התגברות (של)

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ד׳

(הבטחון) (דבר בטוח הוא?), שמצד עומק טבע הנפש עומד יסוד הטוב והצדק איתן, וכל הפרעות והרעות הבאות לשחת את הוד הנפש האנושית במעשים רעים ותכונות נשחתות אינן כ"א מקרים של סבות חיצוניות שיסודם איננו בתוך הנפש פנימה, כ"א בעולם החיצון, והנה, התגברות רשמי עולם החיצוני באדם הוא ביום, מאור השמש המציג לעיניו את השיתוף הרחב והגדול עם העולם החיצוני. ע"כ רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אותו המצב של מערכת הציורים שנפגשו לו בעולם החיצוני, הם צריכים העברה מנגד עיניו, למען השקיט את הנפש במכונה, שתשוב לטבעיותה האלהית ותתענג על ד' בעשות חסד משפט וצדקה, באכלה לחם קודש מדעת ד' בתורה ודעת שמו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

וזה יחושו ג"כ כלל האנשים, כדאמרי אינשי איעריב שמשא ואידכי יומא, כי מיד בסילוק הציורים ההויים, שאף אם בהיותם בהוה פעלו איזה רגש מכריח ומחליש את הוד הנשמה, ונטתה מדרך טהרתה כמעט, אבל כיון שהעבר עומד נגד עיני האדם בתור עבר, כבר אין ההרגשות המעיקות פועלות. ע"כ מתרומם האדם בטבעו לחפוץ שיהיו כל נטיותיו העוברות לטובה. והן באמת מצורפות לטובה, כי עצם החפץ לטובה הוא אות על המציאות של הטוב האמיתי בחק האדם. א"כ במאי (דאיעביר) [דאיעריב] שמשא באמת אידכי יומא, וגם השלילה של הרע בעצמו בהיותו מעיק חיצוני תחייב הגברת הטוב העצמי ההולך ועולה מאליו מנחלת שדי ממרומים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה. העברת הטומאה ע"י העברת הזמן אפשר שתהיה תלויה בהעברת הרשמים החיצוניים שנחתמו כבר בחותם של כיעור מצד מצב הנפש שנלכדה בחבלי שוא וחטאה, וההתיחדות עם העולם הפנימי תגביר את הטוב הפנימי, ויפכו כחות הטוב והטהרה את מימיהם הזכים לטהר כליות ולב. זהו ביאת שמשו, העברת הרושם של העולם הגדול הכללי הבא ע"י ראות אור שמש, בו ביום שנפגם המוסר, היוצא מהצטרפות כלל המושגים שהמוחשים החיצוניים לקחו בו חלקם העקרי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ח׳

העושר שהאדם מגיע אליו דווקא מתוך המגבלות

האות על התגברות הכח הכללי באדם דוקא ע"י חיפושו הפנימי שבעומק נפשו הוא ציור צאת הכוכבים. הנה היום הביא לנו את כל הרכוש של ידיעת העולם אשר סביבותינו לבל נגשש באפילה, והלילה הלא סגר בעדנו את דרך החיפוש החיצוני, ויאסרנו במאסר החיפוש הפנימי, "אזכרה נגינתי בלילה עם [לבבי] אשיחה ויחפש רוחי". מי גרם אמנם להעושר הגדול של הציורים הרחבים מהעולם הגדול הכללי, הרחב מאד מרחב אין קץ, להתבוננות מעשה ד' ברבי רבבות כוכבי אור והמון בריות לאין תכלית, אשר כולם יחד יספרו כבוד ד' אדון כל המעשים שאין חקר לתבונתו וחסדו, מי רשם בנו כל אלה, הלא רק חשכת הלילה, ולולא האפלת אור השמש, המסתיר ממנו את הרשמים המקיפים והקרובים, לא באנו להשכיל ברושם החיצון היותר רחוק ויותר אדיר. ע"כ הננו רואים סימן לדבר, כי מקור הגבורה, אפילו החיצונית, נובע תמיד מהתיחדות כח הפנימי באדם, וזהו סימן שכח הטהרה יותר יפיק חפצו בבאו ע"י העברת הרושם החיצון הקרוב, וההתיחדות בעולם הפנימי ע"י ביאת שמשו, ודוקא אז יורחב השכל עד מרומי עד, ויעלה במעלות הקודש, להתרומם לכח הטהרה הכללית, המקשרת את העבר עם ההוה והעתיד, וטהר יומא. וסימן לדבר צאת הכוכבים, המעשירים את ציורי הנפש האנושית בעושרם הכביר דוקא מתוך ההחשכה הקרובה, ש"מ ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר יומא. וזהו לימוד נשגב על גורל האדם בכלל וגורל האומה הישראלית בפרט, שרק אז תוכל להתרומם אל תעודתה הכללית הנשגבה, בהיותה מתחזקת כראוי בעשרה הפנימי, שמתוכה יגלה לה באספקלריא מאירה יחושה היותר כללי והיותר נהדר, ורק אז תוכל לפעול פעולתה לעצמה ולעולם. וההתיחדות הפנימית, הנראית כהפרדה מהעולם הכללי, היא היא הגורמת את ההתחברות האמיתית באופן נשגב ונעלה, המביא את הטהרה הראויה להסמך לקבלת עול מלכות שמים באמת.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

