השתלמות

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ז

דומה לזה אמרו בנדה שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש. והכונה כי יש הכרה ובינה טבעית דומה להכרת החוש ויש הכרה שכלית שבאה ע"י לימוד ונסיון. ולפי המנהג הטבעי הוא, שמי שיש ביד כשרונו לעלות למעלה שכלית, מתחלשת בו ההכרה הטבעית הבאה מהשכל הטבעי. ומצינו כמה הכרות שבע"ח מכירים בהכרתם הפנימית דברים שקשה לאדם להשיגם כ"א ע"י לימוד והרגל. וכן מצינו בהאומות הפראיות, שאינן מלומדות בתרבות וחכמה, יש להן כשרונות טבעיים חדים יותר מהעמים המלומדים, כי השכל המלומד מקפח את השכל הטבעי. וזהו מחסד ד' על יצוריו, שהראוי להשתמש במעלה יותר גבוהה לא תעלה בידו לסמוך על מעלה נמוכה, כדי שגם ההכרח ימריצהו לקנות שלמות יותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ט

כל זמן שלא נתעצם האדם בשלימות, הוא עלול להתפעל מכל דבר פחות הנעשה בשכונתו וחברת איש משחת תוכל להזיקו ולמעט שלימותו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״א

ועוד כי על התמידין שהיא עבודת כלל ישראל, אמרו חז"ל, איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג, ע"כ היו מעמדות שתהי' העמידה ע"ג, והסמיכות במקום לענין העבודה ועסק השלמות פועל הרבה לרומם את הנפש למעלתה לאחוז בחמודות וכל מדות טובות, כן המהנה ת"ח, אבל עם זה הוא בקרבתו ע"י שמארחו בביתו, הוא דומה כמקריב תמידין, שעם היותה תועלת הכלל גם בריחוק מקום, מוספת שלמות בקירוב המקום, ומועילה לנפשו תועלת תמידית ג"כ מהתמדת הראי' הנכבדה של שלמות האיש המעולה, בחיר ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית. ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו. עכ"פ למדנו שיכוין האדם רגשותיו באופן המקביל אל עבודתו שעליו לעסוק בשעה הראויה לכך. ומעמקים יורו על שני ענינים בציורם: על שפלות המצב בניגוד לרוממות, ועל עומק הדעת בניגוד לשטחיות ההבנה, כאמור: "מים עמוקים עצה בלב איש". כי ההרגשה הזאת, שישפיל האדם עצמו לעומת המעלה העליונה, שעמה אין הרגש של שום חסרון כלל, שאינה ראויה למצב עת התפילה, עמה יחד נלוה עומק הדעת להבין שתכלית הרגש הגבוה אינו נגמר, כיון שסוף כל סוף החסרונות ישנם במציאות, והאדם בפרטו, ומכש"כ בכללו, סובל מהם הרבה. ע"כ צריך שתהי' דעתו עמוקה, יותר מההרגש המרומם הגורם לשכחו כל חסרון. ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה. ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ד

ההרגשות הראשונות פועלות באדם בהתחלת כל יום, לכונן על פיהן מטרת הנהגותיו ותהלוכותיו בחיים. ע"כ ישתדל האדם שתהי' ראשית הרגשותיו נעלות ורוחניות לתכלית השלמות האמיתית, וזה יקנה ע"י התפילה הבאה בהרגשת הנפש, כי הדם הוא הנפש, ולא יאכל תחילה שלא יקדים לנפשו רגשות בהמיים, שבהיותם קודמים לרגשי קודש יפעלו עליו להמשיכו בתכונתו והליכותיו אל שפלות ערכם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב. ע"כ מראה, כי אמנם ההכנעה ושבירת הכוחות נחוצות לעבודה, אבל אין זה כ"א בתור הכנה אל התכלית. אבל התכלית היא להאיר באור ד' ברב עז וחדוה, ושם כל כוחות נפשו מזדקפים ועומדים ברב אמץ וכח חיים אדיר ונעלה. ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי".

