השתלמות

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

האדם צריך תמיד שירכש לעצמו המדה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה ענין נשגב מאד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מ"מ ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה כמתנגדות לה, כ"א צריך שיהי' פונה לכל צדדי השלימות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא עכ"פ לכלל עניני האדם. והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות. אבל עם התאמצו להיות קונה דבקות אלהי' ומעמד רוחני נשגב שבאים ע"י האריכות בתפילה כראוי לה, לא יקטנו בעיניו צרכי האדם הגשמיים לענין הטובה הכללית של הנדיבות שצריכה להיות נכנסת בתחום צרכים הגשמיים של כל עני ונקשה, שאף בהיותו מתהלך במעוף שכלו למעלות רמות אלהיות, ידע שישנם אנשים רבים עטופי רעב וסובלים עוני ומחסור, ע"כ בשבילם צריך להיות מנמיך עצמו מרוממות מעלתו האלהית הנקנית ע"י האריכות בתפילה, ולהיות ג"כ מאריך על שולחנו כדי שלא תסתור המשכתו אל הרוחניות אל שפע טובו של הנדיבות הגשמית, כדפירשו: "דלמא אתי עניא ויהיב ליה". אמנם שני אלה המה דברים גדולים, כוללים המעלות הרוחניות שיסודן התפילה, והנדיבות שיסודן השולחן הפרוס לרעבים. אבל האדם באשר הוא אדם צריך לדעת שהוא עכ"פ נתון בגוף בהמי. ע"כ כל צורך קטן מצרכיו החומריים צריך שלא יקטן בעיניו מהתעסק בו כראוי, ורק אז יעלה בידו אושר הגוף והנפש. לדמיון: אחד מתנאי הגוף השפלים היא האריכות בבית הכסא, ומזה יוקש על כל ענינים השפלים, שצריך האדם בהיותו עומד במצב רם במוסר חכמה ובנדיבות, הערה הגונה שלא יבוז לקטנות כאלה, ומהם ג"כ יקח לעבוד את ד' ית"ש.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

...הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאילו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות, ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה...כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם. והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה, כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע. אבל מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתה של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזו שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ד

הרהורי הלב שבאדם, גם הם יש להם חקים קבועים ושאינם קבועים ככל הבריאה כולה. ומתוך שהנפש האנושית כוללת בקרבה יחש גדול אל כל המציאות כולה, ע"כ בעומק הויתה יש מקור גם לכל הידיעות המתיחסות לה בכלל המציאות, בהוה ובעתיד. אלא שכ"ז שלא השלים האדם את עצמו להיות יודע את נפשו במעלה רמה כזאת, הנה אותן הידיעות הנה בה נגנזות ואינן יוצאות אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישר הוא גמר הרוממות האפשרית לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויים בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא, הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד

..."כמאה כוכבי". הרעיון שאנו פוגשים, כשאנו ממצעים את ההכרה בין הפרטים הבודדים אל הכלל השלם, שמספר המאה מתיחש למושג ממוצע זה, כערכו לעמוד בתווך, בין מספר האחד למספר רבבה. בין חמשת המספרים הסוגיים, המאה הוא באמצע כממצע בין הפרט היחיד לכלל הגדול של הרבבה, שאין לנו מושג בלשון של ריבוי יותר ממנה, והיא נערכת ג"כ למצב ההעמדה וההתקיימות, הממצע בין ההתהוות מהעדר אל מציאות להתגדלות והתעלות, צינתה של כימה. והכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים החומריים בין במושגים המוסריים, והוא אומר: הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך. אי אפשר לתכלית הטובה האחרונה שתבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הן מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ", שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכות להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש. הכוכבים נושאי המקום, כשניטלים מכימה, מושג ההעמדה וההתקיימות, כשיש ענין למבול, השחתה ואבדן כללי, השם שני כוכבים, נושא מקום חומרי ונושא מקום רוחני ומוסרי, להשלים את המגרעות, צריך הכח המצייר הכללי לטפל בזה, להשלים כח העמדה מהכח הכללי, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים". והנושא המוסרי צריך לרוח חן ותחנונים, מכח כללי, הכשר ע"י כריתות ברית בין ד' ובין כל נפש חיה, ושבועה, "מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". מי סותם את זאת הפרצה? הכוכבים הללו צריכים להנטל מ"עש", מכח המעשה הכללי. הכלל לא ימוט, מושגי המוסר לעד לעולם המה, והמה צריכים להחדר אל נפש החושבת האנושית. וההעמדה החומרית מהעולם הכללי הגדול, צריכה להפגש בנקודה הקלה של הכדור הארצי. ובאשר ירידות כאלה צורך עליה הן, ומזומנות תמיד, ע"כ כח ההתעלות והיצירה הכללית מחובר תמיד לכח ההעמדה, וצריך אליו. ועש קא אזלא בתר כימה, בשאיפה וחפץ והמיית רחמים, אל המשא נפש האחרון "הב לי בני".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

...יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו. "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם". ע"כ אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, הנה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו, אבל עדיין לא אור המאיר לרגלי העננים הוא התכלית האמיתית, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך". ע"כ לא לנו להראות את הרושם הגדול שבמשאות הנפש המתגלה ע"י הנפילה על אפים לעומת מראה הקשת, שאינו לנו כ"א ציור אל ההשלמה הבלתי שלמה עודנה, ושהיא ראויה לשימוש של אמצעי לעת המאושרה, ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך", "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד".

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

...הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלא אורה וביטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות. ואז, באשר לא יוציא את נפשו מסדר המציאות ע"י חטא, לא יפחד. ובשמרו רוחו להיות שוה עם המציאות ונאות לו לא יתאנח, זולת בדברי תורה, בקנין ההשלמה הרוחנית, יש מקום לתכונה של העדר הריצוי כדי שיתחזק להשלים עצמו ולכוננו, באשר אין להשלמה תכלית. אבל כיון שיכיר האדם תעודת מציאות ההערה הזאת של חסרון הריצוי בנפשו, שהיא למען יבא על ידה להשלמה עליונה, לא ישתמש בה באופן המקטין את כחות נפשו והמעיב את יפעת רוחו, כ"א כפי המדה הדרושה לגרש את צללי העצלות, שלא יסתפק בקניניו הרוחניים שקנה לו, ולא יהיו רבים בעיניו, אבל נפשו תהי' תמיד מלאה אורה שמחה וגבורה, אז ישכיל ויצליח.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ז

רגשות הלב יוצאים בהשתפכות הנפש בתפילה. אמנם יחש ההתרגשות ושינויי ההתפעלות אינם ערך מכוון לדעת הטהורה בהשגת האלהות, אלא שבהיות האדם מיישר דרכיו והולך וגדול בדרכי השכל והשגת האמת בדרכי ד', ממילא יתמלא לבבו ברגשי קודש. ואותן הה(ת)רגשות שהן מתלבשות בתיבות ומאמרים של תפילה, יש להן ערך גדול, לא מצד עצמן כ"א מצד מאור השכל ותמימות הדרכים המעשיים וטהרת המידות, שהם גורמים שיהי' הלב מוכן להתרגש באופן כזה מדעת האלהים והעסק בתפלה ותשבחות. ע"כ צריך שיהי' קבוע הדבר בלבו של אדם, שעיקר גדולת התפילה וההתרגשות הטהורה והנשאה ברשפי אש קודש של אהבת ד', היא יקרה מפני שהדבר המוליד אותה הוא הדעת הטהורה והצדק האמיתי, אבל לא זה הוא סוף ההשלמה. וזהו דבר ידוע כי מה שהוא השלמה עיקרית ותכליתית צריך לעולם להרבות בו, ומה שהוא תולדה ואות על גדולה עליונה די שתהי' נזכרת כפי מדתה, אבל ההרחבה היתירה משבשת את הדעת בתכונתה, שתחת היקר הגדול שנרחש לה ע"י תולדתה והסבות הקדושות הגורמות אותה, ידון האדם שהיא בעצמותה תכליתית, ויפנה לבבו משלימות הדעת ותיקון כל דרכי היושר והרחבת התורה, לעסוק רק בהגדלת התרגשות והתפעלות הלב, וזה הוא דבר שלא יצדק לא מצד התורה ולא מצד השכל. ע"כ יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, ויכיר כי הדיעות הרמות שהם עקריות בדעת אלהים מעטות הנה שיוכלו להתלבש במבטאו של אדם, וביחוד ברגשי התפעלות שלו. כי האלהים בשמים, וההשגה הנעלה יקרה מאד מהשיגה ומלבטאה בשפתים. ואתה על הארץ, וכל מבטא שלך הוא לפי ערכך השפל, שהוא יקר מפני הסבות של המחשבות העליונות שמוכרחות להתמלאות בשכל, והמדות היקרות שצריכה להיות הנפש מעוטרת בהן, קודם שיבא האדם לידי רגשי לב קדושים ומאירים באש קודש. ע"כ יהיו דבריך מעטים, להעירך שצריך אתה לשוב מתוך אותם הדיבורים שיסודם ברגשי הלב, לתורה ולתעודה של שפיטה שכלית זכה, שהוא היסוד הגדול של דעת ד', המביא לידי אהבתו ויראתו ולידי קדושת המעשים כולם אל הפרט והכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

העיר, שאע"פ שראוי לומר שאין התכונות הרעות מוכרחות, ואין תכלית להיכולת העליונה לשכלל את הכל בתכלית ההשלמה מראשיתה, מ"מ ראוי לומר שאין להדברים המזיקים בתכונות צורך ביצירה מפורטת, כי בכל מקום ששם התעסקה החכמה העליונה בטיפול היצירה והשכלול יש סדר ותיקון, והמקום הנעזב משכלול ממילא יוצא בתכונת הריסה...וכן הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

הרגש עם כל מציאותו [הוא] רק ממציאות כח השכל שנתמעטה בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ, לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

...טבע היצירה שכחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית, וישתלמו בהמשך הזמנים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותן. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות, ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות. ולערך זאת השלימות, שנגיע אליה בחסד עליון לעתיד, היא תכונת בריאת העולם שתשתלם ע"י האדם בהשלמה גמורה, בין מצד גשמיותה בין מצד רוחניותה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ז

...היסורין הארוכים, מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד', ומבטחון קיום הידיעה הזאת שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ל

הסכמת האדם הטהורה, לקבל עליו עול מ"ש גם עד מיצוי הנפש ועד בכלל, מרוממת אותו בכל פעם במעלה יותר רוממה בקנין הקדושה וקרבת אלהים, שאין למעלתה סוף ותכלה. וא"כ שאין קבלת עומ"ש הכנה כ"א שלימות עצמית, הלא אי אפשר כלל לחשוב, שמי שהצטער כל ימיו לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, והוסיף כל ימי חייו שלימות על שלימות ע"י הציור האדיר המרומם את האדם למעלה רמה ונאצלת, הוא ינוח מזכות עוד בהוספה רוחנית גדולה, שיוסיף הציור עוד לפעול על נפשו בעצם השעה הקדושה והנוראה, שהוא בפועל מקבל עליו, לא בציור כ"א במעשה, את עול מ"ש של "בכל נפשך" באהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ו

...המקדש, העמוד הגדול לההשלמה האנושית היותר נפלאה ויותר מאוחרת, הבאה ע"י הר ד' ובית אלהי יעקב שינהרו אליו כל הגויים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

...והנה לעומת שני הרשמים שצריכה ההתחברות הכללית להיות חזקה בהם, מצד הרוחניות ומצד החומריות, שהיא מובן התורה והלאומיות, נמצאו שתי איכויות של מרכזיות: איכות מרכז מצד האמת, היא מרכז התורה וההוראה, שמשם יצא דבר ד' אמת לכל ישראל, ומרכז ההסכמה מצד השלום. כח מרכז ההסכמה הוא גדול בענינים המדיניים, שכל דעה שמשרשת בלב יותר את גודל הטוב של צירוף הפרט אל הכלל, היא מחזקת יותר את האימון הזה של ההסכמה הכללית. ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של התכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של [ה]בריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על המרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו, עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק, אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון, דרושים מעשים תדיריים של פועל והמה נמצאים בכסף הכפורים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ט

כשם שיש יופי שכלי ויופי חושי, וצריך שיהי' העיקר היופי השכלי, דהיינו הצדקה והמשרים, מעשים טובים ומדות טובות, והיופי החושי צריך שיהי' טפל לו. אמנם הטפל הוא ג"כ משמש הגון ויפה, ע"כ "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות, הידור מצוה עד שליש, "הוד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו". כן הכיעור הפנימי השכלי, הוא העיקר ממה שראוי להתרחק. אמנם ריחוק הכיעור החיצוני י"ל ג"כ ערך ומביא לתכונת הרחקת הכיעור השכלי הפנימי. ע"כ כאשר הרקיקה שתאסר מצד הרעיון של ק"ו ממנעל, יש בה הערה להרחקת הכיעור הפנימי, בא להוסיף שגם עצם הכיעור החיצוני יש לו מקום הגון וראוי להרחיקו מצד התכונה השלמה האנושית, חוץ להערה שבה וגרמתה בערך סימבולי. ומזה נבין שיש ערך עצמי גם להיופי החיצוני בתור משמש נכון לתעודת הטוב הכללי כשיוכר מקומו הראוי לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ה

הודיע בבירור שאין לקבוע מרכז מיוחד באלה שתי הפינות הגדולות של הרמת כח דעת ד' בעולם שעל ידו יתרומם המוסר המעשי, והרמת השלום של המוסר המעשי לקשרו עם הכרת שם ד' כדי שתתרחב ידיעת שם ד' בעולם, איזה מהם הוא התכלית ואיזה מהם האמצעי, באשר העיון והמעשה המה פינות חשובות של ההצלחה האנושית, שכל אשר תתעלה אחת תתעלה חבירתה. ולשלימות אין תכלית וקצבה, שכאשר יתרומם קרן הדעת ירחב חוג השלום והמדות הישרות, שמירת התורה וכל מעגל טוב, ובהתרחב המעשה הטוב תתרוממנה הדיעות אל הסתכלות יותר ברורה באור ד' ותתרבה הדעת. ואותה הדעת המתרבה תרחיב גם היא את חוג המוסר המעשי עוד ביתר שאת, עד שאין כדאי ליחס בזה שום ענין מחלוקת ושינוי דיעות, איזו מהן לתפוס להכנה ואיזו מהן לתכלית. והחילוף אינו לפי עצם תכונת האמת במציאות כ"א לפי חק המקבלים. ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת, אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות: הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוספו באוצר הכלל, אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות (אולי צ"ל: באיכות) ותקנת הכללים המה מרובים באיכות (אולי צ"ל: בכמות), ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם, כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ויתמעטו החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא לבד לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז, בעת המפזרים יותר מדאי, לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל [ילמד] טרם ילמד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, [ו]כדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ג

וזהו הטוב לאדם שמאחד את התועלת החומרית עם המצאת מקום לשימוש שכלי, וכפי רוב השתלמות האדם ישמשו לו כחות הטבע לעובדים עבודות חומריות, ותועלתו החומרית ישיג ביותר ע"י יתרון שכלו, משע"י עבודת כפים פשוטה המפרכת את הגוף. ומתוך הבחירה החינוכית הזאת למדנו שכה עתיד כלל האדם להגיע, כשישתלמו תכונותיו ויגיע למרום קץ השלמתו המעשית והעיונית, והעבודות המפרכות באות לאדם רק מצד העדר כשרונו וחסרון הגעתו אל מעלתו הראויה לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״א

השתלמות האומות וההשתלמות הלאומית

האדם הוא כללי מחובר לכלל בני מינו, וכל דבר הפועל תכונה טובה ביחש הכלל הוא פועל ג"כ לטוב על האיש הפרטי, אע"פ שאינו מרגיש בזה ודומה לו שהוא נעלה מן הכלל המצטרף לזה. ע"כ באשר כבוד מלכים פועל הרבה במין האנושי להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו הראוי לו, ע"כ כל אחד צריך שיקח חלק בכבוד הזה כפי מה שיוכל, ויהי' ג"כ משתתף עם כלל המין האנושי בדבר המעמיד אותו בתפארת אדם. ע"כ בתור אדם מישראל, שכל עיקר מגמתו הוא האמת והשלום העליון הכולל את כל היקום, לא יאמר שיוכל הדבר להגיע אל זאת המטרה מבלעדי חילוקים לאומיים. כ"א כמו שכל משפחה צריכה להתיחד בקניניה ועניניה הפרטיים, ובהשתלמות נכונה בעניניה הפרטיים תוכל רק אז להיות נאמנה ומועילה לחיי הכלל והצלחתו, כן כל אומה צריכה שתתכונן יפה בעניניה הפרטיים, ועי"ז כשיושלם הדבר יפה יבא האושר הכללי לתכליתו. א"כ מלכי אוה"ע שכ"א נושא עליו את ענין לאומו, הוא דבר המועיל ג"כ בחק האנושי הכללי שאליו צריך שתהי' נפש אדם מישראל עורגת. ורק כשידע על נכון את הערך הראוי להינתן למגמתה של כל אומה ואומה, המלאה ענין וחכמה רבתי ורב טוב של יושר ונימוס ומוסר השכל ביחש חוגה וכל הרחבתו, רק אז ישכיל ויבחין כמה נשגב הוא האידיאל של מלכות ישראל, הכולל בקרבו המון ענינים רבים שכ"א בפני עצמו ראוי להיות מנושא ומכובד מאד. אבל בהיות אוצרו ריק מלצייר ערכים לאומיים ותכונותיהם, מה יהי' מדת הכבוד והתכונה שיוכל לצייר לו בעולמו הישראלי הפנימי. ע"כ ירוץ לעולם לקראת מלכי אוה"ע וישכיל לחקר כבודם, ובזה יהי' עתיד הוא ובניו לבנות יסודות של רצון טהור ומאויי לב מלאים הגיון, לגדולתם של ישראל בגאון שם ד'.