האמון של האדם ביכולתו להשיג השגות רוחניות

...אמנם היתרון הנמצא למצב הנפש בלילה, שאיננה משועבדת לגבולי המציאות המורגשת, אשר תפיל על כוחותיה הפנימיים כבלים, ע"י השערת המקומות והמרחקים, עד אשר דוגמתם יצטייר ג"כ בשכל, לחשוב לרחוק ומיואש את אשר יושג בהרבה הכנות שכליות ומחקריות, מבלי להשכיל כי אין ההרחקה הזאת תלויה בעצמות האמת, כ"א בחלישות כחותינו, שאנחנו צריכים לצעוד כ"כ לאט עד שמתדמה לנו דבר הנשגב רחוק, "מרחוק ד' נראה לי". אבל כ"ז אינו בא כ"א כפי שהאדם משועבד הוא ביותר למצבו היומי, הנותן לו חיל ביחודו לא מפנימיות מקור נפשו כ"א מהעולם החיצוני אשר סביבו. אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית. ומצד זה היתרון ראוי לקבוע למושג חליפות עתים של הלילה בערך מיוחד, שאיננו שאול ממאורעות היום שהם השעות, כ"א בהגבלה מיוחדת ללילה, המשקפת השקפה שכלית מופשטת על המציאות בכללה, באפס שיעבוד אל מראות החושים, ומציינת את הזמן בשלוש מחלקותיו העיוניות. ובזה יתרומם האדם בכחו העצמי, שמתגבר ועולה כפי קירבת אלוקים אשר בנפשו פנימה, "ומבקשי ד' יבינו כל", ואימת המרחקים לא תבהלהו לצייר ולהשיג, ולא תעלים ממנו גם חלק פרטי מהמושגים היותר נמוכים עם התגברו במעוף שכלו להתנשא למעלה, כי איכא משמרות ברקיע, ואיכא משמרות בארעא, "זה לעומת זה עשה האלקים". "יומם יצוה ד' חסדו" בחסד אשר יסובבנו בציווי ואזהרה הבאה מן החוץ למקבל ומוזהר. "ובלילה שירה עמי", שירה עצמית, הבאה מעומק מקור חכמת אלקים אשר באדם, "נהרא מכיפיה (מבריך) [מיבריך]", בהשקפת אמת לדעת את ד' ע"י מעשיו הגדולים, "כי כל בשמים ובארץ" שקורא אליהם יעמדו יחדיו.

שבת פרק א׳ פסקה ח׳

השתדלות להגברת הופעת התורה בחיים

...הוו טפחי אעיברא דדשא, להורות שפתחי התורה מפולשים המה לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל השלמים הללו ז"ל, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא יחוש על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה י״א

התגברות התביעות האנושיות מסייעת למוסריות. כאשר תתוסף התגברות צדו הרוחני של האדם, דרישת החכמה, התורה והדעת, אז יפנה אל על

שש מדרגות הן במצב האדם שעל פיהן יעתק ממצבו הגופני הטבעי ויתגברו עליו צרכיו האנושיים לפי מדתם עד שיתאחר אצלו המילוי של הדרישה הגופנית. ..אמנם האנשים ששום דבר מעיק אין להם להמשיכם מנטייתם אל צרכי החומר הגס כ"א התרבות בראשונה בכללה, עם תגבורת התביעות האחרות האנושיות אע"פ שאינן מצד המוסר אבל הן מצד הטבע האנושי שכבר מרגיש לו צרכים אחרים חוץ למאכלו, ואח"כ הכניסה בעול המוסר הראוי לכל אדם ישר, אע"פ שעול החיים וצרכיו ודאגותיו לא יכבידו עליהם, מ"מ כבר יש להם שני ערכים המרחיקים אותם מההבהלה אל חפץ הגופי הגס...אמנם כל אלה ההרחקות המה למי שלא נוסף על כל אלה הדבר היותר נשגב מכל הרחקה חברותית לענין העתקת האדם ממצבו הבהמי, אבל כאשר תתוסף עליהם התגברות צדו הרוחני של האדם, דרישת החכמה, התורה והדעת, אז יפנה אל על , והוד הרוחניות ישפיל בעיניו את הכרחו הבהמי, עד שיורידהו עד תחתית המדרגה האפשרית, ע"כ ששית מאכל ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

...צריך כל מטיב לתן מקום לכח הכרת הטובה מצד המקבל שיעשה את שלו, לא בשביל שהמטיב חפץ בהכרת הטובה כ"א בשביל הטוב הכללי היוצא ממדת הכרת הטובה, שהיא טובה עליונה ברגשי האדם והלך נפשו. כן צריך ג"כ להיות דואג בעד חשק ההטבה בעצמה שיתגבר בעולם, האהבה להיטיב מצד הטוב מאהבת הטוב והחסד.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

כפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות ברגשות האדם להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל. ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה ע"פ האופן היותר נשגב וקדוש. התגברות כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה באבותינו הקדושים

השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, ע"ז נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כ"א את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהי' השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי וה"ה במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות. והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטיה הטבעית, וכפי טבעו הפשוט הוא מספיק להמשיך כח האב לעשות לטובת בניו כל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן ע"פ כשרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל, ע"כ אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע. מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי. אמנם כאשר יפרץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה. אמנם בערך ההשגחה האלהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה...ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה ע"פ האופן היותר נשגב וקדוש...והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכ"כ התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו ג"כ בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

לעתיד לבוא דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהי' מקום להדר את החיים ולקדשם

...ע"כ טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, ע"כ היא מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך ד' רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהי' מקום להדר את החיים ולקדשם.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

...וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

...ע"כ מדקדקת תוה"ק בכל פרטי החיים, "מי מנה עפר יעקב", "כי אני ד' רופאך", כרופא שמדקדק עם החולה על כל פרטי תהלוכותיו מפני שהוא מסדר לו את עיקר חייו, לא כמו פדגוג שמלמד לנער הליכות נימוסיות חיצוניות, שלא יפגע במקומות המכוסים שבחיים. והיחש לביהכ"נ עם קשקושי ואברורי עם ברניות עומדות רק לנוי ולפאר, הוא דבר משחית כל יסוד חיי האומה הישראלית, שבנויה להיות דבקה בד' אלהים חיים בכל דרכיה והליכותיה, לא ע"י פרחים של ציצים נובלים, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם". והיופי וההידור יבאו רק לערך נטפל, להגדיל את ההתעוררות הפנימית לאהבת הדברים העקריים, אהבת ד' ודעת דרכיו ושמירת תורתו, כערך נועם הטעם לעומת תכלית המזון להחיות בו נפש כל חי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ד

יתרון טבעי לעומת יתרון מלאכותי. הטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, מה שא"כ יתרון מלאכותי, כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר

נאה לכבד אדם גדול ומצויין בעגלא תילתא. כי הנה ישנם יתרונות טבעיים ויתרונות מלאכותיים, למשל בבע"ח יתרון הטבעי מצד התולדה במזג טוב ומוטעם בריא ומבריא, ויתרון מלאכותי ע"י פיטום או שאר שינויים מלאכותיים. ההבדל שביניהם הוא כי יתרון היתרון הטבעי על המלאכותי הוא, שהטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, ויתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון, מה שא"כ יתרון מלאכותי, אם שישיג את תכליתו להביא את היתרון שאליו כיונו עוסקיו, מ"מ כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר. הדשנות שע"י הפיטום, יפסיד את אומץ החי וכחו הבריא וכיו"ב. וכן הדבר ג"כ ביתרונות הרוחניים של בנ"א, "ועשית עליו זר זהב" אמרו חז"ל: זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במק"א בתכונותיו במדותיו וכיו"ב. ע"כ להורות על יקרת האיש השלם, שהחכמה היראה והדעת יעטרוהו עטרה הולמת וטבעית אשר לו יאתה, נאה לכבדו בעגלא תילתא שיתרונו הגורם טעמו הטוב, הוא לא יתרון מלאכותי ע"י ענין זר לטבעו השלם שבצדדים אחרים יוכל להוליד קלקול, כ"א יתרון טבעי שלם שהוא אך טוב. ומה נעימים דברי הכתוב בפרשת אשת חיל, שרמזה הר"מ ז"ל במו"נ, על שלמות החומר הטוב המסייע בטבעו להשלמת הנפש החכמה במעלותיה, באמרו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

החכם ימהר להסיר הנטיה הבלתי נכונה, בהקדישו היום ההוא לתענית להגביר כחו הנפשי הנוטה לטוב ולקדושה. נטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים

...זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל. ע"כ באשר ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן, כעס גאוה קנאה וכיו"ב, ע"כ בשומו אל לב למצב נפשו פנימה, ובמצאו את תוכן החלום שהוא מתאים אל תכונתו וקלקולה, הנה החכם ימהר להסיר הנטיה הבלתי נכונה, בהקדישו היום ההוא לתענית להגביר כחו הנפשי הנוטה לטוב ולקדושה, אז יכלו ויאבדו אותם הרשמים הפנימיים שגרמו את מחזה החלום המחריד, ותשוב לו שלות צדיקים במילואה. יפה תענית לחלום כאש לנעורת, כי הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. אמנם כ"ז הוא כאשר ימהר האדם להכריע את הצד הטוב, עד שלא הספיקו עדיין המעשים שבפועל להתרקם לפי דרך הנטיה השפלה שהתחילה להתחולל בנפשו הפנימית. אבל כאשר ימים יעבורו, וע"פ הנטיה שכבר מצאה לה מקום בנפש יעברו ארחות חיים בפועל, אז תתחזק ע"י פעולות ממשיות, ומדות יוצאות בצורתן הרעה אל הפועל. אז אין הדבר בטוח שיספיק משקל של תענית יומי להכריע את הכף, לישר את הנטיה. כי בהשתרש הדבר צריך חיפוש יותר נמרץ ובחינה יותר חודרת, אם כבר הושרשה הנטיה ללא צדק לחפצים כוזבים ודמיונים מתעים מקרב נפשו. ע"כ רק בו ביום ההבטחה חזקה ששוב תשוב השלוה הנפשית ועמה תוצאותיה הטובות ע"י התענית הבאה לרגלי החלום המורגש. והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ט

התפילין הם מיוחדים לימי החול, יצאו שבת ויו"ט שהם עצמן אות. והדבר נערך בכלל, כי לאדם נחוצה התקדשות חיצונית כדי לבא על ידה אל [ההתקדשות] הפנימית העצמית. תכלית מעשים תוריים רבים היא כדי לשמור את נקודת הקדושה הפנימית, שגלוי וידוע לפני יוצר האדם ב"ה שלא תהי' נקנית לאדם כ"א ע"י אותן הפעולות. ולפי ערך התגברות הקדושה הפנימית העצמית באדם, תוכר פעולת הדברים שמסמנים הקדושה החיצונית בפעולות מעשיות שהביאוהו לכך.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

התגברות האדם בתפילה ופעולתה לטובה. אצל יחידי הסגולה ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להגביר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו. והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה…הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

...רבי יהודה אומר, שאמנם יש התרוממות הנפש באהבת הפרט מצד שהוא פרט אחד מכלל גדול, ואין זה דומה לאהבת איזה פרט מצד עצמו. אמנם הוא נעלה מזה הרבה, באופן שראוי גם מצד המעלה השכלית היותר נשגבה לבקש גם היחיד מצדו טובתו ובריאותו, לא רק בערך עצמו בלבד כ"א מצד היותו פרט אחד, ופרטים כמוהו רבים המה בהכלל. והיא מעוררת אהבת הכלל, שראוי ג"כ לתפוס מקום בלב, גם לפי המדה הדרושה להיות קבועה בלבבות מקדושת השבת, שדאגה ע"ד מחסורי פרטים היא נמוכה מערכה, אבל הדאגה ע"ד הכלל היא כבר מרוממת הרוח ומביאה את האדם למעלות גדולות ודיעות נשגבות. ע"כ אמר המקום ירחם עליך ועל כל חולי ישראל, לציין אהבת הכלל מצד ריבויי פרטיו, ע"כ כל פרט תופס בו מקום לעצמו ומתגבר הערך ע"י הכפל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך"...והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אין שום ספק שהיסוד של אהבת האומה הוא אמצעי גדול לתכלית האחרונה היותר נשגבה. וכשהאהבה הזאת מתגברת בלב לשם שמים, תנחה את האומה כולה אל התכלית הנועדת לה. אימתי צריך האדם שמירה מהלכד באהבת עצמו יותר מדאי ע"י הגברת החבה הלאומית, שאחד מהאמצעיים היא השפה, זהו רק כשהוא עלול לכך מצד התגברות גסות חומריותו עליו להעמידהו רק במצר של חיי עצמו הפרטיים לבדם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים

...שאין אנו מתגדרים בהלאומיות הפרטית שלנו בתור תכלית האחרונה, כי התכלית האחרונה היא קדושת שם השם ית' שימלא כבוד ד' את כל הארץ, מ"מ אין שום ספק שהיסוד של אהבת האומה הוא אמצעי גדול לתכלית האחרונה היותר נשגבה. וכשהאהבה הזאת מתגברת בלב לשם שמים, תנחה את האומה כולה אל התכלית הנועדת לה. ע"כ יש לכמה מצות תכונה לאומית, כי תורה נקראת דרך, המובילה אל התכלית האחרונה הכללית...ע"ז השיב שאני חולה דשכינה עמו, אימתי צריך האדם שמירה מהלכד באהבת עצמו יותר מדאי ע"י הגברת החבה הלאומית, שאחד מהאמצעיים היא השפה, זהו רק כשהוא עלול לכך מצד התגברות גסות חומריותו עליו להעמידהו רק במצר של חיי עצמו הפרטיים לבדם. אבל חולה ששכינה עמו, עצם ביקור חולים פועל לטובה על חושי האדם, מכניע את לבבו ומקרבו אל הטוב והצדק בתכלית. במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

בזמן מחלה מתגברת באדם הרוחניות, והבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו

...והנה הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים.

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

הדיעות שבאדם מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ביקור חולים פועל להגדיל את כח החסד של האדם ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו

הכבוד האמיתי ראוי הוא אל השכל. השכל הטהור שעל ידו משיג האדם את קונו, הוא המעורר את הכבוד בלב האדם השלם. כביאור הרמב"ם במו"נ במאמר המועתק במעט שינוי בהגהת רמ"א הראשונה לשו"ע או"ח, שהכבוד שיתן האדם בציורו לשכל הטהור הקרוב לו ושהוא עמו נמצא, בחשבו שהוא יותר נכבד גם ממכובד שבאנשים יביאהו למעשים טובים ומדות טובות וקדושות. והנה הדיעות שבאדם ג"כ מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. ובהמצא להם היכולת לחק חקקי און עלי ספר, הם ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים…ובזה תושלם תכונת ביקור חולים מכל הצדדים להגדיל כח החסד ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו, והגדלת כח האמת בטהרת הלב והארת השכל הפועל פעולה רבה ללכת בדרך ישרים, שחברת החולה פועלת על המבקרים, והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי".

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

...דרך העיון בטעמי תורה אפשר ע"פ דרכי האמונה ורגשי לב של תמימות ואהבת ד' הטהורה המתגברת בכל אדם לפי מעלתו ומוסיפה לו ג"כ דעה והשכל ביראת ד'.