסתפקות ימצא האדם לחמו לשבר רעבונו בכל מקום. אבל מה יעשה האדם האנוש, כי אכף עליו הרגלו, עד שרבו הצרכים שמרוב הרגל נעשו המותרות כמוכרחות, ובזה הכביד עליו עמל בקשת טרפו. כי אמנם השיעבוד לההרגל הוא דבר עבירה בהתחלתו, אבל אחר שכבר הוא מושל עליו בהיותו טבע שני לא יוכל לצאת מממשלתו. ע"כ יבקש שיהיו כל צרכיהם, אפילו המותרות שכבר התרגלו בהן, לפניך, ובזה תקטן האשמה של הפרישה הרחוקה לבקש פרנסתו. כי על בקשת דברים מותרין אין הברית כרותה שתמצא בכל מקום. ומי שנעשה עבד להרגלו הוא נמצא מוכרח למשוך עולו ולא יוכל להמיש צוארו ממנו גם ברצותו בזה בכל לבבו ונפשו.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

חלה, באשר הני נשי במאי זכיין באמטויי בנייהו לבי כנישתא היינו החזקת התורה. ויסוד מתנות כהונה הוא למען יחזקו בתורת ד', נמסרה לה חלה שתשריש בקרבה ערך החזקת תורה ביחוד בדבר דמקרבא הנייתה, כדי שתתלמד להסיר כל טרדא מבני' ובעלה להגות בתורת ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

אמנם האדם הורגל ללכת אחרי עיניו ולבכר הנאות החושים, ע"כ לא יתעורר כלל לההשלמה הרוחנית שיוכל להוציא מכל מקרה של הנאה חושית שמזדמן לידו. ע"כ ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילת חינוכו, טרם התגברו עליו קישור החושים למשכם אליו ביותר משורת השכל והצדק האלהי, וילמדנו ברכות, וישכילהו לעדן את רוחו, להרים קרן ביראת ד', עד שרגשי ההנאות הרוחניות יקדימו תמיד לההנאות הגשמיות, ואז ישכיל היטב את תעודת ההנאות והחיים בכלל ולא יבא לידי מעילה ובכל דרכיו ישכיל, כדברי הכתוב "בכל דרכיך דעהו", וכדברי בר קפרא שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י...ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד

...חידוד החושים ויתרון הרגשת הלב בצד היופי של המציאות, כשהאדם רגיל בהם ומתרגל להשתמש בזה כשורה, באופן שלא תטרף דעתו המוסרית מהממת ההדר החיצוני, הוא יפה לכל גופו ומישר את כל דרכיו, עד שילך בדרך חיים טובים בעוה"ז, בשמחת לב וצהלת רוח, ותביאהו ג"כ לאחרית ותקוה טובה בחיים הנצחיים. אמנם מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני, ויבא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדאי, עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה, ויפסיד המושגים האמתים הראויים להתרומם ע"י התפתחות הנפש בכל כחותיה. וזהו המשתכר ממנו שקשה אמנם לכל גופו, כי יתרון ההתרגשות כשם שפועלת להרע על הנפש כן תפסיד ג"כ כחות הגוף, ויראת ד' רק היא תוסיף ימים. אמנם ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כשרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כ"א גם עצם כוחות החיים מתחזקים. כי לולא חוזק החיים לא הי' מקום להנעמת ההרגשה ברגש המבט לשמחת הלב. וכיון שהוא יפה ללב וטוב לעינים, כש"כ לבני מעיים שהם כחות ההזנה שהם מכשירים את כוחות החיים להיות על מלואותם. וכל אלה המדות הן עומדות בטובתן לרגיל ומתנהג בכשרון, ונהפכות לרועץ למשתכר ומתהמם על ידן.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

והנה נמצאים פרטים מבני אדם שכבר זככו דיעותיהם ומדותיהם עד שהם ראויים למדת תחיית המתים, ושעל כן מנה רפב"י במאמר הברייתא של מעלות החסידות ג"כ את תחיית המתים לשם מעלה נשגבת קנויה בבחירה והדרגה של קנין שלימות. אמנם לפועל "מי גבר יחי' ולא יראה מות", וגם היחידים המתעלים עד שאין המות נחוץ להם מצד עצמם, יחושו בו תועלת מצד מה שפעל עליהם היות כוחותיהם לקוחים מהורים בלתי נשלמים, שלא תגיע ידי בחירתם לשכללם כולם. ע"כ הננו למדים מזה כמה גדולה היא ההקפדה להשקיף על כל דבר שלוקח האדם ממנו להשלמתו, בין בהרגל, בין בדיעות, בין במדות, לא רק על עצם הדבר כ"א ג"כ על מקורו ופועלו. שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

בהמצא איזה מעצורים על דרך זה, ראוי לפנות מיד אל התורה והיא תאיר כל מחשכיו, "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי". ע"כ ליהדר אפי' ולא ילך לפי השקפותיו הבלתי זכות, רק יתן פניו אל התורה...ויתמיד בעיון זה עד דחלפי מיני', בפועל הנשים החוזרות, שהן הנושא לאלה השיבושים ברעיונות רבים והמון המקרים הבאים בעולם החברה מהשקפות כאלה. ואז תטהר נפשו במי תורת ד' הנאמנה, והמעין היוצא מבית קדשי הקדשים יהי' לו לחטאת ולנדה עד היותו לנחל גדול אשר גם מלאך המות אין רשות לעבור בתוכו, "בל תלך בו אני שיט" כדרשת חז"ל בפ' יוה"כ.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

חשב שראוי להתרחק מזמן התגבורת הגופנית, כדי שתהי' התעודה של ברכת המזון מצויירת לו יפה בלא עירוב כוחות חומריים. אבל בהיות האדם מתנהג ככה, לא ניסה כלל לעמוד לפני כח הגוף בכל תקפו, ללמדהו אז ארחות דעת ויראת אלהים, אז האריה הגופני יתפרץ ויתגבר ויזיקנו לעת פגעו בו, כי לא למד איך להגביר הכח של הקדושה והטוב על הגבורה הגופנית בתקפה. ע"כ אכלי' ארי', ולא יוכל לעמוד בניסיון לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה...כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

...ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, הנה מחויות לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

...כי בתחלה ירכש האדם לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל הבאה בגילוי באהבת התורה, וכשתתרגל נפשו בדעת אלהים ויקנה קנין קבוע בנפשו את ההתענגות על ד' אז תתגלה ג"כ ברגשותיו, בתור אריכות בתפילה שביארנו, אריכות טבעית ברגש חי ורענן.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ח

ראשית דרכי חיזוק כח הצדק באדם הוא, שירגיל עצמו שלא ישים לאל רגשו הפנימי, כי פעמים רבות קול אלהים הוא הקורא לו מקירות לבו לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעוול. ע"כ ראוי שירגיל האדם את הנהגתו שלא לרמוס ברגל גאוה את המית נפשו הפנימית, ואז באמת ימשיך מזה הכונה המכוונת מהשם ית', שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת באופן שתתרגש לפעמים מעסקי רשע וסילוף דרך ישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ה

נכסים שאינם בעלי גבול הם אפשריים רק בקנינים הרוחניים. אמנם אין לצייר קנינים רוחניים שאין להם גבול בהחלט, כי כשלא ירגיל האדם עצמו למושכלות מוגבלים לא יוכל לשא דעו אל המושכלות הרחבים שאינם מצטמצמים בגבול. רק בהיות האדם מעשיר את קניני רוחו המוגבלים בעושר גדול, אז הוא פורץ את הגבולים ומסתכל באור גדול שנעלה מעל כל גבול, "יגדל ד' מעל לגבול ישראל".

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ו

אביי ורבא שהיו חלוקים בהרבה שיטות וגופי הלכות, ודאי ג"כ היו ביניהם הבדלים בשיטות מוסריות ואופני החינוך בתורה ועבודה ושלימות רוחניות. כי המעשים והליכותיהם הם תוצאות מהדמות ויש להם יחש זה לזה, ובזה ודאי היו התלמידים שבישיבת אביי מחונכים ע"פ דרכיו ושיטתו. ובאשר האדם אין טוב לו לצאת מחינוך לחינוך, "וליוצא ולבא אין שלום" זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, ע"כ גם בהיות התלמידים של אביי באים אצלו, צריך הוא להתלבש ביחש אליהם בערכו של אביי, ולרדת לסוף דעת דרכיו כדי להנהיגם על פיהם. וזהו דכסייה אבקא דאפדנא דאביי כלומר רשמים גדולים מדרכיו והלך נפשו של אביי, יהיו מתלבשים בהם לימודיו והדרכותיו ביחש לתלמידיו של אביי, שהורגלו בדרכו וחינוכו.