התנהגות

ברכות פרק ב׳ פסקה ס׳

יראת ה' מושכלת או דמיונית. יראת ה' כוללת גם ענייני דרך ארץ. התנהגות בדרך ארץ משפיעה על יראת ה' של הסובבים את האדם

יש הבדל בין מי שמתנהג בציור יראת ד' כפי השכל, או שמתנהג בה כפי הדמיון וכח המדמה לבד. כי בראשית ההשקפה הדמיונית, אין עם יראת ד' דבר כ"א ציור היראה האלהית לבד, ואין מקום עמה לדרך ארץ, לאנושיות וכבוד הבריות. כיון שיראת ד' ממלאת את לבבו וכל רגשותיו, איפה יכנסו אלה החיובים האנושיים בלבבו. אבל מי שמסתכל ביראת ד' בשכל, יכיר כי מטרת יראת ד' היא לתקן כל דרכיו ע"ד התיקון היותר שלם ויותר נאה, וימשיך רבים ליראה ולעבודה ולדרך טובים. א"כ לא ילך אחר הציור הדמיוני, כ"א אחר עצת השכל בפרטי היראה, אז ישכיל כי גדולי ענפי היראה האמיתית היא כבוד הבריות ודרכי שלום ודרך ארץ. אז יהי' מענה רך משיב חמה, וידבר שלו' עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו לנכרי בשוק. ולא תטרידהו כ"ז מיראת ד', ולא יראת ד' ודביקותו בה תטרידהו מאלה החיובים האנושיים, שהם עטרת תפארת לאדם, וע"י מתקדש שם שמים ומתרבה יראת ד' בעולם. ונראה שענין ערמה שנופל על חכמה, היינו טהרת השכל בלא קליפות הדמיון ולבושיו. והוא ענין אחד עם ערום המתואר המופשט מכל לבוש. מפני שכל ציור שכלי מיד יתלבש בציורי דמיון שמהבילים אותו ומחשיכים יפעתו. ע"כ חכם לב צריך שיחקור לעמקו של שכל, ולקבלהו בטהרתו בלא לבושי הדמיון, ואז יקרא ערום. ויראה הטהורה יקרא בעלי' ערום ביראה.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

והנה הרגיל בעולם להשתמש בקנה, ולכתוב בו דברי חכמה והשגות שכליות, כדחז"ל לפיכך זכה קנה ליטול ממנו קולמוס, לכתוב סתו"מ. אמנם מי שלא ערבב כוחות נפשו ע"י הנהגות רעות באיסורין ומדות רעות, תמצא הנפש כוחותיה סדורים ומוכנים להשיג עכ"פ מעלתה הנמוכה, שהיא אמצעי לעלות אח"כ במעלה יותר עליונה, נמשלו כוחות נפשה, המוכנים להשגה שפלה אמצעית להועיל להשגות עליונות, כאילו היא אוחזת בידה קנים רבים, שתשמש בהם לכתוב ולחוק בנפשה מושכלות גדולות אחר גמר הכנתה. והנה כוחות הנפש מוכנים להשכיל, ישנם בכל אדם, אלא שמי שע"י הנהגה רעה התנהג בחשיכה ויצא מסדר הישר שע"פ התורה והשכל, נעשו כוחות נפשו מטורפים וסבוכים, עד שאינו יכול להשתמש בהם להוציא מהם אפילו השגה שפלת ערך, ואותם הכוחות עצמן שמועילים להשגה כשהם כסדרם, מונעים הם כשהם בעירוב וסיבוך.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט״ז

נקרא הכח הכללי בהנהגת הנפשות טרם הגיעו למעלתן העליונה השכלית "דומה", מפני שכח המדמה הוא יסוד והכנה לכח השכלי, וכ"ז שלא נעתקו מהגופניות נקשרות הנה בכח המדמה, וכח המדמה הכללי הוא הפועל ג"כ בסידור ההנהגות המעשיות, כד' הרמב"ם במו"נ, שלהנהגות המדיניות צריך עיקר השימוש להיות בכח המדמה ע"פ שלימותו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״א

