וידוי

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ז

השוואת האדם את עצמו לכלי מלא בושה וכלימה

הוא שני גרעונות: חדא שאין בי שום שלימות עצמית כלל, רק מה שאני מקבל כוחות החיים מחסד עליון, א"כ הנני ככלי, לא כחי בעצם, ואם הייתי משתמש, לכל הפחות בהכוחות שאינם עצמיים שלי, במעלות, הייתי דומה לכלי שממלאים אותו הוד ותכשיטין, שאין לו לעצמו שבח מ"מ במציאות הוא מחזיק שבח. אבל בהיותו, חוץ מצד שלילת מציאות שלו בעצמו, מלא דברים שראוי להתבושש מהם, הפחיתות היא כפולה. כמו כן לבד חסרון השלימות, שהאדם מצד עצמו אין לו מאומה משלו, כ"א הוא מקבל, ובזה שמקבל הוא מפסידו, עד שהכוחות שמשפיע לו השי"ת הוא משתמש בהם לבושה ולכלימה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות: תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיים ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית.

סדר זרעים פסקה ט״ו

וידוי עבירות ווידוי מצוות

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי ש[ת]ימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהי' נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב, אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין, עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם, ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין, מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור, מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משער מצות שבין אדם לחבירו, ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל, היא בכלל מצות שבין אדם למקום. א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע, ונכון מאד ג"כ להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות. שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקנם, מ"מ יהי' נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהי' הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שא"א לאחרו עוד, ומאחר שהמצוה הזאת היא ביו"ט של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יו"ט האחרון במנחה.

סדר זרעים פסקה ט״ז

וידוי מעשרות, תוך הדגשת שמירת סדרי החיובים

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה...אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים. ע"כ בהוידוי של המצות, ההתודעות הפנימית של הרכוש הרוחני שצריכה להיות לאדם ג"כ כשהיא לעצמה, וענינה הגדול השייך ליסודי המתנות החיוביות, כאשר ביארנו, שהן תופסות מקום בכל גדרי החיובים, נאה מאד להגדיר העיקר הגדול של שמירת הסדר, הא אם הקדים מע"ש לראשון א"י להתודות.

סדר זרעים פסקה י״ז

ע"כ עלינו להסתכל הרבה על המובן מתיבות ואותיות התורה עם הקבלה הנאמנה בגדרים ודקדוקים של המצוה, שבזה תושלם ההוראה הפנימית שאין אנו מחליטים שכבר עמדנו על עומק כל תכונתה. ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה. ע"כ הדקדוקים מורים שאנו נמשכים בעבותות האהבה לתכלית המצות, לא כפי ציורנו החלש והמצומצם כ"א כפי רחב הדעה האלהית, ע"כ הפתגם של "לא עברתי ממצותיך", המורה שלא עבר הגבול בקיום המצות, מצד שהנה מצות ד', וע"כ הן נמסרות להגבלה אלהית, אע"פ שלפי השקפה אנושית שטחית בטעם המצוה, לא היינו נזקקים לאלה הדיוקים, ע"כ דוקא הם הם נותנים לה את כל זיוה, הדרה וקיומה. לזאת נאה מאד הוידוי על מצוה אלהית, שיש בה נימוקים גלויים אנושיים כמצות המעשרות והתרומות, לומר שהשתדל מבלי לחסר ממנה התוים האלהיים, המסומנים רק ע"פ הדיוקים המכוונים שהם ראויים רק למעשי ד', שדומים לדברים הטבעיים וסודות החיים הכלליים והפרטיים, שהזהירות בתכונות ודקדוקיהן ע"פ מדתן, היא מורה על המרחב הגדול שיש בחוקי החכמה, המתרחבים בכל היקום הרוחני והחומרי, הנערכים בדעה עליונה שאין לה סוף ותכלית. "לא עברתי ממצותיך", להשמר בהן כצביון הראוי למצותיך, שהנני ראוי להיות ממלאן באופן מלא ומצומצם בדיוק מכוון, בלא התערבות של העברת הגבולים המכוונים, ע"פ השקפה שכלית בתכלית המצוה שמושגת לשכלי הרפה, כ"א לא די שנתתי ללוי לגר ליתום ולאלמנה וקיימתי התכלית המושקפה גלוי, כ"א הכנסתי בה את המאור האלהי, להורות שבעבודת ד' אני עסוק, ובחוקים עליונים שאין מגבוליהם לסור אל עבר אחר כל דהו, לא הפרשתי ממין על שא"מ, ולא מן התלוש על המחובר כו' .

