התעוררות

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ה

פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו, על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש. והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע"פ החכמה העליונה, להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

אמנם האדם הורגל ללכת אחרי עיניו ולבכר הנאות החושים, ע"כ לא יתעורר כלל לההשלמה הרוחנית שיוכל להוציא מכל מקרה של הנאה חושית שמזדמן לידו. ע"כ ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילת חינוכו, טרם התגברו עליו קישור החושים למשכם אליו ביותר משורת השכל והצדק האלהי, וילמדנו ברכות, וישכילהו לעדן את רוחו, להרים קרן ביראת ד', עד שרגשי ההנאות הרוחניות יקדימו תמיד לההנאות הגשמיות, ואז ישכיל היטב את תעודת ההנאות והחיים בכלל ולא יבא לידי מעילה ובכל דרכיו ישכיל, כדברי הכתוב "בכל דרכיך דעהו", וכדברי בר קפרא שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

...להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

...ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ. אבל כמתרעם ע"ז אמר: כיון שאינו יתרון שבא מצד מעלת האיש כשהוא לעצמו, כ"א מעלת המקום גורמת, אין ראוי לבקש מזה כבוד ויתרון. כי יתרון הכבוד ראוי שיביא התעוררות להיות מוסיף שלימות בדבר התלוי בבחירה. ע"כ כיון שמצד עמלה של תורה יגדל הת"ח שבחו"ל ממנו, רק לפי הקנינים הברורים שעל פיהם יקום דבר במשפט התורה ראוי לשקול ערך הכבוד.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב...וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל". ולא אמן יתומה, שה"אמן" מצד כוללות ההכרה של המלוכה וההתאמה של רגשי הלב אל המדע, שזהו יסוד קבלת עול מלכות שמים, צריך שיהי' נשמר תמיד מחק ההרגשה הטבעית הישרה שתמצא בלב כל איש ישר שמישרים יחפץ, ויתענג בהשגות ישרות שמביאות למעשים ישרים והשקפות מרוממות את הנפש אל רוממות מעלתה. ע"כ צריכה ההשקפה הפנימית [להיות] מחוברת לעולם עם ההשקפה הטבעית הבאה מאמונה טהורה, וזהו חיבור ה"אמן" עם הברכה שלא תהי' אמן יתומה. אמנם המברך מצדו ראוי לו לכוין לבבו בההכרה הטבעית שבאה מאמונה טהורה וישרה, שתהי' הערתו ראויה לעורר את ההכרה הפנימית, כי בהשלמת העבודה ונועם המעשים של איש עובד ד' באמונה ותם לב, כשמתנהגים הבריות בדרך טובה וישרה הוא מאהיב שם שמים, ופועל לעורר את ההכרות הפנימיות לבקש את ד' ועוזו, וגם הוא יזכה עי"ז במעלת ההכרה הפנימית. ואמרו בירושלמי שהמברך צריך ג"כ לצאת יד"ח עניית אמן, כי בחיבור האמונה השלמה עם הידיעה יתמלא הבית אורה, ע"כ לא יזרוק ברכה מפיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

יסוד חינוך הבנים תלוי רק במה שע"י חינוך טוב יפתח לבבם בההערה הטבעית שבאה מיסוד האמונה הטהורה, ע"כ בכל פינותיו שיפנה בחכמה ודרישה של הכרה שהוא יסוד עניית אמן, לא יפנה ממבוע החיים שהוא האמונה, "וצדיק באמונתו יחי' ". והעונה אמן יתומה, בהנהגה בפועל הוא מכוון למעביר את השלמת האמונה על פני הדרישה של ההכרה, יהיו בניו יתומים, כי אין בו יתרון בהדרכת בניו, כי אב לבנים יביע אמתתו ית' ולדור ודור אמונתך בפי.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ה