יסוד כבוד שמים באמת, הוא שע"י כבוד שמים נעשים כל דרכי היושר מכוונים בעולם, ובהבטל כבוד שמים חלילה אפי' במקצת, נתמוטט יסוד הצדק והמוסר בכלל, ואז ילכו בנ"א בחשכה. וזהו עיקר הקפידא בכבוד שמים, כי אין הקב"ה צריך לכבודינו, אלא שכבודו ית' הוא מצד עצמו יסוד ההשלמה התכליתית לכל נוצר. ע"כ אם יזדמן שבדבר שיהי' נדמה לעין איזו הגסת דעת כלפי מעלה, ומזה יהי' חלילה נדמה כממעט כבוד שמים, אבל אם בדבר זה עצמו יתרבה כבוד צדיקים, י"ל שאשיות המוסר יתכוננו עי"ז ביושר. כי בראות העם עד כמה גדול כבוד צדיקים, עד שמתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו, יאבו הכל להתאמץ כפי כחם ללכת בדרכיהם הטובים, וזאת היתה סברת חוני. א"כ זהו עצמו גדולת כבוד שמים, כיון שמזה תולד שלימות המדות וההנהגה הטובה. אמנם כל זה הוא רק אם נביט על התוצאות של שעה, שלפי ראות העין של הדור בכבוד הצדיק, ישתוקקו יותר אל הטוב והצדק. אבל לכשנשא עין למרחוק, נדע כי רק כבוד שמים הוא המכון והבסיס של כל ארחות הצדק והמשרים, הוא ית' הוא צדיקו של עולם. ובהתרבות כבוד שמים דור לדור יספר כבודו וילכו לפי יכלתם בארחות ד' חסד ואמת, ככתוב "והלכת בדרכיו". אבל במיעוט חלילה בכבוד שמים, ההרגש של המיעוט נשאר בלב ומתנחל ג"כ לדורות...ע"כ חוני המעגל, שעם היותו גדול בתורה, היתה פעולתו הכללית יותר בתפילה, ועינו ולבו הי' לתקן מעשיהם של ישראל בהוה, היתה שיטתו ברורה, שזהו עצמו כבוד שמים האמיתי, שיסודו הוא תיקון ההנהגה והיות בנ"א מתקרבים אל הטוב האלהי ללכת בדרכיו, ברבות כבוד צדיקים...אמנם שמעון בן שטח דאג לטובת דורות העתידים להיות, שבהיות חלילה שם שמים מתחלל אפי' במקצת, בפרט ע"י פאר הדור ועטרת ישראל צדיקו של עולם בדורו, שעושה רושם גדול וקיים לדורות, ההיזק הזה גדול יותר מהתיקון של הדור בהוה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה. והנה שלימותו היא תיקון מעשיו בתכלית התיקון, ובראש כל מקור של שלימות ההנהגה היא ללכת בדרכי ד'.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

לשלימות האדם האמיתית צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעים כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות. והנה לעומת אלה שני חלקי השלימות מיוסדות התורה והתפילה, התורה משלמת את השכל והתפילה יסודה בלב. הלב הוא הכלל אל המדות הטובות והציורים הטובים, בטובו, ע"כ היא משלמת את המדמה לצייר את הקדוש והטוב...ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

אמנם לפעמים תוכל מדה כללית טובה להקל הרבה מאד את מדת המשפט, מפני שמי שקנה חמדה זו בנפשו יבא אל השלימות גם אם ירגיש שיש כאן עליו חסד עליון יותר מהראוי לו. והוא מי שהקנה לנפשו מדת הכרת טובה באמת, והשכיל שראש פסגת המוסריות הוא שישתמש בה נגד השם ית', שאין קץ לטובתו על בריותיו וכל אשר תגדל עליו מדת הטובה תגדל הרגשתו בהכרת טובה, ויכיר ג"כ כי מה נוכל לגמול חסד עם אדונינו כ"א בהיותינו משתדלים להשלים את עצמינו וזולתינו, שאנו עושים בזה רצונו, במה שאנו משלימים את בריותיו וגורמים שישמח במעשיו. איש אשר הכיר לאמתתה מדת הכרת טובה אל השי"ת ומתנהג על פיה במעשיו, כאשר ירגיש בנפשו שלא כחטאיו גמל ד' עליו, לא תביאהו הנהגה זו לבל יקפיד עוד להדריך עצמו בדרך הטובה, כ"א עוד יוסיף אומץ בדרך הישרה, באשר נוספה סבה חדשה להכרת טובת האדון ית'. ע"כ לאיש כזה יקל הרבה מדת המשפט, וכך היא המדה הראויה התכליתית...והנה אם נבקש בחינה במקום התנגדות שתי רוחות כמו אלה איזה תתגבר למען דעת אם ראוי איש כזה לשפע חסד עליון, נדע מהנהגתו, אם יקבל טובת ד' בצמצום ועוד החסרון רב לפניו, שמצבו יעורר בקרבו ע"פ טבע לב האדם שתי הרגשות, האחת אמיתית ונכונה והאחת שקרנית ומעוותה. מצד הטוב שהשיגה ידו יתעורר בטבע להודות לד' חסדו, אבל ההרגשה ברב חסרונו יכבה זה ההרגש ובלב תתגנב תלונה חרישית. ע"כ אם תכונת הנפש טובה וכשרה, ויכיר ערך יחש הבורא ית' עם נבראיו כראוי, ודאי תתגבר עליו המדה הטובה של הכרת טובה בעד הטוב המושג, מבלי להרגיש על אשר עוד יחסר לו, כי ידע שכל פעל ד' לטובה. ומאיש כזה בטוחים אנחנו שבהתנגד אצלו ב' הכוחות, כח הכרת הטובה מעבר מזה על שפע החסד של ד' עליו יותר מהמדה, וכח הסוער להטות הלב לבלי הבט אל יושר ומשפט מפני העברת המשפט שרואה בנפשו, עליו תתגבר התכונה האמיתית של הכרת הטובה. ע"כ בהיות האדם אוכל ושבע ולא ידע מחסור, אין בו כ"א הרגשה טבעית אחת, בהיותו ישר, רק הודאה ושבח על אשר עשה ד' עמו טוב וישביעהו. אמנם בהיותו מוצא כדי ספקו בצמצום גדול, והוא עודנו רעב, ועכ"ז יודה לד' חסדו על מעט המושג, ותכבה הרגשת התלונה מפני עוצם ההרגשה הטובה של הכרת טובה, איש כזה ראוי להתנהג עמו בשפע חסד ורב טוב יותר ממדתו, ומשתי הרוחות המתנגדות הבאות, עי"ז יברר את הטובה. ע"כ ראויים ישראל להיות נושא ד' פניו להם, בהיותם מברכים גם על כזית ועל כביצה, אף כי עוד לא מצאה ידם לשבע די שבעם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

השפעת מעשיו הטובים של האדם על אישיותו לעומת יצרו הרע

ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה א׳

מליצת "כובד ראש" תבא לציין כי לפעמים האדם מתחכם ומשיג ענינים נכבדים, אבל הם רפויים בידו ואינם מושרשים יפה בלבבו באופן שיתנהג על פיהם במעשיו ויעמוד בהם נגד טבעי תאותיו. ע"כ הם קלים, וע"י איזו רוח מצויה מתאוה וכבוד וכיו"ב יפרחו וידחו ממקומם, ע"כ תומלץ בלשון "קלות ראש". וההפך בהיות ההשגות הטהורות, שמהן מקור למעיני מוסר ויראת ד' טהורה, מושרשות יפה בלב וקנויות בטבע, הוא "כובד ראש".

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: ...הג', צריך שיסכים כי ראוי שיהיו הנהגותיו כפי השכל והציור השלם המושלם ביראת ד', שזהו תכלית התפילה. ולזה צריך שימנע מקלות ראש, שיסוד קלות ראש הוא שיתנהג בהנהגה אפילו היפך מושכליו עצמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב. ע"כ כאשר רצתה חנה להצילו שלא יענש, אמרה "אל הנער הזה התפללתי". וכיון שבא ע"י תפילה ונס, אין דבר רע יורד מלמעלה, ובודאי הוא רק מצד היתרון של טהרת השכל אצלו, שלא נמצא בטבעו שיעבוד אל הדברים המפורסמים שהוא בא מצד ההכרה המוסרית, והוא עתיד להכיר את כל השלימות מצד שכלו הטהור הזורח בנפשו הנפלאה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

ראוי שמחנך יכעס כשהוא נתקל בהתנהגות לא מוסרית של תלמיד, אלא אם יש בזה נגיעה אישית, שאז הכעס צריך להיות רק כלפי חוץ

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח".

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות...וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

סגנון התנהגותו של אדם מעיד על פנימיותו

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה. דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה. ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה. ע"כ ראוי להתבונן מטבע ארוכת הגוף על ההדרכה הנפשית, להרחיב דעתינו בתורה וחכמה עם הקירוב התמידי אל המקור הראשי הפשוט, שהוא אמונה ויראת ד' ורגש לב ישר כאשר עשה אלקים את האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ט