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

התפילה מכוננת עמודי המוסר ודעת ה'. טעם שהתפילה מתקבלת. בכל הזדמנות שיכול להתעורר צורך לתפילה, סימן שיש בתפילה צורך לבניינו המוסרי של האדם. הצורך בתפילה דווקא של אדם מסויים. מעלת ההרגשה הטובה הבאה לאדם בהתפללו על חבירו. טעם שהיכול להתפלל על חבירו ואינו מתפלל נקרא חוטא

משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא. קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית, ובהיות שמתעורר צורך של רגש טוב, ומונע אותו האדם מהשלימו בבחירה, הוא דומה למונע צרכי הגוף לקיומו, שהעד על ההכרח הוא הרגש הטבעי הנקי. אלא שצרכי הגוף מגיעים אל הגוף, ורגשי הקשר שבין איש לחבירו מגיע[ים] בשורש הקשר המאחד את האנושיות לתכלית נשגבה המיוחדה, ע"פ צרכים החומרים שלהם וע"פ רגשותיהם הנפשיים. והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים".

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ד

כמו כן אוהלים, נקראו אהלי חכמה בשם אהלים, לשון ארעי, מפני שהדבר המביא ליקרת ההנהגה המעולה, הוא בהיות הציורים הגסים של קביעותו בעניני עוה"ז החומריים יסורו ממנו ורק ע"י לימוד התורה והגיון החכמה, ישתלמו דעותיו בזה, ויצא מכף חובה לכף זכות, לשום מעיינו בדברים שהם קיימים לעד.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

הכוחות והנטיות כולם שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכים ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. ותחת שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותם הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליונה מעולה. והנה גם זאת היא מעלה עליונה, שכפי המדה שהכוחות החיונים פונים לתכלית השלימות, אף שאינם מוסיפים עצמה לעסוק לתכלית השלימות יותר מאילו היו עסוקים לתכלית הטבעית החמרית. אמנם המעלה היותר עליונה היא, שבהכיר האדם כי הפני' לתכלית שלימות עליונה, היא נעלה ונכבדה בערכה באין ערוך, ע"כ מתעורר הוא לתכלית העליונה, לעסוק ביתר זריזות בכל פעולותיו, מאילו היתה לנגד פניו רק התכלית הטבעית לבדה. ועל אלה שתי המעלות, שהן זו למעלה מזו, יבאו ק"ש ותפילה...והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

אדם צריך להיות שמח במעלות שהשיג, ויחד עם זה לשאוף להמשיך להתעלות

ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה...מי שטיהר נפשו מכל חסרון תכונה, ומוצא קורת רוח מנפשו, ואינו מיחל לבא למעלה יותר עליונה, קורת רוח אפשר שיש בו, אבל אין לו יחול הלב למעלה יותר עליונה. והוא חסרון גדול מצד עצמו, כי האדם צריך לשאוף תמיד לעלות במעלות השלימות. ע"כ בקש על שני אלה, כי ייחול לבבינו נמצא תמיד ליראה את שמך ונשתוקק להוסיף מעלות ביראת ד', אבל לא יהי' הייחול מצד תכונות רעות שנצפה לתקנן, כי יהיו תכונותינו אך טוב, ותבא לפניך קורת נפשינו, מה שאנו מוצאים קורת רוח בנפשינו, ושמחים בחלקינו יהי' ג"כ לטובה, אלא שעם זה נשתוקק למעלות יותר שלימות ועליונות.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ב

ותוכן נח"ר ליוצרו, הוא שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו. זהו נח"ר ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה. ומפני כך האדם שנוצר בכוחות שפלים, אינו מתחייב לעלות במעלות כמו אדם שנוצר בכוחות גדולים. ומשו"ה הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וזהו נלמד בענינו של איוב, שדקדק עמו ית' כפי מעלתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ב