ראוי להיות חיוב הברכה על טובת התורה נלקחת מההכרה של ברכת המזון, מפני שאין האדם מכיר עוצם טובה אמתית, רוחנית ונצחית מצד עצמה, כי היא למעלה מערכו, מצד שחיי האדם ורגשותיו הם זמניים, ויש להם יחש ישר עם חיי שעה שאותן הוא מכיר בטבעו הקרוב וגם הם לפניו בהוה. מה שאין כן טובת התורה, שמצד גודל מעלתה ונצחיותה אינה מגדרו וגם מפני שעיקר מעלתה תוכר רק לעתיד. ע"כ אם לא ע"י שיקח האדם משל, שאם הוא מתמלא רגש הכרת טובה על טובה עוברת בלתי חשובה, שהיא חיי שעה, ק"ו שאין קץ ראוי' להיות הודאתו על חיי עולם הבא, ואם לא יקח לו תחלה המשל אע"פ שיכיר בשכלו גודל טובת התורה, מ"מ ברגשותיו וטבעו לא יתעורר כ"כ להודאה. ע"כ ראוי שיהי' מקור הידיעה של הברכה על טובת התורה לקוחה מק"ו דחיי שעה כדי שמדין הק"ו יתמלא גם הרגש אורה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, ב"מאור האש", האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד' ", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך "מאורי האש", על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשי האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות", ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשם ויסודם, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשי ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש". ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

הניסים בהיותם מכוונים, לבד תכלית ההצלה שהם באים להוציא את הנתון בצרה מצרתו, גם לתכלית התשועה הנצחית של הגדלת הכח המוסרי אצל הכלל או אצל הפרט, שצריכים התבוננות על איזה מקצע של המוסריות הם מכוונים ביחוד, למען נדע איך לקבל מהם את התועלת הרצויה. כי הנה הטבע כמו שהוא, הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתו...אמנם אם הניסים הפרטיים של היחידים, ישתמשו בהם ג"כ הרבים זולתם לברך עליהם בבאם במקום ההוא, יצא הדבר המכוון בעקרו להתעוררות הרגש, ושתהי' פעולתו בלתי תכופה לתכופה ומתמדת, וזהו נגד הכונה השלמה, שראוי שהשאיבה הקבועה של הרוח הטהור לדעת את ד' ואהבתו ויראתו, תהי' מהידיעה האמתית של ההנהגה הקבועה הטבעית, וכאשר הורו בזה חז"ל באמרם: הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכנו ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם, שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

התעוררות לריגשות קודש וקבלת עול מלכות שמים, מתוך מפגש עם התגלות ה' במציאות

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ד

המנוחה בחלקה השני היא כבר התחלה אל העבודה ע"י התעוררות נפשית פנימית הנוטה למעשה. כבר יש בהענין תעורה נפשית, המתגלה בחוזק הנפש במדתה היותר קטנה, נמצאת בכלבים שהם עזי נפש.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט״ו

קרוב לעת העבודה החברותית מתנערים הגורמים היסודיים שבחיי החברה לעבודה, שהמה תנועות חיי המשפחה, שיסודם גידול הבנים ואהבת המשפחה בכלל, המתפתחים מתוך הכרח החיים. התינוק מבקש לו חיים משדי אמו, האשה שעליה ההכרח לחלוץ שד מבקשת פרנסתה מבעלה, וכה הולך הכח המעורר הלוך וגדול, לעורר לעבודה ולמעשה, עד שע"י דחיפות הללו ימצא מעמד החברה ביום עומד בשכלולו כפי עצת ד' האומר לעולם תבנה, "לא תוהו בראה לשבת יצרה".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ז

החלק המתיחש למנוחה, הוא יותר נפעל מפועל, ע"כ ראוי לחשוב סוף משמרה ראשונה, שבה בולטת מטרת המנוחה במין האנושי. בהתעוררות הפעולות כבר כח הפועל נעשה ניכר, והמשמרה האחרונה כבר נועדה להכנת התח[ז]קות הפעולה וכח הפועל, ע"כ חשיב תחלת משמרה אחרונה. אמנם המציאות היא נשקפת לבד [מ]הערך הפועל שבכל פרט והערך הנפעל שבו, ג"כ במצב חיבור של הקצוות הללו בפגישתם במרכזם, ע"כ ראוי לחשוב ג"כ אמצעיתא דאמצעיתא בתור מרכז פנימי הפוגש קוי הפעולה וההפעלה בנקודה מיוחדת ונאחדת.

סדר זרעים פסקה כ״ו

יחש ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות הוא מכוון מאד. כי לעם שפל א"צ הרחבת החיים ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה (והדגושה) [והגדושה], שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כ"א על כל ברכת ד'. חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הם מרוממים גוי.

סדר זרעים פסקה מ״א

נפש האדם נמשכת אחר היופי, ע"כ יש מבוא גדול ליופי והידור במצות, שבזה יהיו הלבבות נמשכים להתעורר על ההוד הפנימי הנמצא בהן.

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

(התעוררות הטבע הגופני לפעולתו - יתכן שגם פיסקה זו שייכת לערך זה)

...והנה מצד המבט הטבעי המאכל כשנכנס בגוף פועל הוא את פעולתו על האצטומכא לעוררה למלאכת העיכול וממנה תוצאות לבריאות הגוף וחזקתו, וכלי העיכול פועלים על המאכל להפכו למזון הראוי. אמנם כאשר יעבור הזמן הטבעי, תחלש הפעולה בין מצד המאכל בין מצד כלי העיכול, המאכל לא יהיה עוד בכחו לעורר את כלי העיכול למלאכתם, והיה לאבן, לא למאכל המעורר בכח טבעו להזנה, וכלי העיכול מצדם לא יתעוררו עוד כראוי לפעולתם, והיו כחמת הבלתי פועלת על האבן מאומה, ותחת אשר יחש המאכל המזין אל גוף המזון הוא יחש טבעי ומתקבל בבא המזון בזמנו, ויש כח המושך הנעים ומקובל לקשר המאכל עם הכלים המקבלים אותו בלא שום התנגדות, עד שאין צריך לכח חוצי שילחץ חיבורם. אמנם בעבור הזמן והפרעות הטבעיות כבר פעלו לרעה על הגוף היוצא מסדר טבעו, אז כאשר גם יקבל המאכל אחרי זמנו לא יהיה לו אותו היחש הטבעי המקשר את המאכל עם כלי העיכול בקיבול טבעי שכל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם. אמנם בעבור הזמן צריך כח מכריח, והיינו מליצת הזריקה שהוא כח חיצוני הבא בדרך מלאכותי, מקביל בהתנגדות לעומת הכח הטבעי המתקבל שאין צריך שום התגברות. כי מעשי הטבע הבלתי מקולקל נוחים וישרים הם, "כל ארחות ד' חסד ואמת". וכ"ז בא לרגלי שביתת הפעולה הטבעית עד אחרי עבור הזמן הראוי לה מצד חוקי הטבע המוכני וחקי המוסר המתאימים לה. אמנם כשטעים מידי בצפרא, הכח הטבעי כבר התעורר לפעולתו, לא יחדל מעבודתו והתעוררות כחו ע"י איחור איזה שעות אח"כ, ע"כ לית לן בה.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

...והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטיה הטבעית, וכפי טבעו הפשוט הוא מספיק להמשיך כח האב לעשות לטובת בניו כל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן ע"פ כשרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל, ע"כ אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע. מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי. אמנם כאשר יפרץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

...ע"כ מדקדקת תוה"ק בכל פרטי החיים, "מי מנה עפר יעקב", "כי אני ד' רופאך", כרופא שמדקדק עם החולה על כל פרטי תהלוכותיו מפני שהוא מסדר לו את עיקר חייו, לא כמו פדגוג שמלמד לנער הליכות נימוסיות חיצוניות, שלא יפגע במקומות המכוסים שבחיים. והיחש לביהכ"נ עם קשקושי ואברורי עם ברניות עומדות רק לנוי ולפאר, הוא דבר משחית כל יסוד חיי האומה הישראלית, שבנויה להיות דבקה בד' אלהים חיים בכל דרכיה והליכותיה, לא ע"י פרחים של ציצים נובלים, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם". והיופי וההידור יבאו רק לערך נטפל, להגדיל את ההתעוררות הפנימית לאהבת הדברים העקריים, אהבת ד' ודעת דרכיו ושמירת תורתו, כערך נועם הטעם לעומת תכלית המזון להחיות בו נפש כל חי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

...המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה. ע"כ כל מיחוש, אם יזדמן רפיון פרטי בכח מיוחד ישוב לו האומץ ע"י התחזקות האומץ בכח השכלי המעורר לפעולה בחפץ כפים ואומץ חיל. אבל הראש כי יחוש, המוח כי בעצמו ישיגנו הרפיון מי יאמץ את החיל, שהוא בעצמו הוא המקור לההתחזקות הזאת, כל מיחוש ולא מיחוש ראש.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

תכליתם המוסרית של הייסורים בשתי דרכי התעוררות, לזיכוך המידות ולזיכוך הדיעות. בהיות האדם מתהלך במעלת הדעת והבטחון לישא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, לא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה. בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו. והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

...רבי יהודה אומר, שאמנם יש התרוממות הנפש באהבת הפרט מצד שהוא פרט אחד מכלל גדול, ואין זה דומה לאהבת איזה פרט מצד עצמו. אמנם הוא נעלה מזה הרבה, באופן שראוי גם מצד המעלה השכלית היותר נשגבה לבקש גם היחיד מצדו טובתו ובריאותו, לא רק בערך עצמו בלבד כ"א מצד היותו פרט אחד, ופרטים כמוהו רבים המה בהכלל. והיא מעוררת אהבת הכלל, שראוי ג"כ לתפוס מקום בלב, גם לפי המדה הדרושה להיות קבועה בלבבות מקדושת השבת, שדאגה ע"ד מחסורי פרטים היא נמוכה מערכה, אבל הדאגה ע"ד הכלל היא כבר מרוממת הרוח ומביאה את האדם למעלות גדולות ודיעות נשגבות. ע"כ אמר המקום ירחם עליך ועל כל חולי ישראל, לציין אהבת הכלל מצד ריבויי פרטיו, ע"כ כל פרט תופס בו מקום לעצמו ומתגבר הערך ע"י הכפל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

תועלת ביקור החולה, ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו, מלבד התועלת המיידית בחיזוק רוחו מצד הידידות והאהבה. אמירת שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, נועדה להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון. ראוי לעורר את לב אותן הצריכים לחשבון זה שישבתו בשלום, וידעו שגם רושם הקדוש הזה של מניעת התפילה בשבת, כדי שיכנס בלב יפה הציור של רחמי ד' המרובים, עד שאינו צריך להערת תפילה מצדנו, היא ג"כ אחת ממטרת החלאים שבהתקבל הרושם יפה עלולה הרפואה לבא

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו. ע"כ בכניסתו, עורר את לבו על יסוד הביקור מצד ההוה, תכלית השעה ההיא עצמה, אומר שלום. המטרה היא להראות השלום והאהבה, איך שאוהבו דורש שלום לו ומבקש לראות בטובו ובריאותו, ובזה נכללת ג"כ כל ההשתדלות האפשרית במעשה לטובתו. ביציאתו חיזק את רוחו בכפלים, באמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון, ע"כ אין מצד זה הדעת מקום לתפילה וזעקה, כי למה זה יזעק והנה חפץ ד' הוא חפצו. ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו, כדפירשנו לעיל…אמנם מניעת התפילה מצד הרושם השני, שראוי לעשות בנפש עם הדאגה על צרת נפשו הפרטית, אלא שראוי לדעת שהישועה ראויה לבא מצד הרחמים המרובים המשתרעים על כל פרט ופרט, אין ראוי ליחס עצמות השבת לזה, אבל ראוי לעורר את לב אותן הצריכים לחשבון זה שישבתו בשלום, וידעו שגם רושם הקדוש הזה של מניעת התפילה בשבת, כדי שיכנס בלב יפה הציור של רחמי ד' המרובים, עד שאינו צריך להערת תפילה מצדנו, היא ג"כ אחת ממטרת החלאים שבהתקבל הרושם יפה עלולה הרפואה לבא. יסוד הדברים הוא שהרשמים המוסריים יש להם גוונים מתחלפים והשלמת האדם תבא ע"י שיתרשמו בנפשו בכל צדדיהם עד שלפעמים יצא המוסר הטוב מזעקה ותחינה והתנפלות ולפעמים יצא דוקא ע"י שיהי' יחיל ודומם לתשועת ד'. רושם זה האחרון מוכשר ביותר לשבת.