השפעת התנהגותו של האדם על תפיסותיו הרוחניות

ע"כ "ובטובו חיינו" ה"ז ת"ח, "ומטובו חיינו" ה"ז בור, שאפילו ההשקפה של דרך ארץ ג"כ תשכלל את האדם להכיר הוד הענין הכללי, ולא יצמצם עצמו רק ברגש עצמו. ע"כ אם שלא יגיע למעלת ת"ח לבטא מדעת עצמו "ובטובו חיינו", להורות על ההבנה השלמה של משך החיים שהוא נגזר מטוב הכללי, אבל לא תנוח דעתו ג"כ להיות מצומצם בהרגשתו רק ברגש הטוב הממלא את חוגו הצר. א"כ מי שאינו מרגיש כ"א הצמצום הפרטי ה"ז בור, שאפי' בדרך ארץ המביא ליחש כללי נערך עכ"פ לפי הנגלה ממנו ג"כ לא הגיע, והעומד באמצע שהוא אינו בור ולא ת"ח כ"א ע"ה, דהיינו שלם במדותיו הטבעיות ולא בעיוניו, ירגיש שלא ימלאהו לבו להוציא הודאתו רק בחק צביון טובו הפרטי, ואם לא יגיע למעלת ההכרה השלמה, ישאל לת"ח להורות דרך ההודאה, איך יהי' החיים הפרטיים נמשכים מיסוד הטוב הכללי, ובהיותו נסמך לת"ח יאמר ג"כ כת"ח: "ובטובו". אבל הבור לא יוכל לצייר טוב אמיתי ראוי להודות עליו כ"א הנוגע אל עצמו ובשרו, ע"כ לא יוכל לקבל רושם ההודאה של "בטובו" המורה [המציאות] הכללית, והסכמתו תהי' חזקה להבליט רעיונו הפנימי כפי רגשו באמרו: "מטובו חיינו", כפי מדתו הצרה שנשקעת בערכי החושים הגסים, שאין בהם כללות כ"א פרטות.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

ההתנהגות הבלתי טבעית של האדם, גורמת לו לחשוש מהמוות ולראות אותו כדבר לא טבעי

ממציאות המות הנמצא בעולם בעקב החטא, ילמד החכם דעת את החיים ואת הטוב. אמנם צריך שתובן תכונת המות כמו שהיא לאמתתה, לא בהבנה משובשת של השכל הגס. והנה באמת לא הי' ראוי שיחריד המות כ"כ את החיים כמו שהוא מחרידם באמת, כי איך אפשר שמציאות טבעית הכוללת את כל החי תהי' רעה ומחרידה. והרי אנו מוצאים את כל מעשה האלהים שהם טובים ונוחים, סיבות מרגיזות ומחרידות יזדמנו רק לעתים רחוקות. אבל הדבר הכולל את כל המציאות הוא תמיד טוב ויפה, וצריך שיהי' ציורו ג"כ מתקבל על כל לב בהתקבלות נוחה טבעית. אמנם לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש להסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינן ראויות לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'. ערבוב הציורים הטבעיים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות. ע"כ סח לו אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבוש, ואז תבין אחרת את מושג החיים והמות. ובהשקיפך עליו ע"י השקפה של מדות הגונות, המודיעות את האדם את ערכו באמת לבל יחפוץ יותר מחוקו, שזה ירשם ע"י מניעה זאת כמש"כ לעיל, אז יצייר את המות באופן ראוי לטבעו, וינהל את החיים ג"כ בסדר טבעי באופן שיהי' מותו מות טבעי, ויבא בכלח אלי קבר זקן ושבע...אמנם מציאות המות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור להיכולת האלהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת. ובאשר באה רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום חלד, ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

...הדברים המאריכין ימיו ושנותיו של אדם, שהם מישרים את כל מכשולי החיים, בהיות האדם שואף לקרבת אלהים במדה נעלה של אריכות בתפלה, ועם זה מוצא מקום ג"כ לצד הנדיבות הגשמית הפשוטה של אריכות השולחן, ועם זה אינו בז לדברים היותר קטנים מסוג אריכות בית הכסא, שהממולא בכל אלה הצדדים מוצא לפניו חייו ישרים ומלאים ענין, ועי"ז מאריכין ימיו ושנותיו שככל שירבו ימיו ימצא יותר ענינים מלאים של תועלת לו ולזולתו...והמנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, תקטנה בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם, שהם בסוג אריכות בית הכסא, בערך ודמיון מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום מתפקידם, וגורמים ג"כ מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם. ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה נסיבה לירידת אביו למצרים, שהיתה צפויה להם התכלית המרוממת שעכ"פ יצא מזה בדרך פרטי או כללי, ע"כ לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחש לאביו המוטלים עליו. וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום. וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות, האפשרית ג"כ למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי. וע"ז נאמר בפרשת המלך שיכתב לו ספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. וע"ז נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו", כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כ"א מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח ג"כ ביותר בהפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ו