סדר זרעים פסקה י״ח

וידוי מעשרות

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות...ע"כ כשם שצריך שרגש ההבטה על עצמו בתור מטיב ומשפיע, לא ישכיח ממנו שהוא צריך להרגיש עצמו בתור מושפע ונעזר, עד כדי ברכה לד' על חסדו, כן ריבוי הדקדוקים ושמירתם שכבר נכללו במאמר "לא עברתי ממצותיך", צריך שימור שלא ישכח על ידם התכלית העליונה המכוונת מהם שהיא הזכרת שם ד' על ערכה של המצוה, לבלי יהיו הדקדוקים רק ענין מעשי, המונע את כח הלב הער והשכל הטהור, להתענג על הוד המצוה ויקר ערכה, מה שבאמת הם עצמם מדריכים הם אל זאת ההתבוננות, כשנלוה עמם היסוד השכלי. ע"כ נאות הוידוי הסמוך אל הנתינה, ואל וידוי קיום דקדוק הפרטים, להסמיך יסוד תכליתם של אלו העקרים, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

סדר זרעים פסקה כ״ב

הבדל בין וידוי הביכורים לוידוי מעשרות

וע"פ מדת היתרון שראוי להכיר מצד מצות מע"ש בעצמו לעומת העסק במתנות כהונה נאמר בוידוי בביכורים, שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלהיך'", ובודוי מעשר כבר יצעד אל מעלה יותר רמה, והכרת היתרון הצפון בנפשו האלהית, ובעז נפש ושלות צדיקים יאמר "שמעתי בקול ד' אלהי". חביבים ישראל שנקראו על שמו של הקב"ה שנאמר "זה יאמר לד' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לד', ובשם ישראל יכנה". כלומר אע"פ שמדת שם ישראל היא רמה מאד, מ"מ תהי' רק בערך הכינוי שאינו מודיע עדיין את כל תוכן השם ומושגו, לעומת המעלה הרמה שתתנוסס לאמר "לד' אני" ולקרא בשם יעקב, ולכתב ידו לד' .

סדר זרעים פסקה כ״ג

הזכרת גזירה והבטחה בוידוי מעשרות

כשהאדם מתעלה למעלת קרבת אלהים ויתרון המושכלות האמתיים, יהי' נמשך לעבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה, מידיעת הטוב הגנוז בהם. אמנם אז צריך ביותר שמירה, שלא יחליט כי כל הטוב והתעודה האצורה בדברי אלהים חיים, הוא מה שיעלה במזלג בינתו, כי דעות בנ"א משתנות, ומדור לדור יתחלפו המושגים המופשטים והליכות הדיעות. ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל. ע"כ זאת היא תהלתו ותפארתו שישפיל רוחו בעשותו בסיס לעבודתו, המושג היותר פשוט, שכל אחד מכיר שאינו בערך יסוד לתורה כ"א לערכנו אנו, חלושי המדע, אבל לאדון כל נתכנו עלילות ביסוד היושר האלהי שיש בכל הליכות התורה והמצוה. ע"כ יחתום במושג פשוט עשינו מה שגזרת עלינו, שזה יכול לומר גם איש בער. כי גזרת ד' חובה לקבלה, ותכליתה הפשוטה הנה מושגת לכל, שנקשר עם קיום הגזירה מצדנו, קיום ההבטחה מצדו יתברך, ולא ישא דעו כאן על קשר המדעים ויחש הפעולות הטובות אל תוצאותיהן הטובות, איך נערכו בחכמה ובינה במערכה אלהית, כי בכל מה שנתמשכל, לא נבין עמקן של דברים. ע"כ טוב לנו להורות תם לבנו, שהננו מביעים את השקפתנו הפשוטה באין טעמים והתחכמות. ומזה ימשך הפרי הטוב של כל הברכה העליונה הנובעת מהוד קיומה של תורה. והוראה גדולה על מניעת הידיעה בהוד חפץ העליון, עם כח ציורנו החלש, א"א להביע כ"א ע"י הביענו רק את תמצית ההשגה היותר פשוטה וברורה, גזרה והבטחה.