התשובה היא שלימות מצד עצמה, שהרי נברא האדם חסר ומשתלם הוא ברצון קונו והוא יותר מועיל מאילו נברא שלם. א"כ יש אופן שתיקון של עיוות הוא עולה בדרך יותר נעלה מאילו לא הי' עיוות כלל. וכ"ה בחוה"ל שיש לפעמים שב גדול מצדיק גמור. וזה ניתן להאמר אפי' למ"ד צדיקים גמורים עדיפי מבע"ת, מ"מ יש שלימות מיוחדת שזו השלימות התשובה דוקא משלימתה. אלא שהדבר שקול אם אותה השלימות שיש לצדיק גמור, אינה מכריעה ג"כ את זו השלימות של התשובה. אבל אמתת המצא שלימות כזו הוא נמנע, מאחר שחק התשובה נברא בעולם לשלימות. והנה מה שמוביל את האדם אל שלימותו הוא אמונה וגם חכמה. אמנם ההבדל שביניהן, שהשלימות שאפשר לה להאמונה להגיעו אליה מבלי חכמה, [היא ש]אפשר להיות צדיק גמור, דהיינו שלא ישגה בזה כלל, שהרי תיכף משהתחילה בו קצת דעת הוא ראוי לקבל שלימות האמונה, ותהיינה ג"כ תוצאות האמונה עומדות להועיל, גם טרם התחזקו כוחותיו לפעול מעשים טובים, יוכל עם כ"ז לחשוב מחשבות טהורות, המביאות לו יראת ד' וטוב לב, יוכל מקטנותו מעת הריחו באמונה ע"פ חינוך הורים יראי ד'. אמנם השלימות שאלי' צריך חכמה, והכרת האמונה מבלי הכרה עצמית פנימית מצד החכמה לא תביא אלי', הלא החכמה תבא לאדם רק אחר לימוד, גם אחרי שגיאה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בה. נמצא שלעולם תבא החכמה לתקן איזה מעוות הקודם. ועוד שהחכמה תבא באדם בהיותו כבר איש מעשה, מוכן למעשים טובים ולא יסתפק במחשבות טובות לבד. א"כ תכלית האמונה תהי' ג"כ להיות צדיק מעקרו לפי הערך שתזקיקהו אמונתו לזה, ושיחזיק במחשבות טובות ואמתיות בהנצלו מדעות כוזבות ורעות. אבל תכלית חכמה, היא תשובה של תיקון עיוות שקדם לו קודם שעמד על החכמה, ומעשים טובים, שלברר המעשים הטובים צריך ג"כ חכמה עצמית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

טבע החכמה הוא להרים את האדם למעלה יותר גדולה מהאמונה לבדה בלא חכמה. ומשפט כל כשרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכשרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכשרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן [ה]כשרון היותר נעלה, אז הכשרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכשרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכשרון השפל. מצינו למשל, כ"ז שהילד קטן, ינהלהו טבעו כטבע בע"ח, שלא לאכול יותר מדאי. אבל כיון שנתעוררו בו הכוחות השכליים, מסתלקת שמירת הטבע וצריך שמירה שכלית. ע"כ צריך להזהר שימלא השכל חסרון הטבע ג"כ, שאם לא ימלא תעודת תפקיד הטבע, אז ישפל במדריגתו למטה מערך בע"ח שמתנהלים ע"פ הטבע. ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים. ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל. אז אם לא יבין לערוך מערכת שכלו, שכל הדברים הטובים שהאמונה הטבעית היתה מדריכתו בטבע, ידריך עצמו בדרך האמונה השכלית. ומהם השמיעה הראויה והכבוד אשר יאתה להורים ומורים ולמי שגדול ממנו. כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים. וכיון שתכליתה היא תשובה, היינו ללכת בדרך יותר נשגב ממה שהלך בדרך האמונה בלא החכמה, שהיא אמונת הילדות, א"כ החובה העקרית היא לשמור את כל הדברים הטובים, שהאמונה משמרתם בטבע גם בלא חכמה, לשמרם עתה עם כח החכמה המצורף לאמונה. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה, וע"י מה שרואה את עצמו מבין לעצמו, יבעוט באביו ובאמו וברבו. כי לא ימצא טבע ההכנעה והכבוד לאביו ולאמו ולרבו בחכמה, כדרך שמצאם באמונה הפשוטה. ואם יאבד את הטוב שהאמונה העניקה לו ישאר חסר מכל תכלית. כי אם היתה התכלית רק הידיעה לבדה, אז לא הי' צורך לאמצעיים של טבע, כי על הידיעה השכל מספיק. אבל הלא צריך להידיעה צירוף מעשים טובים. והמעשים המה הולכים ע"י כלי הגוף ומדות טבעיות. ע"כ צריך מצד השכל לשמור מאד את כל החינוך הטוב שבטבע הישר. ע"כ מסיים ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו לשם קיום בפועל, שאז מוקיר הוא את כל הדרכה טבעית שהביאתו לטוב ומתחזק בה ביותר בעזר השכל. ולא לעושים שלא לשמה, שאינם רוצים כ"א בשכל לבדו ועוזבים כל דרכי היושר של החינוך הטוב הטבעי, שהם הכת הרעה מהרסי עמודי המוסר ומפירי יראה, ודאי נח להם שלא נבראו. ואין זה כלל מסוג לומדים או עוסקים בתורה ובמצות שלא לשמה שמהן יבא לשמה. ששם אנו מדברים בהולכי תום ואינם מכירים מעלת תורה לשמה, יעסקו שלא לשמה כפי הכרתם. אבל כאן אנו מדברים במשחיתים, שבהכרתם משענת השכל רוצים לעזוב כל דרכי יושר זולתו. ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

החסרונות הגופיים יבטלו בהחלט כשתבא המציאות לשלימותה. והנה בעוה"ז שהולך המהלך המביא אל השלימות, ישנם חסרונות שמביאים למעלות והם מוכרחים כדי להביא המעלות המקריות שמבלעדן א"א לעולם להתקיים. והנה ג' מעלות מקריות, שלפי הערך של עוה"ז יחשבו למעלות, הן אכילה ושתי' פריה ורביה ומשא ומתן. אבל הן צריכות לחסרונות שיעמידון. כי מציאות אכילה ושתי' לפי צרכו של אדם וה"ה כל צרכי גופו, צריך למציאות הקנאה. כי אם לא הקנאה, לא יצא מן הכח אל הפועל שום כשרון מעשה, ולא יגיעו האנשים לצרכיהם המוכרחים, כדברי הכתוב "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו". פריה ורביה צריכה להיות בסדר יחש משפחה, (ו)צריכה מדת השנאה להמצא, כי בלא שנאה לא תוכר האהבה, ולא תמצא אהבת משפחה מקום. לרגלי הכרח המשא ומתן, צריך התחרות שהוא עמודו של המו"מ, ע"י שמתחרה כל סוחר על חבירו, לעבור עליו בטיב הסחורה והגעתה וכיו"ב. אמנם הוא רק בעוה"ז שהמעלות המקריות מסובבות הן מחסרונות וע"כ גם החסרונות נמצאים. אבל כשיבא העולם לשלימותו יהי' עולם שכולו טוב, ויהיו הסיבות וגם המסובבים מהן כולם מעלות. והנה שלימות המציאות האנושית, היא שישתלם בכח הבחירה שנתנה בידו כפי הגבול האפשרי, ותשוקתו האמתית ראוי שתהי' לראות איך כל המציאות כולה תשתלם בכח בחירתו במעלה היותר עליונה. והנה אחד ממושגים של תואר שכינה, הוא השלמת חפץ העליון ע"י חק הבחירה, כשיגיע לשלימותו האמיתית, שאין ערוך לגודל הצלחה זאת. כי חק ההשלמה שע"י הבחירה גדול ונהדר מאד, וכשתגיע התכלית יובן אז גודל ערכו. והנה מעלה יתירה על החק הטבעי תקרא עטרה, כמו שהיא מעלה נוספת למתעטר חוץ לאנושותו. ע"כ ביאר שתכלית השלימות של עוה"ב, היא שצדיקים יושבים, ועטרותיהם, פי' מה שהקנו לעצמם השלימות ע"י הבחירה נוסף על שלימות נפשם בטבע, בראשיהם, ונהנים, עי"ז ישיגו ליהנות מזיו השכינה, היינו מנועם הכרת הערך של השלמת חפץ העליון בכלל הבחירה האנושית. א"כ כל מה שתוסיף ההצלחה האנושית להתגדל ולעשות יותר טוב וכשרון תרבה גדולת נועם העוה"ב. וזיו השכינה, הוא לפי ערך הכרתם בגודל ערך התכלית של ההשלמה שבאה ע"י הבחירה שבאה לתכלית הטובה. אבל אמתת ערך זה ידועה לבוראו ית' לבדו. ותמיד תוסיף השגתם בערך התכלית ופריו כי ילכו מחיל אל חיל.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ה

