זהירות

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

...זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

..."סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל.

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

כהמוסר שאין בו תוספת ידיעות ובירורי דברים חדשים, כן הדרוש, המיוסד רק על ההטפה הדמיונית והרגשנית, שניהם, כשירבה האדם לעסוק בהם, יתרחק במדה ידועה מן התעסקות השכל ועומק ההלכה, זולתי מי שהוא בעל נפש חזקה, שכחו אמיץ לשאת משא התרגשות תמידית וחזקה ועם זה להיות כח השכלי שבו שלם ומתוקן, ומוכן לעסוק בהלכה בעיון ועומק הדעת, אבל אנחנו על הרוב נדבר. ע"כ היתה זאת מטרת גדולי הדורות, שנתנו ג"כ מחאה נמרצה על אותם שקמו להרבות בעסקי המוסר שבא להתרגשות הלב יותר מדאי, בראותם את אשר יוכל לבא בגלל זה ממיעוט התורה וגדולתה.

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

בהתחלת הופעתה של דעה חדשה קשה לצפות את רמת השפעתה, ואת הטעויות העלולות להיגרם למי שלא שימש כל צרכו. ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו

והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".

ברכות פרק א׳ פסקה י״ד

פשטא דמלתא דהכי אמר דוד דעיקר חסידות שלו הוא משום שהוא מלך, ומלכי או"ה אינם מתנהגים בדרך זה, ע"כ לגבי הנהגת המלכים נקראת הנהגתו בשם חסידות, ע"כ הוא מבקש מהשי"ת שמירה שלא ידמה לעצמו לשאר מלכי אוה"ע, וזה אמר מענותנותו.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

טעם שתלמיד חכם צריך זהירות מיוחדת בענייני מידות

ולענין הת"ח, הי' ראוי שיהי' הת"ח מקושט לעולם בכל מדות טובות שהתורה משמרתו מכל רע, אלא מפני שע"י שמעורר כחותיו הרוחניים בעבודת השכל, מתרגשות ומתעוררות ג"כ המדות הרעות, שצומחות מהכוחות הרעים שבמציאות, שמקיפים את האדם, ומזה ימשך לפעמים שתהי' בת"ח מדות בלתי שלמות. וזה רמז במה שאמר, הני מאני דרבנן דבלו, כי המדות הנה כערך הלבושים, ונקראים מדות, כענין "מדו בד", כאשר אמרו בעלי הלשון ובעלי המחקר וגם בד' הקבלה, דבלו מחופיא דידהו, שמתעוררים כמו שמתעוררים כוחות טבעיים בחומרים, ע"י החיכוך, כענין אש היוצא ע"י הקשת וחיכוך דברים חומריים, כמו כן יוצאות ההרגשות הרעות שצפונות בטבע, ע"י התרגשות הכוחות. ע"כ צריך ת"ח שמירה במדותיו הרבה מאד.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

זהירות מהימשכות אחר ההנאות הגופניות

ובאמת אמרו שמים אחרונים מוסמכים ממקרא "והתקדשתם והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. הרי יש בזה משום ענין קדושה. ע"כ ביארתי שדבריהם ז"ל כפולים הם. ולבד הדבר הפשוט של תערוב(ו)ת מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד. כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ (את) [אל] ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד". כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

הזהירות הנצרכת בלימוד וחקירת הרע בעולם. זהירות משימוש לרעה במידע הנלמד תוך כדי חקירת הרע

והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד. ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ט

היחיד עלול יותר לשינויים ולירידה רוחנית בהשוואה לכלל

גדול מאד כח הרבים, ע"כ הוזהרנו שלא לפרוש מן הציבור. כח הרבים בכללם כיון שהתיצבו על דרך הטוב לא יפול בהם שינוי, כי אין השינוי אלא בפרטים. אבל הכלל לא ימלט שימצא קיים כולו להיות נאמן לשם השי"ת, כמש"כ "רוחי אשר עליך כו' לא ימושו מפיך וגו' מעתה ועד עולם". והנה מציאותו ית' מיוחדת שהיא בלא שינוי, "אני ד' לא שניתי". והיכן הוא מצוי בערכנו בלא שינוי, הלא בביהכ"נ, ששם קיבוץ הכלל. אבל האדם הפרטי לא יעמוד במצב אחד, ע"כ סמך הלל ב' אזהרות תכופות "אל תפרש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", והוראת ניצב היא על התמדת הקיום במצב א', עיי' מו"נ ראשון ע' ניצב.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ה