התנהגות מדינית של חסד ושל אגואיזם

תוחלת ישראל היא מעולם להיות כלי מחזיק ברכה וטוב לכל המין האנושי, באשר לזאת הוכן מתחילת יצירתו, ע"כ גם בהעוותו, שסר מדרך ד', הוא רק באשר התעוהו תועים לחשב שימצא את תעודתו בעזבו את ד' אלהיו, אבל השורש הטוב של הרצון להיות לברכה לכל ברואי בצלם אלהים, ולהתענג בטוב ואושר של כל המין האנושי הי' תמיד קשור בעומק נפשו פנימה. ע"כ אם נתקללה שומרון כי חטאה בסורה מדרך ד', אבל שכניה נתברכו, באשר גם בחטאה לא היתה עינה רעה בכל המין האנושי, ואדרבא נטו הצדה, כי לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם, וזאת הי' להם למוקש. אמנם סבת מניעת ההשמדה היתה הנטיה הפנימית של דרישת הטוב לכל האדם, אשר הפריזו על המדה להשתמש בו ג"כ במקום שהשלום הוא משחית ומאבד רב טובה. אמנם בבל, זאת הרשעה רצתה לאבד עולם מלא רק למלא אמת בצעה, להסיר גבולות עמים לחבל ולשודד כדי להרחיב רק את גבולותיה. מדות כאלה נקלטות ג"כ בקרב הממלכות השכנות להיות כל עינם ולבם רק אל בצעם מבלי שים לב כלל אל הטוב והצדק הכללי. ע"כ כשנתקללה נתקללו גם שכיניה. כי המעדת המצב המוסרי של ישראל הי' ביחוד רק לפי ערכם ומדתם, והגרעין הטוב, האור של הצדקה והמשפט שזרע אברהם אבינו ע"ה נשאר בלב והי' משפיע ג"כ על השכנים לטובה, ע"כ הם לפי ערכם היו ראויים באמת לברכה. אמנם הרע המוחלט של מוסרה של בבל השפיע לרעה של החלט, לא רק כשהיא לעצמה כ"א גם בתור כל עם ומדינה, ע"כ בה נתקיים אוי לרשע ואוי לשכנו. וכאשר בשלותה הי' ישעה וחפצה רק לבלע ולהשחית, כן במפלתה לא זכתה שתצמח טובה כללית על ידה אפילו לשכניה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו, צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״נ

התנהגות האדם באופן חיצוני תשפיע על פנימיותו

האדם ראוי לו לציין בעצמו התרוממות שלו על הטבע. מצב בעלי החיים הטבעיים הוא בשכיבה על הארץ, לרבוץ בעת המנוחה כי הם המה תוצאות ותולדות הארץ. האדם אמנם אין ראוי לו למצא מנוחה שלמה בהיותו כולו נמצא סמוך ומקורב מאד לארץ, למען יתעורר שראוי לו להתרומם על טבע הארציות שלו ע"כ ראוי לו להתרומם ממנה במצב השכיבה המורה על המנוחה, נוסף על חק הטבעי מצד מבנה גוף האדם שיש בזה, שבאמת מתאחדים תמיד התכ[ו]ניות, אלה שבאות מצד התכונה הטבעית ואלה שבאות מצד המוסריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

...אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנה, הרי היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל [את ה]צדק הכללי עם הצדק הפרטי. ע"כ הוא פועל ג"כ, שכשם שהמוסר הלאומי מועיל לעשות את הכלל לבנים לעמם, נאמנים לכל דבר שיש בו הצלחתו והרמת קרנו, כן פועל הוא ג"כ על הצדק הפרטי להתנהג בכל דרכיו באורח צדקה ומשרים, ויצר הרע לא יוכל להתגבר עליו לומר שישליך את ההשקפה המוסרית הכללית, ויראה להוסיף לו גם בעול טובות פרטיות, שהרי הצדק הפרטי הנצחי הוא נמשך ממילא מהידיעה של הצדק הכללי באורח ישר, שאם אין צדק פרטי נמצא, שאם תקוה אין לאדם להיות נשאר בעצמותו קיים לעד, מה הוא המוסר הכולל היוצא מן החיים בכללם, הרי הם עוברים מהר, ומה יתרון לרודף צדק ומשרים על הרודף מעשקות.

שבת פרק א׳ פסקה א׳

התנהגות האדם צריכה להיות בהתאם לחוקי ההגיון השכלי הקבועים, בלא הסתמכות על הצלחות מקריות

השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוד חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

היחס בין התנהגות אומה לבין טבעה וטבע ארצה

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה ג"כ בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כ"א צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, ע"כ בבל ארעא דחשוכא, אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כ"כ, ע"כ אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא ג"כ החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר.