זהירות

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ג

זהירות משימוש בתורה לדיעות זרות

הקדחת התבשיל היא מליצה נאותה למוציא דברי תורה לדיעות רעות וכוזבות. שהתבשיל יפה מצד עצמו, כן דברי ד' ישרים המה והפושע מוציאם לדברי בלע. והנה כ"ז בא מפני ששמע איך מרחיבים דברי תורה ע"י דרשות ורעיונות טהורים. וע"כ נכשל לחשוב שיוכל להעמיד גם חזון לב המהופך מכללה של תורה. ע"כ דייק מברחובותינו, שהיא מליצה להרחבתה של תורה. בזה צריך תפילה, לשמור מבן או תלמיד שאינו הגון, שמשתמש בהרחבה זו להפך דברי אלהים חיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד. ונגד אלה הג' עקרים הבאים מכבוד ת"ח בתור סוגים עליונים לפרטים רבים של שלימות, שהם בפרטיהם לגדרים של כ"ד, וכפי שאמרנו יש להם יחש לכ"ד מתנות כהונה. י"ל שחילוק הסוגים לג', יש יחש ג"כ לחילוק סוגי המתנות לג', כס"פ הגוזל קמא, במקדש, בירושלים, בגבולין. בגבולין ששם מקום כל המון בית ישראל, צריכה השפעתה של אגדה לטול חלק בראש כדחז"ל, וכבוד אלו בעלי אגדה, שבהם מישרים דרך ד' לפני כל העם להרגילם במדות ישרות ודרכי אמת וצדק. בירושלים, מקום החכמה, "מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", שמה פועל ביותר דקדוקי המצות, ש[ב]יחוד היתה ניכרת זהירות כל מילי דרבנן בין ת"ח המדקדקים במצות. ע"כ היו נקראים חבירים, ומהם למדו כל המון עם ד' להזהר בכל דקדוקי סופרים. ומזה בא התכלית הכוללת כל אורו של עולם הוא כבוד שם ה', שהוא ניקבע בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו ית' עליו, "ומקדשי תראו", לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ע"כ נחלקו כל אלה הסוגים מכוונים נגד הדברים שאפשר להיות מתקלקלים בחסרון שמירה להעיר ולעורר יחש כבוד תורת ד' ועוסקיה, שממנו יתד וממנו פינה, לשלומו של כל העולם כולו, ולטובת המציאות הנצחית.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

חובת ההתרחקות מרשעים, לפחות כל עוד אפשר להתקדם בעבודת ה' בלעדיהם. גם לרשעים טוב שהצדיקים לא יתחברו איתם

המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מיתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה". בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד', כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחקו מן הרשעים, אמר "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד', לשמיע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים, "ומבקשי ד' יבינו כל".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

זהירות מפתיחת פה לשטן, בהגדרת האדם את עצמו כחייב בדין תוך בקשתו מה' חסד ורחמים

...ע"כ צריך האדם לצייר לנפשו, כי לפי מדת המשפט והיושר האמיתי הוא ראוי ג"כ לחסד ד', אם שרבו פשעיו, אבל מדת התשובה לעולם פתוחה, גם חסדי השם ית' בקבלת שבים הכל הוא ביושר וצדק רב. אז באמת כשתהי' ההנהגה עמו בחסד, ישכיל אל טוב ד', וילמד ללכת ארחות צדק ומשפט. אמנם כשישריש בעצמו שהוא כפי אמתת המשפט ראוי לעונש רב, ומפני מה יאבה שיתנהג עמו השי"ת בחמלה ואהבה ורחמים שלא מן המשפט, הוא משריש שיש חלילה אפשרות, שמפני אהבת עצמו תעות ההנהגה העליונה משפט, ומזה יצמחו פרי ראש ולענה על שדי המוסר שלו, ויגרום הדבר שלא ינהיג דרכיו ע"פ מדת המשפט, ויצא מרעה אל רעה. ע"כ אם יצייר בעצמו שהוא ראוי להיות בכל רע אז חלילה [ב]הכרח תוכל לגרום להביא באמת עליו רע, למען יוכל ללמוד מהנהגתו ית' עמו צדק המשפט האלהי, ויאחז גם הוא במדת משפט. ע"כ אל יפתח אדם פיו לשטן, ויצייר בנפשו ושכלו, כי לפי ערך גדולת השם ית', ודכאות האדם ותגבורת יצרו, אם כי רע ומר עזבו את ד', אבל מדת היושר והמשפט תוכל לחייב בצדק לסלח ולקבל שבי פשע, כיון שהוא מכיר את מעוותיו, אז יתרומם בדרכי הצדק והחסד, וינהר אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ז

זהירות מהשפעתם של רשעים, והדרך למנוע את השפעתם

העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבל(ו)ת נפש אחת מזולתה ע"י קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהי' חזקה ולא תהי' מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה. ויש בזה שני ענינים, האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. ע"כ על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן. וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו עז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ב

יסוד הזהירות מחטא הוא בתיקון המידות

יסוד השמירה מחטא הוא בתיקון התכונות הטבעיות, בזיכוך המדות לטובה. כי מי שמדותיו זכות, בנקל יזכה כל מעשיו הפרטיים. והרגל, באשר היא מיוחדת לתנועה, ועיקר הטבע היא התנועה, כד' חוה"ל רוב הטבעים עם התנועה, ע"כ אמר "שמור רגליך" לתקן תכונותיך הטבעיות. אז לא יהי' בך חטא בקבע, כ"א במקרה ושגגה, שזה א"א בחק האדם, אז כשתחטא במקרה תביא קרבן לפני. אבל כ"ז שהתכונות נשחתות והוא נוטה אל החטא בטבעו, הוא רחוק מדרך התשובה והתיקון ולא יועילהו קרבן.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

חשיבות הזהירות מחומרנות, ואפילו בדברי היתר, בזמן שעוסקים בקריאת שמע ובדברי קדושה

קבלת עול מלכות שמים תכון באדם רק כשירגיל להשתמש בשכלו, אז יכיר את הטוב האמיתי. אמנם בהשתמשו תמיד בחושיו ונוטה אחרי חמדתם, אפילו בשל היתר, לא ירומם רוחו למעלת השלימות. ע"כ עכ"פ בעת המיוחדת לקבל עול מלכות שמים עליו, חובה שירחיק עצמו מכל דבר המביאו להקשר יותר בהנאות המורגשות, כדי שיצוייר יפה בנפשו ערך שלימות המטרה הזאת השכלית של קבלת עומ"ש. ומזה יבא הדין לכל דבר שבקדושה וכל לימוד, שהם פארות וענפים להזכרת שם שמים וקבלת עול מלכותו, שהם כולם עצות מרחוק אחוזות בשכל אלהי, חובת האדם להכין בעסקו בהן את רוחו, שלא תשלט בו מחשבה חומרית שיכולה להתגבר על הדרת שלימותו. ויועיל איסור זה גם לזכרון להאדם, שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר הנה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ט

שמירת הצניעות וזהירות מהסתערות היצר

טהרת הרעיונות צריכה להשמר מכל דבר הגורם הסתערות החושים לעורר רוח בלתי נכון. ובכללן הנה שלש סיבות מעוררות, שראוי לכל לב טהור להתרחק מהן, למען ישמר תומתו וטהרתו. מיחש בלתי מורגל בין המינים, מהרגשה שיש בה ערבות חושית אפילו באופן רוחני והדר טבעי חיצוני, כי המכשלה קרובה ללבו של אדם האנוש, מהשקפה על עניין מיוחד שבו יצטיין הבדל המינים אפי' מצד ההנהגה הנימוסית, ביחש הגוף. ונגד אלה ג' הכללים, שתחתיהם פרטים רבים נמצאים, שעמהם משמרת טהרה לשומר דרכיו ביראת אלקים. שוק, נגד חסרון היפך המורגל. קול, נגד ערבות חושית, כדבריהם ז"ל מפני מה קולה של אשה ערב משל איש, אף שלא נוסד על יסוד הרגשה גסה מ"מ מביא מכשול. שער, נגד תכונת הבדל נימוסי, כדבריהם ז"ל מגדלת שער כלילית, מכל אלה אשרי שומר נפשו נוצר דרכו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

עיקר פעולת התורה ומצותיה על נפש האדם באה רק כשיכיר עם עשייתן רוב ערכן והדרת כבודן. שאם לא יעשו רושם של כבוד אלקי על נפשו, לא ישיג לעולם מהן הכונה התכליתית. והנה החסרונות שבאים ממי שלא נזהר בהליכותיו לתן כבוד הראוי לתורה, ועי"ז מתרשם בנפשו מבט של חסרון כבוד, המה שלשה מהקל אל הכבד.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות מאמירת דברים מורכבים בפני קטני דעת

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

זהירות מהתעלות רוחנית דמיונית. לפעמים ההתעלות הרוחנית עלולה להוריד את האדם. זהירות מזילזול בחיים גשמיים ובצרכים אנושיים

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון. ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ה

העבודה צריכה להבנות דוקא ע"פ התורה ואין שכל האדם מגיע עד עומק פרטי העבודה. וזה הי' רמז חיבור הארון עם בית קודשי הקדשים. קה"ק מקום יסוד עבודת ישראל, שמה צריך להיות הארון שהוא יסוד תורת ישראל. והטעם כי החילופים רבים בפרטי העבודה, וא"א להשיג הכל בשכל אנושי כ"א בהופעה אלהית. ועד על החילופים שבמצב האדם הוא הזמן המתחלף בעניניו וגוניו. המחזה הקרוב הוא היום בכ"ד שעותיו, שבכל שעה עלול האדם למצב אחר שצריך הנהגה וסדר אחר. וה"ה לכל פרטי החילופים שע"כ צריך שתהי' עבודתו הכל ע"פ התורה. ע"כ ביומא דתעניתא, שהוא עת תשובה ושיפור המעשים, צריך ביחוד אזהרה זו שיהי' כלל התיקון דוקא ע"פ התורה ולא מעצת השכל אפי' כשירצה בהכנעה, וכל יומא הוא ג"כ טוב ונאה. אמנם האזהרה ע"ז היא ביומא דרחמי, שאז יוכל להתעורר האדם לחדש חיובים מוסרים מדעתו. ולפעמים יצא ג"כ מגדרי התורה, וע"י חסידות יתירא ג"כ יוכל לצאת תקלה. ע"כ צריך זכר הכ"ד נגד כ"ד הרננות שאמר שלמה כנגד כ"ד שעות היום שמתחלפות בתכונתן, ומבלעדי התורה א"א לכוין בהמון חילופי המצבים הדרך הנאותה לכל אחד. ורק בהיות "תורת אלהיו בלבו" אז "לא תמעד אשוריו". וכן נוסדה התענית ע"פ חכמים ונביאים הראשונים מחוברת עבודת הלב שבתפילה עם עסק התורה, כדאי' בקראי (דנחמיה) [דעזרא] "ויקראו בספר תורת ד' אלהיהם רביעית היום", וכדאמור רבנן במסכת מגילה פרק בני העיר.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

יראת ה' צריכה שמירה וחיזוק

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ה

זהירות מהתרכזות באמצעים וזניחת המטרה

הסך הכולל והכונה התכליתית היא כונת הלב לאביו שבשמים, להיות קרוב לרצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלימות האמיתית היא בהיות האדם מכוין התכלית בלבבו, ומרחיב דעותיו ופעולותיו ג"כ בכל האמצעים הגדולים והרבים. וע"ז מורה כיון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל הנה מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת להכיר ערך מצותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף זו השלימות, ובהאריך עליו האמצעים ישאר באמצע הדרך ויאמר בדעתו כי הלאומיות שבישראל היא קץ כל החזיון הרוחני והקדוש שהוא תכלית השלימות, בזמן שאינו כ"א הדרכה והכנה, ולתכליתו יבוא בזמן שיושכל להיות נשמר ע"פ כל דרכיו הגדולים, שהם כל דרכי החיים של תורת ד' הנאמנה, הוא צריך לחתור שלא יאבד מידו התכלית, ויכוין לבו לאביו שבשמים. שבהמצא הנקודה התכליתית ימצאו בהמשך הזמן ג"כ הדרכים המביאים אלי' בחסד ד'. אבל בהיותו אובד התכלית מה יסכנו הדרכים והאמצעים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ח׳

מתוך שהשכל האנושי הוא מאוחד עם ההרגשות הגופניות מפני שגם הוא כח בגוף ע"כ צריך זהירות, שאפילו בהיות השכל שולט, אם תהי' מדת השמחה שולטת בכל תקפה אולי יפנה השכל מתעודתו, ותחת השמחה הנפשית תתגנב שמחה בהמית שתסיר האדם משלימותו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