אע"ג דנקיט שעה משחקת לו, מ"מ הוא ס"ד דלאו דוקא. כי מצד שנאת הרע, הי' ראוי לומר שרשע שהשעה משחקת, שיש לחוש להמשך אחריו מפני הצלחתו, יש יותר מקום לומר שהיא מצוה להגביר שנאת הרע, ואם בזה אסור, ה"נ באין משחקת לו השעה, מטעמא שלא יגביר על עצמו מדת הכעס.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ג

תוכן התשובה הוא בשני ענינים: להשיב את אבידת רגשותיו הטובים שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבודה ליסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו. והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל ללכת בדרך טובים, שלא להמשך אחר תאותיו שלא כדרך ד'. וזאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בעניני העולם ותאותיו החומריות לפי המדה הנאותה. ובהיותו מתרחק מדרכי העיון וחיי ההתבודדות ובכל זאת לא תסור ממנו תומתו לפרוש מכל דבר שלא כתורה, זאת היא השלמת התשובה, שתוסיף תת כח אל התשובה העיונית לרומם מעלתה....

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ז

הזהירות הנדרשת מלעורר את אויבי ישראל להעליל עלילות שווא

אף שלחוש חששות רחוקים של פחד אינו מן הראוי, אבל כל פחד נערך לפי ענינו. וזה ראוי לדעת כי העלילה על רב פפא, לא היתה נגמרת כ"א עליו לבדו, כי על הכלל כולו הי' הקצף חלילה. ע"כ ראוי להיות לזכרון לדורות דבר זה, למען ידע איש הישראלי לשום על לב, כמה גדולה היא החובה עליו שלא לגרום נזק אל הכלל בתהלוכותיו, מפני שינאת בני נכר ועלילותיהם, ולהרחיק עצמו גם מן הדומה לכיעור בהתנהגו עם אינם בני ברית, כדי שלא יתן יד לעולל עלילות ברשע. ומזה ידין קל וחומר, שלא יעלה על לבו לעשות עול ממש לאינם בני ברית, לבד האיסור שיש בזה, מפני שהוא חובל בזה את נפש הכלל, שנאשמים באשמת היחיד, בעוה"ר עד ירחם ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ח

מפני שהפרישה מדרכי ציבור היא המחרבת את כל מוסדות האומה חלילה, ושע"כ בצדק נמנים הפורשים מדרכי ציבור בין אותן שאין להן חלק לעוה"ב. ויסוד הפרישה מדרכי ציבור הוא ביחוד בעבודת ד', שבהיותו נפרד מן הציבור בעניני עבודת ד', אין רוח הקדושה שמתפלש בלבות כלל עם ד' נכנס בלבבו. ולאט לאט הוא מתרחק בלבבו ונפשו מכל התכונות הקדושות הישראליות, וגורם רעה לו ולזרעו, שנעשים נפרדים מכלל בית ישראל. וכשמתרבים מתנהגים בדרך [דעה] (רעה) כזאת, נעשה קרחה גדולה בישראל, ובית ישראל נעשה בקיעים ומוכה לרסיסים. ע"כ ראוי להתרחק מאד מכל דבר המורה שאינו חושש להיות מתאחד עם הציבור בעבודת ד' אף שאין הדבר מלבו. כי לפי ערך חומר הדבר והתוצאות הרעות הבאות ממנו ראוי להתרחק מזה מאד, ע"כ אסור לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללים.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ט

שלשה המה דרכי החיים למפלגותיהם, שראוי לכל בן דעת לשום לב עליהם להשמר מכל מכשול: בחיי הבית, חיי המשפחה, חיי המדינה. ע"כ ביאר שהם זהירים ממכשול בשלשה אלה, כשהן חותכין בשר בחיי בתיהם נזהרין ממכשול, משום סכנה כמו שאמרו לעיל. כשהם נושקין, שהוא דבר המתיחש לחיי המשפחה קרובים ואוהבים, הם נזהרים ממכשול העקרי של חליים המתדבקים, ע"כ אין נושקין כ"א ע"ג היד. כשהם יועצין, עיקר העצה נדרשת להליכות המדיניות, עצה וגבורה למלחמה, והיא הצריכה ביותר שמירה ממרגלי חרש, הם נזהרים בזה ואין יועצין אלא בשדה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״כ

