הרגשה

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

הבדלים ישנם בין דרך השלימות של ביעור הרעות הטבעיות מכוחות הנפש, ובין ההתרוממות לחזקה במעלות נשגבות, בין בתואר החיצוני של אופן ההנהגה, בין בההרגשה הפנימית מצד הנפש עצמה איך שמשגת הבדל אלה הענינים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

מעלת ההרגשה הטובה הבאה לאדם בהתפללו על חבירו

והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

אמנם כל זה הוא כל זמן שלא התרומם להיות איש שכלי, אבל ת"ח השואף לדרכה של תורה, שהוא מתרומם על ההרגשות הטבעיות ופועל טוב למעלה מהרגש הטבעי ע"י אורה של תורה, ע"כ אם שבצערו של כל אדם ראוי לעורר בו ההרגש הטבעי להתפלל עליו, שעם זה יתעורר בו הרגש להשתתף בצערו ולבקש ישועתו. אמנם אם ת"ח הוא צריך שיתגבר על ההרגש הטבעי וישום לבו ורצונו לבקש ישועתו בהרגש עצום יותר מכפי כוחותיו הטבעיים, למען יכיר ערך הת"ח ופעולתו בהיותו שלם בגופו ובכל אשר לו, שהוא ע"כ נעלה מכוחות הטבעיים הגופניים, ע"כ צריך שיחלה עצמו עליו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

מעלת הרגשת הבושה על מעשים רעים

הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיה, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל. ע"כ אין נפש נשחתה כזאת ראויה להתיצב בסוד קדושים, לחזות בנועם ד', כי שמה אוצר הטוב, ו"לא יגורך רע". אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה. מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

אמנם דרכי ההפסד המה, באשר יאבד דרך, ותעקר משכלו המטרה הראשית, אז ממילא ההרגשות הנפשיות הן פועלות באדם, תחת שהיו פועלות אל תכלית טובה, יעלו בתהו ויפעלו פעולתן בלא תכלית כ"א לפי התעוררות הכוחות החומריים, שאין להם מצד הרגשתם תעודה, כ"א נעימות החוש של שעה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהוא עודף על הטבע.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ו

הצצה נקראת הבטה שע"י הדחק, דהיינו בהשתדלות לראות דבר שלא הי' ראוי להרגיש בו אם לא בהתכוונות יתירה. והנה הבושת היא הרגש נפשי, ושייך ג"כ בדברים נעלים, אם המבייש הוא אדם נכבד והדבר שעבורו מביישים אותו הוא ג"כ דבר שראוי להתבייש, אז הבושת ראויה להרגיש בה, אבל בהיות המבייש שפל ערך, ומבייש את המעולה עבור עשותו טוב, אין ראויה בושת כזו להיות מורגשת לפי האמת. והנה אנו בשפלותינו, המביישים אותנו המה ערלי לב ופחותי נפש. ועבור מה הם מביישים אותנו, עבור עשותינו טוב, עבור שמרינו את ברית ד' אשר עמנו. והי' ראוי שלא להרגיש בזה כלל. מ"מ כיון שאנו לפי חולשת נפשינו, מרגישים אנו בזה עלבון אע"פ שהוא שלא כראוי, מ"מ אנו מבקשים שהשי"ת ישגיח בזה ע"פ ערך הרגשתינו, אע"פ שהוא מפני חסרון שבנו. ע"כ יאמר בזה, שתציץ, לא לפי ערך שלימותו כ"א לערך חולשתינו הנפשית, ותביט על שפלות מצבינו ברעותינו. הרעות הן מורגשות עכ"פ ואין בהרגשתן משום שפלות הנפש. שכך הוא תנאי הגוף להרגיש בדוחק וצער, אלא שאין להצער הגופני ערך אמיתי, ע"כ נבקש שיביט, וכל הבטה מלמעלה למטה היא.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, באשר חוקי התורה, מהם משלימים את הפרט בשלימותו האמיתי, ומהם שיסודם שלמות הכלל, ע"כ רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו, אז יוכל לעשות חוקי רצון ד' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התוה"ק ומצותי'. ויהי נועם ד' עליו לכונן מעשי ידיו.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

הסיבות שחסרה בבנ"א אהבת רעים באמת, המה בפרטיות רבות, אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות: א', שבכללות יסוד החיים ואהבת החיים וצרכיהם הכלליים אין הבדל בינו ובין זולתו, ואפי' אם יהיו נבדלים במעלות רבות בחכמה וכיו"ב אין זה נוגע לעצם חפץ החיים וזכות החיים. ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ד עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעצם החיים הראויים לכל ברי'. ג', האדם מרגיש ביתרונות ומעלות שלו לפי מצבו, צריך לצייר שכך יש מעלות ג"כ בכל מצב ומצב, וכ"א מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו. כשם שאני משכים למלאכתי כך הוא משכים למלאכתו. ד', שלילת המעלות, שהוא רואה ומרגיש שאין לחבירו אותן המעלות שהוא מרגיש בעצמו לפי מצבו. ע"ז צריך לצייר, שהכי נמי יש לחבירו בהחלט לפי תנאי מצבו מעלות כאלה, שאי אפשר שימצאו בו. למשל חבירו שאינו חכם אין בו מעלת החכמה, אפשר שיש בו מעלת הנדיבות שאין בי. זהו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, להיות לו יתרונותי הראויים לפי מצבי, כך אני איני מתגדר במלאכתו וחסירים לי יתרונות שלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה י׳

עיקר החיים, אפילו במושגי העולם הזה, הוא הרגשת הוד החיים וחוזקם בפנימיות הרגשת הנפש

עיקר החיים, אפילו בחיי הזמן, הוא רק עוצם הרגשת הכוחות הנפשיים בהוד החיים. והנה הרשעים שהשפילו כוחותיהם הנפשיים אל התשוקות החומריות, אין כוחותיהם הרוחניים יוצאים מן הכח אל הפועל. ע"כ לא יוכלו כלל להרגיש כ"כ הוד החיים ותפארתם, כהצדיקים שבלבבם מושלת נפשם העליונה, וכוחותיה הרוחניים מתפשטים בהרחבה גדולה. כי הרגשת עונג השמחה, בעשות טוב ונדיבות והשגת חכמה וצדק למי שהנהיג את כוחות נפשו לזה, הנה עמוקות יותר בהרגש הנפש מהרגשת תאות ומשאלי הלב בתענוגי החושים, שכח הגוף הוא מוגדר ומוגבל, שהוא חי רק במקרה. ע"כ אין ערוך כלל אפילו לחיי ההוה, לענין כח החיים וחזקם בפנימיות הרגשת הנפש, בין צדיקים לרשעים. ולגבי גודל התפשטות כח החיים של הצדק והטוב שבצדיקים, נקראו הרשעים בחייהם מתים. שרגשותיהם המה הרגשות כהות ודלות, מתעוררות רק לפי מזג הגוף, שהוא עם כל חזקו חלש ורפה, נגד עז הנפש החיה וקיימת לעד ומתגברת באורה אור אלקים חיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״א

ספק גדול הוא לחוקרי הנפש אם המושכלות הם עצם הנפש, או שעצם הנפש הוא דבר נעלה מכח השכל, והיא נושאת את המושכלות. והנה אם עצם הנפש היא המושכלות, העצם לא ישתנה, ואין ציור לשכחה והעתקת מושכל בנפש, ואין כלי לה לצייר צער כזה של שכחת מושכלות ואבדונם. אמנם אם היא רק נושאת אלו הקנינים והם בה מקרה, אפשר שיעתקו ממנה, ויש כלי ואפשרות גם לנפש הנבדלת מהגוף לצייר האי צערא.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ב

יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ באב שהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל, יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי. ובמדת דין העליון כי תשאר הנטי' הרעה שגרמה כל חטא, אם לא תהי' מתוקנת כראוי ע"פ מדתו. וע"כ אפי' יהי' האדם כליל חמודות, לא יוכלו כל מעלותיו להכריע אפי' לותר משגה קל. כי השלימות התכליתית מוכרחת לבא ע"פ גזירת טובו של אדון כל המעשים, וכל מונע מהטוב העליון יוסר בהכרח. והנה אם יהי' ויתור במשפט העליון תתקלקל השורה, כי לא יחוש האדם בנפשו עוד, שהוא צריך לתמם דרכיו ולעלות במעלות השלימות, כי רואה הוא שיש כאן ויתור גם וחסרון. אמנם לפעמים תוכל מדה כללית טובה להקל הרבה מאד את מדת המשפט, מפני שמי שקנה חמדה זו בנפשו יבא אל השלימות גם אם ירגיש שיש כאן עליו חסד עליון יותר מהראוי לו. והוא מי שהקנה לנפשו מדת הכרת טובה באמת, והשכיל שראש פסגת המוסריות הוא שישתמש בה נגד השם ית', שאין קץ לטובתו על בריותיו וכל אשר תגדל עליו מדת הטובה תגדל הרגשתו בהכרת טובה, ויכיר ג"כ כי מה נוכל לגמול חסד עם אדונינו כ"א בהיותינו משתדלים להשלים את עצמינו וזולתינו, שאנו עושים בזה רצונו, במה שאנו משלימים את בריותיו וגורמים שישמח במעשיו. איש אשר הכיר לאמתתה מדת הכרת טובה אל השי"ת ומתנהג על פיה במעשיו, כאשר ירגיש בנפשו שלא כחטאיו גמל ד' עליו, לא תביאהו הנהגה זו לבל יקפיד עוד להדריך עצמו בדרך הטובה, כ"א עוד יוסיף אומץ בדרך הישרה, באשר נוספה סבה חדשה להכרת טובת האדון ית'. ע"כ לאיש כזה יקל הרבה מדת המשפט, וכך היא המדה הראויה התכליתית. ע"כ באמרם איך ישא פנים לישראל, בהיות כמה דרכים מיוחדים במשפט העליון שהם קלים לישראל מאצל אוה"ע, אמר שכך יאתה להם בהיותם מחזיקים ומוטבעים במדת הכרת טובה לשמו ית', עד שאפי' למה שלא הצרכתים לברך, לא יוכלו לעבור על רגשת נפשם, ויברכו גם על כזית ועל כביצה. להם נשיאת הפנים, והקלת העונש, והרבות שפע החסד יותר ממדת המעשים, טובה היא וגורמת תוספת שלימות, כדי לשלם כפי היכולת חק הכרת הטובה המוטבעת בגוי קדוש. ויש עוד הערה בזה, שבהעברת פשע והוספת חסד יותר על המדה, ימצאו שני כוחות מתנגדים בנפש המקבל, שפעולת האחד תהי' לטובה והשני לרעה. ומי שנפשו עדינה והרגש הכרת הטובה מוטבע בטבעו הנכון, תגבר עליו ההרגשה הטובה להדריכהו להיטיב, מפני שהיא חזקה עליו יותר. ומי שנפשו לא מטוהרה, תגבר עליו המדה הפחותה המשובבת את דעתו ומביאתו לבאר שחת. כי מצד אחד המרגיש שגם בהיותו סר מדרך הטובה, לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ושעתו משחקת לו, יבעט ויאמר בדעתו, אכן מצאתי און לי ומה יתרון בצדקה ועבודה. אבל מי שהרגשת מדות טובות חזקות בנפשו, הוא יעורר רוחו לאמר הנה הנני חבול מחסדי השם ית' ע"כ עלי להחלץ חושים להתגבר בטוב וחסד וצדק. והנה אם נבקש בחינה במקום התנגדות שתי רוחות כמו אלה איזה תתגבר למען דעת אם ראוי איש כזה לשפע חסד עליון, נדע מהנהגתו, אם יקבל טובת ד' בצמצום ועוד החסרון רב לפניו, שמצבו יעורר בקרבו ע"פ טבע לב האדם שתי הרגשות, האחת אמיתית ונכונה והאחת שקרנית ומעוותה. מצד הטוב שהשיגה ידו יתעורר בטבע להודות לד' חסדו, אבל ההרגשה ברב חסרונו יכבה זה ההרגש ובלב תתגנב תלונה חרישית. ע"כ אם תכונת הנפש טובה וכשרה, ויכיר ערך יחש הבורא ית' עם נבראיו כראוי, ודאי תתגבר עליו המדה הטובה של הכרת טובה בעד הטוב המושג, מבלי להרגיש על אשר עוד יחסר לו, כי ידע שכל פעל ד' לטובה. ומאיש כזה בטוחים אנחנו שבהתנגד אצלו ב' הכוחות, כח הכרת הטובה מעבר מזה על שפע החסד של ד' עליו יותר מהמדה, וכח הסוער להטות הלב לבלי הבט אל יושר ומשפט מפני העברת המשפט שרואה בנפשו, עליו תתגבר התכונה האמיתית של הכרת הטובה. ע"כ בהיות האדם אוכל ושבע ולא ידע מחסור, אין בו כ"א הרגשה טבעית אחת, בהיותו ישר, רק הודאה ושבח על אשר עשה ד' עמו טוב וישביעהו. אמנם בהיותו מוצא כדי ספקו בצמצום גדול, והוא עודנו רעב, ועכ"ז יודה לד' חסדו על מעט המושג, ותכבה הרגשת התלונה מפני עוצם ההרגשה הטובה של הכרת טובה, איש כזה ראוי להתנהג עמו בשפע חסד ורב טוב יותר ממדתו, ומשתי הרוחות המתנגדות הבאות, עי"ז יברר את הטובה. ע"כ ראויים ישראל להיות נושא ד' פניו להם, בהיותם מברכים גם על כזית ועל כביצה, אף כי עוד לא מצאה ידם לשבע די שבעם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ט