אנשים צריכין לבא לתכלית שלימותם ע"י דברים שהם למעלה מדרכי הטבע הגופני, כי הם הפועלים עושי דרך השלימות. אבל שלימות הנשים היא מתאמת תמיד עם הטבע הישר, מאחר ששלימותן היא תמיד להיות מסייעות ע"י ראשי המשפחה, א"כ אהבת המשפחה תועיל הרבה להדריכם בדרך טובים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ט

העפעפים הם מונעים את כח הראי', שלא יתפזר לכל עבר כ"א למרכז הצריך. וזוהי ברכה, שיכוין המקום הראוי להשתמש בשכלו במושכלות שמביאות לשלימות אמיתית, ולא יפזר כח שכלו בדברים שאינם מביאים תועלת אמיתית. עיניך יאירו במאור תורה. כ"כ תתעצם בך מעלת התורה, עד שהשקפת עצמך גם בלא ראי' מפורשת מן התורה, תהי' הכל כדרכה של תורה, כענין ת"ח שכל שיחתן תלמוד. ופניך יזהירו כזוהר הרקיע. הכוחות הגופניים יהיו כולם שלימים ומכוונים לאור השלימות האמיתית, מוכנים לקבל שפע הנפש החכמה, כהרקיע שמוכן לקבל אור המאורות הנפוצים במרחבו. שפתותיך יביעו דעת. כשתדבר דבר חכמה, ע"י דיבור השפה יתוסף בקרבך מבוע של דעת להיות מוסיף עוד חכמה על חכמתך. וכליותיך תעלוזנה משרים. לפעמים בהוסיף דעת יוסיף מכאוב, מפני שאין כוחות גופו מוכנים לאותה השלימות שמשיג, אמר כליותיך תעלוזנה במשרים שתשיג נפשך, ותהיינה לשמחה גם לכל גופך. ופעמיך ירוצו לשמע דברי עתיק יומין. ההשגות היותר נעלות באלהות, המה דברי עתיק יומין, דברים שהם למעלה מערך המציאות המושג וכל תנאיו. הנה תכלית הברכה היא, שהאדם שזוכה למעלה גדולה כ"כ, יהי' כל חלקי השלימות היותר שפילים כולם מסודרות אצלו, ולא תחסר לו שום מעלה אפי' קטנה שבקטנות, והכל יהי' מקושר אצלו עם תעודתו הרוממה, והיינו פעמיך, שהם תחתית הגוף והפעולה היותר נמוכה, והוא משל גם לכל הפעולות היותר קטנות שבחוג השלימות, ירוצו לשמע [דברי] עתיק יומין, שתשוקת ההשגה הגדולה לא די שלא תרחיקך מכל שלימות קטנה שבקטנות, כ"א עוד תוסיף לתן לך אומץ וחשק, לעסוק בכל אמצעי המביא אל תכלית השלימות הגדולה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

המצוה של "בצדק תשפט" שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה". בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד', כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחקו מן הרשעים, אמר "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד', לשמיע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים, "ומבקשי ד' יבינו כל".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה. והנה שלימותו היא תיקון מעשיו בתכלית התיקון, ובראש כל מקור של שלימות ההנהגה היא ללכת בדרכי ד'. ע"כ צריך שיצטייר בלבבו ושכלו ציור אמיתי, שדרכי ד' הם בתכלית היושר והמשפט, כדי שיכיר מזה לישר עצמו בתכלית היושר. אמנם אם יצוייר בשכלו שההנהגה האלהית מותרת על העול, ושיש העברת משפט אפילו לחסד וטוב, מיד תתקלקל תכונתו המוסרית. כי יאבד דרך, ויתרחק מהמעיין שיוכל לשאוב מתוכו שפע שלימות. ע"כ צריך האדם לצייר לנפשו, כי לפי מדת המשפט והיושר האמיתי הוא ראוי ג"כ לחסד ד', אם שרבו פשעיו, אבל מדת התשובה לעולם פתוחה, גם חסדי השם ית' בקבלת שבים הכל הוא ביושר וצדק רב. אז באמת כשתהי' ההנהגה עמו בחסד, ישכיל אל טוב ד', וילמד ללכת ארחות צדק ומשפט.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