...ויש להשמר, שלא תשיאהו תשוקתו להשלמת הכלל למעט בשלמות עצמו במעשים טובים ומדות טובות. כי אי אפשר להצליח את הכלל כ"א בהיות כ"א מפרטיו שלמים ומוצלחים.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

זהירות ממחשבה שלילית שפותחת פתח לשטן

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהן לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהן...ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב מאליו ולא יגורהו רע...וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

הנהגת כל אדם ישר טבעי, היא ע"פ תכונותיו הטבעיות, שבכלל "עשה האלקים את האדם ישר". וכשהאדם נזהר מלקלקל בידיו כוחות נפשו יהי' ישר וטוב, אם שיתדבקו בו חסרונות גופניים אבל הטוב הטבעי עכ"פ ינצח, כי כן חקק השי"ת שתהי' תעודת בריאת הטבע לטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

זהירות מלנתק ערכי תורה מהקשרם הכולל

...ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'....

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים...הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה. אמנם אף שהכח הכללי המעיר ומנהיג את כל הכוחות לתכליתם נעקר מן הלב ברשע, לא מפני זה תנוח הנפש, כי היא תתנועע בטבעה, ומאחר שמטרתה אבדה ממילא תנוע לאין מטרה, והם הרהורי עבירה שאין להם שום מטרה כלל, כ"א כנוד הקנה במים, תנוד לקראת כל גירוי חיצון או פנימי. אבל כאשר תקוץ הנפש ותרגיש ריקניות נוראה והתנגדות לעצם טבעה, לחיות בלא מטרה, ואחרי שכבר אבדה אור שכלה בהתרחקה מאור האמת, תבקש לה מטרה, בורות נשברים שהם יסוד התהוות ע"ז. ונאות מאוד שתבא הפרשה הכוללת כל ערך האדם ושמירתו מהמפסידים המכלים מראש ועד סוף, להיות סמוכה לקבלת עול מלכות שמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

זהירות מאהבה מזוייפת מן השפה ולחוץ

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם. ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ו

סמך זה לגמור לדעת את דרכי. וע"פ האר"י ז"ל ביארו שהשומר עצמו מלדבר דברים יתירים הוא זוכה לרוח ממרום. א"כ זאת היא אחת הדרכים שבהם תבא לדעת את דרכי.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ח

חטאי הדיבור כבר אמר למעלה, וכאן כלל גם חטאי אכילה, שישמור שלא יבא בהם גם לחטא שוגג, כי בקדשו דרכיו ישמרהו ד', כדאמרי' שאפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא דבר תקלה ע"י בעניני אכילה, כתוס'. וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון. הטהרה והקדושה תרומם אותך כ"כ שתהי' בלתי מוכן כלל לכל חטא של מזיד, גם בעת יבא דבר עבירה תהי' מקדש עצמך בבחירה. אז אהי' עמך בכל שעה, לשמר אותך ממכשול של שוגג שאין ביכולת האדם להזהר.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

טבע החכמה הוא להרים את האדם למעלה יותר גדולה מהאמונה לבדה בלא חכמה. ומשפט כל כשרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכשרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכשרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן [ה]כשרון היותר נעלה, אז הכשרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכשרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכשרון השפל. מצינו למשל, כ"ז שהילד קטן, ינהלהו טבעו כטבע בע"ח, שלא לאכול יותר מדאי. אבל כיון שנתעוררו בו הכוחות השכליים, מסתלקת שמירת הטבע וצריך שמירה שכלית. ע"כ צריך להזהר שימלא השכל חסרון הטבע ג"כ, שאם לא ימלא תעודת תפקיד הטבע, אז ישפל במדריגתו למטה מערך בע"ח שמתנהלים ע"פ הטבע. ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים. ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל....