התנהגות

שבת פרק א׳ פסקה ד׳

התנהגות האדם ביראה תועיל לו להתרומם ולהגיע גם לעבודה מאהבה

...רבא הפליא לציין את הפעולה, שחלק הבקשה של התפילה צריכה שתפעל על האדם גם בהיותו בשפל מצבו, בעודנו נוטה אל תכונת עבדות, אל רצונות זרים, יזכר כי אלהים צורו אשר בידו כל טובו וחייו, ורצונו הפרטי הנוטה לדברים שפלים ורעים מה הוא נחשב כיון שאין בידו לכונן צעדיו אם לא חסד ד' ורחמיו. ע"כ לא לו להתהדר מצדו החמרי, שדי גלימיה הממשכת עליו רושם כבוד, ופכר ידיה להורות שהנה גם ידיו אסורות ואין בו בעצמו יכולת גם להגן על עצמו אם לא חסד ד' ישגבהו. ע"כ ראוי לו להתנהג כעבדא קמיה מריה, ובהיותו מוגדר משובבות נטיותיו הפחותות הנה הדרך מפולשת לפניו להתרומם אל הר ד' ומקום קדשו, מן הבקשה, התפילה, אל הרינה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

...החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ג

סדרי החברה בנויים ע"פ מושגים הנוגעים בין בענינים הרוחניים, בתוכן המוסר הצדק והיושר בדעת האלהים וערך הקדושה ופעולתה בעולם, בין בענינים החומריים המדיניים האקונומיים, והם תלויים ברב ענין זה בזה, כד' הר"מ במו"נ ע"פ "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהחכמה האלהית העולה למעלה בראש הסולם יש לה מבוא גדול בחכמה המדינית היורדת למטה בסופו. ואם בחלק אחד מאלה השנים רבו הענפים עד שאי אפשר להקיפם בסקירה האנושית, ק"ו בשניהם יחד בהיותם מסובכים ונאחזים זה בזה, שמים לרום וארץ לעומק. ושניהם מתיחסים ללב מלכים, בהתיסדות ההנהגה החברתית. ע"כ אין חקר, וצריך להתנהג ביחש הסדרים הכלליים הקבועים בזהירות יתירה ובענות צדק, ולהשמר מלהתערב עם שונים ועבדים מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישי בשיווי של התורה עם הטבע…אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ד

ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית

ההנהגה החיצונה, נודע למדי, שפועלת על ההסכמה הפנימית…ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכות בצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ו

דינו של תלמיד חכם בעל מעלה שהתנהגותו עלולה להשפיע לרעה באופן עקיף. פרץ קטן המתגלה במשפיע יכול להתרחב להריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים

ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ג

האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובדרך ארץ. מצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן

כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות…ואע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. שהרי הצד הכולל כולן הוא הכרת כבוד ד' וגדלו, שזאת ההכרה תביא את העולם כולו לשכלולו ותיקונו העתיד, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים".