התנדבות

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח

תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב להדרך הישרה מהערה שכלית. ע"כ כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהי' הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע. שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהוא דרך ד' שכולו דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהי' עליהם מקום לדון כלל....

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש.

ברכות פרק ד׳ פסקה ד׳

כאשר ביארנו יסוד מטרת תפילת ערבית, הוא שתצא הפעולה ביחידים הראויים לכך לשלימות נשגבה נעלה מדרכי הטבע, בחלומות אמתיים ומחזות קדושים ולפעמים נבואיים, מצא הספק מקום אם הדבר הוא חובה על האדם להיות משתדל לעלות בשלימות כזאת שהיא למעלה מדרך הטבע, או שחק חובת האדם הוא רק להשתלם בשכלו בדיעותיו ומדותיו כפי חק טבעו, וברכת ד' שהיא למעלה מן הטבע, היא רשות למי שנדבה רוחו ומוכשר הוא לכך.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ג

מטרת השררה לכבוד אישי או לתועלת האומה

מי שלוקח את השררה לאיזו מטרה צריך להתבונן אם מטרתו הפרטית תתקיים בידו, כמו רדיפת הכבוד, אם יעבירוהו כבודו בקלון יומר. אבל מי שלב נדבה לו, הוא מכיר את עטרת הנשיאות מצד עצמה לדבר יקר הערך מפני היתרון הגדול של הנהגת כלל עם ד' ולעמוד בראשם, שהוא שלימות גדולה ותפארת נצחית, לא מצד הכבוד המדומה כ"א מצד גודל הערך והפעולה היקרה של המצוה הגדולה הזאת של הנהגת גוי קדוש. וכיון שהדבר הוא תכלית לעצמו אין לחוש אם יהי' לזמן ארוך או קצר, כי מעט יתרון הוא שוה הרבה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ו

ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו אף שאפשר לו להכין עצמו אלי', אם הוא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגבה ורוה"ק הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות רשב"י ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. ע"כ שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים, לענין התכנסות זמן המנוחה בעבודה.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה (על) [ע"י] הכנסה דרך גגות חצירו' וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ט

והנה זה הוא כל תכלית הצלחת האומה, שכ"כ תגדל אצלה ההצלחה של הפרטים, עד שכל הדברים שימצאו טובים אל הכלל יהיו ג"כ נחשבים לטובה ושמחה אל הפרט. וזה המצב א"א לבא כ"א בברכת ד' על האומה, שתהי' מתוקנת כראוי בגופה ונפשה ורכושה, אז יהי' הרוח הלאומי חזק מאד בלבו של כל איש מאנשיה, וכל חיוב כללי יהי' לשמחה ולששון. וזאת היא מעלת ישראל בתיקונם, עד שגם ההליכה למלחמה אינה צריכה שום לחץ כ"א התנדבות רצונית מאהבה עזה, שהרי הכרוז מכריז כל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו.

סדר זרעים פסקה ב׳

וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם.

סדר זרעים פסקה י״ט

אהבת הבנים וההתמסרות לגידולם וחינוכם

כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א"....

סדר זרעים פסקה מ׳

הענין הראשי להתכללות הכלל מכחות הפרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה, שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין, ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל, מאין מטבע שוה ומסויימת, ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה [ה]מטבע להיתקן, וכיון שנתקנה, הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים, שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים, בעלי רגש ודעה, יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש, אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה, הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה, חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה, שצמצום המטבע עושק ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל, היא כוללת ג"כ, כמו כל התנדבות, גם את שאר רוחנו, אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו...התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב, המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך" .