טהרת הרעיונות צריכה להשמר מכל דבר הגורם הסתערות החושים לעורר רוח בלתי נכון. ובכללן הנה שלש סיבות מעוררות, שראוי לכל לב טהור להתרחק מהן, למען ישמר תומתו וטהרתו...מהרגשה שיש בה ערבות חושית אפילו באופן רוחני והדר טבעי חיצוני, כי המכשלה קרובה ללבו של אדם האנוש...קול, נגד ערבות חושית, כדבריהם ז"ל מפני מה קולה של אשה ערב משל איש, אף שלא נוסד על יסוד הרגשה גסה מ"מ מביא מכשול...מכל אלה אשרי שומר נפשו נוצר דרכו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

החיים הם נמצאים בהרגשה טבעית המתפשטת בכל הגוף, ושרשה בידיעה שכלית. והנה כל זמן שהאדם בריא ושלם, החיים נמצאים בו לא בשכל לבדו כ"א אחוזים בקשר טבעי במציאותו העצמית, ואינו צריך לחפשם ולהסתפק בהם, עד שמצד הטבע איננו מצייר יפה העדר החיים, וכ"ז בא מפני שהדבר מבונה בו על בסיס חזק טבעי. אמנם אם האדם חולה במחלת נפש עזה או מחלת גוף קשה, יאבד קשר החיים את ערכו הטבעי. ואע"פ שימצא בהרגשה פרטית וידיעה שכלית, עכ"ז אין לו עוד אותו החוזק והעז, ולא יאמין בחייו. וזהו שחייו תלויים לו מנגד, איננו מרגישם בכל עוזם ותקפם בפנימיות הכרתו וטבעו, כ"א צריך שיודעו לו מהשכל וההכרה, וזאת היא מעלה חלשה בחיים. כחיי הגוף כן חיי הנפש, האיש הישראלי צריך שיקנה לעצמו שלימות זו, שיהיו עקרי התורה ושרשי האמונה, כ"כ קבועים ומושרשים בנפשו, עד שיעמדו בתוכו עמידה טבעית, ולא יהי' צריך לחפש דרכים ואופני הכרות לדעת באשר הוא יהודי. כי הדבר הטבעי איננו מוטל בספק ואינו טעון חיפוש ובירור. וזהו כשימצאו שרשי התורה מעמד טבעי בגופו ונפשו, ע"י שמירת המצות ואהבת אמת לכלל עם ד', שבזה יקנה בטבע אהבת שם ד' אלהי ישראל. ע"כ התפילין, שהם עז לישראל, מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילה של יד וענינה יהיו מוטבעים בעצמותו. וע"ז תורה הנחתם בדרך קבע וגם שמירתם בכבוד, שאם יחלצם ויניחם, יהיו ג"כ קבועים, מורים על חזקם בבסיס קבוע, כאיתן הטבע. התלי', אמנם תורה על מעמד בלתי כולל טבעי, כ"א מציאת יחש כ"ד ואיזה רתוק המחברו לכלל ישראל ולשם ד' אלהי ישראל. הוא דומה בחיי נפשו, כמי שחייו תלואים לו מנגד בחיי גופו, מפני שניטל היסוד הטבעי מהחיים. ע"כ דורשי רשומות, המכירים מרושם של חיי הגוף השקפה נאמנה על החיים האמתים של הנפש, דרשו כן במחקרם האמיתי.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: המצב הרגיל, הוא העסק התמידי שאינו מיגע את האדם כ"א הוא מתעסק בהתמדתו במלאכתו או בעיונו לפי כחו, וכל אחד יפה לו הקב"ה אומנותו בפניו שיקבל קורת רוח מהעסק עצמו בדרך המיצוע, שהישיבה הבטלה אינה מטבע האדם ומביאתו לידי שיעמום. אמנם בכל ענין מזדמן ג"כ צורך לעמול לפעמים יותר מכחו התמידי. וההבדל ביניהם בהרגשת הנפש הוא, שעם העסק הממוצע כפי כחו הטבעי האדם מוצא קורת רוח מעצם העסק גם בלא השקפה על התולדות הבאות ממנו, ולפי ערך הכבוד שיש בתכונת העסק כך תגדל הקורת רוח שימצא האדם ממנו. אמנם בעמל שהוא מזדמן לפרקים יותר מהכח הטבעי א"א שימצא האדם קורת רוח בעצם מצב העמל, שהרי הוא נגד טבע גופו, אלא מפני [ה]יתרון שמכיר בהעסק ופרי שנושא כך הוא מתפייס לשא ג"כ משא העמל. והנה מצב העמל הוא עכ"פ ביישוב הדעת ולצורך תכלית ותעודה, אבל בהמשך ההתעסקות מזדמנים בכל עסק מצבים מתרגשים כאלה, שהוא נמשך לעסוק בפרטי עסקו בהתרגשות עצומה בלא יישוב הדעת כלל, ולפעמים לא ידע א"ע מרוב התפעלותו והוא רץ בלא שכל ויישוב דעת כ"א מהמשכת הלב ורגשותיו החמים. והנה באלה שלשת המצבים עסק התורה מעולה מכל מיני עסקים הגשמיים...ועל המצב השלישי, שההשתקעות מביאה ג"כ למצב התרגשות טבעי לפעמים, לפי הסתערות הכח המדמה ומתעורר, ע"ז נאמר אני רץ לפעמים מתוך חשק התורה באהבתה ישגה, ולפעמים מרוב חמדת לבבו, לא יתישב כלל בשכלו כי יתגברו עליו רגשותיו הרוחניים. כההיא דרבא דיתיב ועסיק בשמעתא והוי יתיב אצבעתי' דידי' תותי' כרעי' וקא מבעבעין דמא, וע"ז קרי לי' הצדוקי, עמא פזיזא, והוא התפאר בזה בצדק כי כל מה שנוסיף ריצה ויתגבר רגש הנפש, אנו רצים לחיי העוה"ב, כי כיון שכבר אנו בטוחים שהננו עומדים בדרך החיים, א"צ לבא חשבון על כל רגש פרטי, כי ההרגשים העזים המה שלימות נשגבה מאד אחרי שכבר נוכח ד' דרכינו. והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא. וכל המעמדים הללו כשהם אצל האדם הדבק בתורת ד' הנם בשלימותם גם בעת עסקו בצרכי החיים הזמניים, שהם כולם אצלו הכנה אל השלימות האמיתית, ע"כ יורו לו תמיד את נתיב הצדק וההצלחה האמיתית.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ח

התנו עוד שאין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם הרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש, כ"א צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר, חוץ מההרגשה הפנימית, מצד השכל הברור. ועם זה יצרף עם המחודש השכלי [את] ההרגשה הטובה הטבעית להתפלל ברגשי קודש.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

התחלת ההכנה לתפילה היא שתהי' דעתו צלולה כ"כ באופן שיוכל לשפוך שיחו לצרכי עצמו להושע בחסדי ד'. והמדה האמתית היא שיתרומם כ"כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיות כ"א לצרכי הכלל, וע"י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט. אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א"א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע"כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד' ", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ"א ברגש חזק מאד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".

ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳

ההדר וההוד היא הרגשה תלויה בטעם. כי יש דבר שיאמר האחד שהוא נאה והדר והשני לא יבין מה הוא ההוד הנפלא שהוא רואה. והנה שתסכים הנפש על ההדר שיש בקודש לזה צריך הרגש קדוש ונשגב. כי מצד השכל לבדו יוכל לשער ערך שלימות הקדושה ואמתתה ושראוי להמשך אחרי כל קדוש ונשגב, שהיא השלימות האמיתית הבאה מאור השם ית'. אבל הרגשת ההדר צריך שתהי' הנפש הטבעית המרגשת מתפעלת, והיא מטבעה הבהמי רחוקה מציורי קודש, ק"ו משתרגיש ההדרת קודש, וע"כ שצריך שיגביר עלי' ציור השכל אע"פ שהוא נגד טבעה והיא בחרדת קודש, וע"י החרדה והרגשת כח הקדושה ע"י ההתנגדות שיש בטבעה הבהמי אל השלימות, עי"ז תבא למדה זו של הסכמה לצייר ג"כ ההדר וההוד שבקדושה ושלימות. כי הפתח והשער הוא היראה. והוא ג"כ מדויק ע"י בי"ת השימוש של "בהדרת קודש", שמשמעו ציור הלב המניע את תנועת ההשתחויה כערך מניע טבעי. וע"ז פריך ממאי, דילמא ההרגש יוכל לעמוד על טבעו ועיקר החובה הוא רק בעשות המעשים המחויבים ע"פ השכל, שהשכל מכיר שראוי להרגיש הדרת קודש. ואע"פ שאינו פועל על טבע הלב פועל הוא שנוכל לעשות המעשים החיצונים לפי גזירת השכל, דהיינו כדר"י, לציין נפשינו בהדר חיצוני, להורות על השגתינו את הראוי להיות ע"פ השכל קבוע ציור הרגש להרגיש הדרת קודש, אבל אין עלינו החובה להפעיל ישר את ההרגש, כ"א ע"י המעשים השכלים יקבל ג"כ ההרגש עכ"פ כפי ערכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

אלא מתוך שמחה של מצוה. המצוה היא יוצאת ג"כ לפועל לחוץ לנפש העושה, אמנם השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

התפילה היא מרכז יתר שעות היום, שאם שמתפזרים כוחות הנפש בעסקים שונים זמניים ודברים שמאפילים הוד הנפש, הנה בעת התפילה יתקבצו ההרגשות המעולות שמתחזקות ביחוד מהמעשים הטובים. ע"כ ראוי להכין את הנפש במעמד זה שתוכל לקבל ההרגשות הרמות, ו כן בכל עת שהאדם מתרועע עם חבירו עוברים דברים שאינם עקריים וזמניים ג"כ בתנאי ההתחברות. אבל כשיפטר מחבירו, השעה הזאת ראויה שיורה בה את המרכז של התחברותם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ז

השחוק מורה, כשהוא במילואו, שכבר הושגה התכלית כולה. והאדם ראוי שישכיל כי אין שלימותו נגמרת כ"א כאשר תשתלם האנושיות כולה ע"י ישראל בגדולתן, כשתמלא הארץ דעת את ד'. וצריך שתהי' המטרה הגדולה הזאת מושרשת עמוק עמוק בלב כ"א מישראל עד שירגיש שכ"ז שלא השתלמה האנושיות כולה אין שמחתו שלימה, ובזה יהי' אדם המעלה שכל מעשיו יהיו לכונה האמתית שהיא דעת ד'. אמרו על ר"ל, שמימיו לא מלא שחוק פיו מכי שמעה מריו"ח רבו. לעצור השחוק אין בכל אדם היכולת לשעתה, אמנם החינוך בזה הוא שיהיו דיעותיו ומדותיו מוכנות לזה השלימות שלא ימלא שחוק פיו, מפני שירגיש תמיד חסרונו ע"י חסרון האנושי הכללי שעוד לא השתלם, וממילא יעבוד בכל כחו להשיג זאת התכלית. ע"כ הוא שבח גדול על ר"ל איך הי' מהיר שתפעול הדיעה האמתית על תכונתו, שתיכף מכי שמעה מריו"ח רבי', נתן דעתו לזה, ופעל על טבעו שלא ימלא שחוק, מצד השרשת התכלית הגדולה בדעת ושלימות היוצאת מזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

עצמות נקראו בשמן על שבהן נצטמצם כח החיים עצום מאד אלא שההרגשה שבהן מעוטה, ובשעה שכבר אפס כח החיים הטבעיים מכל הגויה עודנו שוכן בעצמות. וזה יובן בכל כח השוכן צפון מאד בתוך תוכו של החי ואינו מורגש כ"א ע"י כח מעורר עצום מאד, ראוי שיאמר שבא מהעצום בעצמות.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי...מעשים טובים, מכונים ביותר המצות שהם ג"כ מושגות בטובן לרגש האדם הישר ונפש הצדיק מתאוה לטוב, כאשר נפש רשע אותה רע כן נפש צדיק אותה טוב.