לשלימות האדם האמיתית צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעים כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות. והנה לעומת אלה שני חלקי השלימות מיוסדות התורה והתפילה, התורה משלמת את השכל והתפילה יסודה בלב. הלב הוא הכלל אל המדות הטובות והציורים הטובים, בטובו, ע"כ היא משלמת את המדמה לצייר את הקדוש והטוב...ובאשר לפי המדמה אין הנמנעות כ"א המוכרחות בחיוב גמור ולא יתפשטו הרבה, ולשלימות התפילה ומציאות הניסים בכלל, ראוי למעט בתוכן הנמנעות, וכאשר באמת היותר מבורר הוא שאין שם נמנע כלל, וגם הדברים שנדמה נמנעים, הוא רק לפי ערכינו והשגתינו, ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי. ובמדת דין העליון כי תשאר הנטי' הרעה שגרמה כל חטא, אם לא תהי' מתוקנת כראוי ע"פ מדתו. וע"כ אפי' יהי' האדם כליל חמודות, לא יוכלו כל מעלותיו להכריע אפי' לותר משגה קל. כי השלימות התכליתית מוכרחת לבא ע"פ גזירת טובו של אדון כל המעשים, וכל מונע מהטוב העליון יוסר בהכרח. והנה אם יהי' ויתור במשפט העליון תתקלקל השורה, כי לא יחוש האדם בנפשו עוד, שהוא צריך לתמם דרכיו ולעלות במעלות השלימות, כי רואה הוא שיש כאן ויתור גם וחסרון. אמנם לפעמים תוכל מדה כללית טובה להקל הרבה מאד את מדת המשפט, מפני שמי שקנה חמדה זו בנפשו יבא אל השלימות גם אם ירגיש שיש כאן עליו חסד עליון יותר מהראוי לו. והוא מי שהקנה לנפשו מדת הכרת טובה באמת, והשכיל שראש פסגת המוסריות הוא שישתמש בה נגד השם ית', שאין קץ לטובתו על בריותיו וכל אשר תגדל עליו מדת הטובה תגדל הרגשתו בהכרת טובה, ויכיר ג"כ כי מה נוכל לגמול חסד עם אדונינו כ"א בהיותינו משתדלים להשלים את עצמינו וזולתינו, שאנו עושים בזה רצונו, במה שאנו משלימים את בריותיו וגורמים שישמח במעשיו. איש אשר הכיר לאמתתה מדת הכרת טובה אל השי"ת ומתנהג על פיה במעשיו, כאשר ירגיש בנפשו שלא כחטאיו גמל ד' עליו, לא תביאהו הנהגה זו לבל יקפיד עוד להדריך עצמו בדרך הטובה, כ"א עוד יוסיף אומץ בדרך הישרה, באשר נוספה סבה חדשה להכרת טובת האדון ית'. ע"כ לאיש כזה יקל הרבה מדת המשפט, וכך היא המדה הראויה התכליתית. ע"כ באמרם איך ישא פנים לישראל, בהיות כמה דרכים מיוחדים במשפט העליון שהם קלים לישראל מאצל אוה"ע, אמר שכך יאתה להם בהיותם מחזיקים ומוטבעים במדת הכרת טובה לשמו ית', עד שאפי' למה שלא הצרכתים לברך, לא יוכלו לעבור על רגשת נפשם, ויברכו גם על כזית ועל כביצה. להם נשיאת הפנים, והקלת העונש, והרבות שפע החסד יותר ממדת המעשים, טובה היא וגורמת תוספת שלימות, כדי לשלם כפי היכולת חק הכרת הטובה המוטבעת בגוי קדוש.