השתוקקות

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע"כ כאשר מזדמן אצל השלמים, שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א"כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות, אע"פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות, אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ, לא תתישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם, נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע"פ שאינו ע"פ טהרת השכל, מפני שע"י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם. וזהו "ותתפלל חנה על ד' ", שרגש הסוער שלה ששפכה את נפשה בתפילה למען הרבות השלימות בעולם, התעלה אצלה יותר ממעמד שכלה שמרכז שלו הוא השגת השי"ת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

...והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. (דברים ט' כ"ו) "ואתפלל אל ד' ", דרשו חז"ל לקמן עמש"ש ב"ה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלהים והוא ית' אין סוף לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם היא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית', וזאת השאיפה אין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתית, תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיג כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם, מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיד כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות. והנה כדי לעזור להטביע באדם ציור זה השלימות האמיתית, שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כ"א לבקש דרכים תמיד במה לעלות וכי תעוד(ו)ת מעלתו אין לה קץ, הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם ונתנו במצב כזה שאפי' בדברים הגופניים שבאמת ראוי לתן להם גבול וקצבה, ותכליתם איננו רק להוסיף בהם תמיד, כ"א לבא עד גבול ההכרח ולנוח אח"כ כדי להתעסק בשלימות אמיתית. אבל כדי שיהי' טבוע באדם חשק בקשת הוספת מעלה, שם השם ית' בטבע נפש האדם שלא יסתפק בשום קנין, ואפי' בקנינים המדומים עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עשרו יתרבו מחסוריו, ומזה יהי' נח להשכיל שימצא את כל תעודתו רק בתשוקה של הוספת יתרון ומעלה. אמנם התשוקה להרבות תמיד קנינים המדומים, שעל ידה יבא האדם להשכיל ג"כ בהרבות תמיד קנינים האמיתים, שזה מביא לזכות לעבודת ד' השלימה ולהתרחק מע"ז, יתכן בהיות העם במדינה מיושבת, שכפי ריבוי הקנינים ירבה ישוב ושכלול המדיני שאין לו ג"כ קץ מיוחד ומסומן. אבל בהיות ישראל במדבר, וכל צרכיהם באו להם בדרך ניסית, מן, ובאר, ו"שמלתך לא בלתה מעליך וגו' ", ודאי אבדו זאת התשוקה, ומכש"כ שלא היתה מתגברת בהם השאיפה להוסיף קנינים רבים. והם בהיות להם כסף וזהב רב יותר מצרכם אמרו די, וזה גרם להחליש בקרבם חשק הקבוע של הוספת יתרון, ונצמח בלבם רצון בקשת תכלית, לא בהוספת שלימות, כ"א בנתינת קצבה לכל התשוקות והמחסורים, ובזה גם למחסור הרוחני בקשו לתן קצב, וזה אינו נמצא כ"א בעזיבת מקור מים חיים. ע"כ גרם להם שיעשו העגל רק אמירת די. אמנם היתה מעלתם ראויה להיות גדולה, עד שלא יצטרכו מעורר חיצוני להכיר שהאושר האמיתי הוא רק בקשת השלימות ואל יאמר לעולם שכבר מצאו כולו, ואם הישירו דרכיהם באופן זה, הי' להם יתרון גדול במה שלא היו צריכים להטריד כח נפשם המתאוה תמיד לתוספת מעלה על הדברים השפלים, כ"א על השלימות האמיתית, שהיא מרכז מעלת מציאות האדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהי' לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבעו האנושי השלם, כארי שראוי לפי השלימות שיאכל תבן לא בשר, וכן יהי' לעתיד ככתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". ע"כ אם מאכילים אותו בשר מעוררים בו כוחותיו הרעים שאינם לפי טבעו. כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות, שהן התועבות שהן מתאימות עם יצרא דע"ז ורחוקות מדרך ד' ועבודתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי. תורה, כל איש חכם וישר דרך יחשוק בלבבו אהבת התורה ובכל נפשו יתאוה להרבות ידיעתה. מעשים טובים, מכונים ביותר המצות שהם ג"כ מושגות בטובן לרגש האדם הישר ונפש הצדיק מתאוה לטוב, כאשר נפש רשע אותה רע כן נפש צדיק אותה טוב. תפילה, העובד האמיתי ישתוקק לשפוך נפשו לד' בנועם שיח. ודרך ארץ, הלא הטבע בכללו דוחק לסדר עניניו הזמניים כאדם שהוא מדיני בטבע. בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות. ואלו הארבעה דברים כוללים הנפש והגוף בטבעי העצם שלהם ובפעולותיהם. תורה היא עצם לשכל שהוא יסוד הנפש. ומע"ט הם תולדה משלימות השכל. תפילה היא מרוממת הרגש האנושי שהוא יסוד כח המדמה שהוא יסוד להנהגות המדיניות, כד' הרמב"ם במו"נ, כי שלימות המדמה נמצאת במנהיגי המדינות ומניחי הנימוסים האנושיים, ע"כ התפילה תרומם ותחזק מעלת הד"א.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ה

מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה היא נמצאת במקום המקדש שמשם יצאה האורה לעולם, הנה היא נשגבת מבינת אדם בהשקפה איך תתכן הבדלת מקום אצל הקדושה העליונה שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת על בני אדם להיות מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה. וכיון שאנו רואים המעלה הנמשכת מהתיחדות המקום, א"כ השם ית' היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם, הוא יודע כי זאת ההתיחדות תביא להדרכה הטובה. ע"כ הטובה השלמה ההיא בעצמה גורמת התיחדות המקום, א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, בין השגת השם ית' ושלימותו כפי מדת האדם וציוריו, והיותו מדיני בטבע ומשתלם ע"י מרכז של אחדות ונשיאת דגל דעת נבחרת, ומזה נעלה אל עצם עניני הסגולות ששם השם ית' ביקרת התיחדות המקום מראש מקדם, למען תצא התכלית השלמה לפי מדתן של בנ"א לתכלית שלימותן. וזהו "פעלת ד' ", הפעולות העקריות שהן הכנות עצמיות לקדושת המקום וסגולותיו המיוחדות, "מקדש ד' כוננו ידיך", ע"י גרמא של ציורי שכל האדם שבא ע"י אמצעות המרכז שמתכנסת בו שאיפת השלימות האמיתית אל תכליתו הנשגבה שהתוה לו השם ית' בחסדו. ומשלים לזה ביותר דברי הכוזרי ע"ד קדושת המקומות המקודשים, שלבד ערכם הנעלה בסגולה מצד היותם מכשירים את המדמה לשלימות וצדק, מצד ההסכמה הוא ג"כ דבר נשגב שראוי לרדוף אחריו, ומשו"ה ג"כ יאתה לכל ישרי לב להשתוקק להסתופף בחצרות ד' ולבקר בהיכליו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה "על קן צפור יגיעו רחמיך", הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדולה מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעית, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו, "כבוד אלהים הסתר דבר" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירים מפסידים אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר" היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך

ובאשר דעת אלהים היא הטובה השלמה של העולם, וע"ז אנו מקוים שתמלא הארץ דעה את ד', "ונלוו גויים רבים אל ד' [ביום ההוא] והיו לי לעם", ע"כ מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך...אמנם בנוגע למעשים, אנו חייבים לכוננם אל התכלית הקרובה לנו, והיא טובת כנסת ישראל, שרק ע"פ רוממותה ותפארתה תבוא ברכה לכל העולם, ע"כ מעשינו בכנסת ישראל תלויים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ג

תעודת המעשר היא ביחוד לרומם את האדם ממצבו הפרטי הגשמי המוגבל בהתיחדות קניניו ותשוקותיו, אל מצבו הכללי הרוחני שמתעלה להוקיר את ערך הכלל כולו שהוא חפץ ד' בעולמו.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ז

ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעית בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעית תבא הסתכלות הרגשית, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעית בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה הן שלש כללות: האחת, שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזהו יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה, וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז: "כל המפיק מגן בשעת גאוה" (עירובין פ' הדר)...ע"כ אמר ר"מ שעץ הדעת גפן הי', שעליו ראוי לתלות הסרחון הראשי, והשורש מכל הרעות הוא השיעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, וזהו שמביא יללה לאדם...א"כ לדעת ר"מ לולא החטא לא היתה נמצאת התכונה של השתעבדות ההנאות הרוחניות לצרכי הגשם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

מעלת ההשתוקקות ליישב את ארץ ישראל

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

ויתור על תשוקת החיים עד כדי מסירות נפש, ואולי אפילו ממש בפועל, למניעת הלבנת פני חבירו

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו...ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדים הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

...אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום. ע"כ גם במצבו הגופני, לא ילך בקומה זקופה, אמנם ילך קוממיות, שמורה על שאיפתו לחיים של כבוד והדר ונחת רוח, אבל לא בקומה זקופה, מעט יותר מיכולתו להתרומם, מפני ידיעתו שיש יד ד' שתנחהו. אמנם המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות, ואינו רוצה לותר מאומה מכל אשר תשיג ידו להרחיב שאיפות גדולתו, הוא כאילו דוחק רגלי השכינה, שאינו מניח מקום להרושם היותר נשגב מכל, והפועל את כל צד השלימות שבחיים, שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות. כי לעולם לא ימצא האדם מנוחת נפשו ואשרו האמיתי זולתו באשר ישים קץ מאוייו בדעת אלהים ועבודתו, וזה יצא לו רק בשימו גבול בחוג היכולת שבידו, ובמצב תנועותיו הכלליות יצא הדבר מובלט ע"י מניעת הליכתו בקומה זקופה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ז

ישנן תשוקות אנושיות שלא נוסדו בנפש כ"א לגמרן ולשכללן בתיקונן הנאה, ורק אז יכונו להצלחת האדם. וישנן תשוקות שנתונות הן לעצם הטבע האנושי שימצאן בזמנן נכונות, וכעת עודן מתגדלות, וכ"ז שהן בקטנותן כל הנמשך אחריהן הוא מתקטן ולא יצלח לתעודה הרוממה של האנושיות, שיצרה יוצרה להיות רם ונשגב

ראוי אמנם לאהוב את הטבע כמו שהוא כי הוא מעשה ד', ולא לשקע עצמו תמיד רק בהתחכמות ודברים מלאכותיים. וזהו דבר טוב בכל דרכי האדם, בין בהליכות הגופניות ובין בהליכותיו הנפשיות. אבל ראוי להשגיח על שני ענינים נכבדים, האחד, שאם יש דבר שהכין הטבע בעיקרו רק להיות מתחבר למעשה האדם, שגם הוא ושכלו וכל השתלמותו הוא אחד מארחות הטבע הכללי, אין ראוי לקחת הדבר רק מצד גמרו הטבעי, שאינו גמר מעשה לפי האמת כ"א לפי הדמיון. ע"כ ירק החי, אין תכונתו ראוי להאכל חי כ"א מתוקן ע"י מעשה האדם, א"כ רק אז יגמר בגמרו הטבעי, בהתחבר ג"כ מלאכת האדם אליו בבישולו, שהוא גם כן חלק אחוז מפעולות הטבע. ויש עוד השקפה, שלפעמים נמצא דבר שלפי תכונתו הטבע עצמו ישכללהו מבלי התערבות האדם, אבל עוד לא הגיע הזמן ולא בא עד גמרו, ובקחת האדם ממנו בעודנו קטן מקטין הוא, ולא יצלח להשתלמותו, ע"כ יחכה האדם עד יבא זמן והטבע יעשה מלאכתו לגמרו להיות ראוי להנות ממנו, וככל החזיון הזה יגלה לעינינו בכל ארחות החיים, ישנן תשוקות אנושיות שנדמה אותם בהשקפה הראשונה כאילו הן תכונות טבעיות, ע"כ [נסכים] להלעיטן את נפשותינו ונפשות בנינו, אבל באמת הנן באמצע מלאכתן ולא נוסדו בנפש כ"א לגמרן ולשכללן בתיקונן הנאה, ורק אז יכונו להצלחת האדם. וישנן תשוקות כאלה, שאמנם אין יד האדם מגעת עדנה לשכללן כראוי אבל נתונות הן לעצם הטבע האנושי שימצאן בזמנן נכונות, וכעת עודן מתגדלות, וכ"ז שהן בקטנותן כל הנמשך אחריהן הוא מתקטן ולא יצלח לתעודה הרוממה של האנושיות, שיצרה יוצרה להיות רם ונשגב, "אני אמרתי אלהים אתם וגו' ".

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

על יחידי הסגולה להתבונן בדברים הנמוכים הנדרשים להשלמתם. באשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש, ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים

אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהי' צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית. כי הנה ישנן השלמות נמוכות, שהן אפשריות להיות חסרות דוקא בבעל נפש גבוהה. ובאשר ע"פ רוב הן ראויות להיות יסודות לההנהגה המעשית, ובאשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש, ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים. האחת היא, כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים, ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים, "יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

כשיבקש האדם את הרחבת החיים רק למען השביע נפשו וחושיו, אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו. אבל כשישתמש האדם בכוחותיו ובחפץ החיים בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות

ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים היא נטועה בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו, אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

אהבת הכבוד מבלבלת את האדם לשאוף לדברים שאינם מתאימים לו

...לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש להסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינן ראויות לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'. ערבוב הציורים הטבעיים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

תשוקת החיים צריכה ריסון

בהפגש באדם המון ציורים מבעיתים מאד ממראה המות, עד שלא יוכל שכלו לעמוד בהם וסוף שיהפכו לרועץ, כי ההפרזה של כשלון החיים לא תוכל לבצר את מעמד המוסרי של האדם. וההתיאשות מן החיים ושמחתם הבאה לרגלי ציורים כאלה, תביא אחריה רגשות רעים מעוררים כוחות הפכיים להוללות ותאוה רעה, ובשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. ע"כ יראה האדם לשנות מדריגתו, שהיא מקומו האמיתי, באופן שיצא לחפשי מאלה הציורים...אמנם המדה הטובה שחזקת הרגש של ההבהלה שמביא זכרון המות כשאינו נמסך עם ההשכלה האמתית, מביאה היא להתרחק עכ"פ לפעמים מדברים רעים, שתשוקת החיים העזה כשבאה בלא שום דבר המוסר עליו מחאה מביאה להם. ע"כ כשישתמש עם כשרונו לשנות דרכו ומקומו, צריך הוא לסייגים חדשים שלא יפול בשחת חמדת החיים, והסרת יראת המות מנגד עיניו כל זמן שלא השלים עצמו למדה זו. ע"כ אי איכא גודא ליקום אחורה, להורות לעצמו על איזה סייגים וגדרים שראוי הוא לסייג בהם את רוחו כשהיא כעיר פרוצה אין חומה של יראת המות הפשוטה, עד שיתבצר במגדל עז שם ד' ביראת שמים מלאה עז וגבורה של שכל טוב באמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ו

הרחבת החיים לכל תנאיהם, יש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון

יסוד התורה הוא להכיר שכל הנמצא כולו הוא מתקשר אחד. תכלית חפץ נשגב ותעודה עליונה הכוללת ע"פ חכמתו של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ גם כל הדברים הפרטיים שבהנהגת האדם כולם הם עולים בקשר אחד להיות פרטים של הכלל הגדול של שלימות המציאות כולה. ע"כ ראוי לתת עז לדעה העקרית הזאת השומרת מכל שיבוש דמיוני ושכלי, ולהיפוך, הדעה הכוזבת שיש להשים עדרים עדרים לכל מעשה וכשרון, ולבקש שלימות חלקי מבלעדי קישור אל השלימות העליונה הכללית, הוא מקור לכל חטאת ודמיונות כוזבים, שמהם תוצאות לכל ההיזיקות הדמיוניים והמעשיים. ע"כ הזוגות המורים על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורים היזק ומגרים הפסדים דמיוניים. וביותר ראוי להזהר בזה בכוס הברכה, המורה על הרחבת החיים לכל תנאיהם, שיש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים, שהם דרכי ד', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון. ע"כ הוא נקרא כוס של פורענות, ואין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.