היחס בין גבורה להפקרות. הזהירות הנדרשת מנזק רוחני וגשמי

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה. ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתן כ"א בהיותן (משתמשים) [משמשות] לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ. א"כ הנהנה בלא ברכה ומשתמש בהן רק לתעודת הנאתו החמרית, הוא מחליף את תעודת מציאותן, דומה ממש לנהנה מקדשי שמים, שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה העליונה הרוחנית והוא משפיל ערכם להשתמש בהם להנאות חומריות, שמעל ומשנה תעודתם, ואין מעילה אלא שינוי, כדברי חז"ל במעילה מהוכחת הפסוקים. ומזה תסתעף כל הזהירות של שינוי הקדש, ומכש"כ מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ב

ומזה תולד ג"כ הערה מוסרית, לכונן תמיד את ארחות החיים לגדל ולחזק את הכוחות הרוחניים ולבקש רק קורת הרוח בהנאות רוחניות, ובזה יתחזקו ג"כ כחות הגוף ויהי' כח לו להיות דבק בתורה וחכמה ודעת ויראת ד' טהורה. ועם זה יהי' חזק בגופו ושלם בכחותיו הנפשיים, "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לד' ", ויברח בשמחה וטוב לבב מכל הכיעורים של השיטוף בהנאות המורגשות המביאות להטביע את הנפש וכח החיים בעמקי הגוף ותאותיו הפחותות, שמזה בא הפסד אל הגוף ואל הנפש יחדיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ט

מפני שיש פנים לומר שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמית, ומזה יוכל לבא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים, ע"כ כדי להנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החומרית הנאה רוחנית מהכרת השם ית' שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו ית'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ד

נטילת מים אחרונים באה להעיר על ההרחקה הראויה למי שיעלה בשלימות האנושית מהרושם הבהמי שמשאיר אחריו כל שימוש של הנאה חושית בהכרח. וכל זמן שלא סילק האדם מעצמו אותו הרושם הבהמי שהשאירה בו האכילה, אינו ראוי לברכה, כי לא תתרומם נפשו אל הקדושה העליונה הראויה להיות מוטבעת במברך את השם הנכבד והנורא ב"ה. ע"כ מי שמרגיש יותר בנפשו ההכבדה שמכבדת ההטבעה הבהמית, ומשתדל למהר להסירה ממנו ע"י הפעולה המכוונת לה היא מים אחרונים, הוא באמת מזומן לברכה. ע"כ נקבעה ההלכה להורות שיש יחש לברכה שמתרומם ע"י האדם אל אהבת ד' הטהורה עם נטילה האחרונה...כי בהשאר רושם התאוה החומרית הוא מקור נפתח לכמה חסרונות בהכרח, וא"א שיצא מהעיון ברכת המזון לכל פרטיו. ע"כ רק בהיותו נוטל ידיו ומסלק החסרון המוטבע, אז יכיר ג"כ לקבל אותה התועלת הרצויה, כי אחר שמתקדש האדם, גם הנטיות החומריות בכל תגבורת שלהן המה כלים נכבדים להפיק בהם הצלחה רבה וראוי לברך ולהודות עליהם.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

הזהירות הנדרשת מגרימת צער לחבירו, אפילו בחשש רחוק

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה. ע"כ בגילדא שאין רואה, אע"פ שבעצמו הוא מרגיש ג"כ קצת אסטניסות מהמראה המכוער של טלאי ע"ג טלאי, וכן בביתא ובימות הגשמים, מ"מ יפה לקבל אותו הרושם לפעמים, כדי להטביע בעצמו הרגש של תעודה שנמצאת ג"כ בדרישת היופי, בההתפתחות של ההכרה עד כמה החובה מוטלת להיות מרגיש את עומק הצער והעונג של זולתו, ולהשתדל בהוספת עונג ושמחה לחביריו, ולהתרחק מכל דבר הגורם איזה צער וקוצר נפש, אפילו באורח רחוק. והנה שלשה סוגים כוללים ישנם באופני הנהגת רגש הנימוס, שיש להבחין הצד שאינו מורגש לזולתו ובזה יהי' ראוי לקבע בו צד של מיעוט הקפדה, כדי להקנות לעצמו ע"י הקפדת היופי החיצוני הרגש של אהבת זולתו, והכניסה בתוך תוכו של רגשות נפשו. והם: א', מצד טבע הענין שאינו נוגע לזולתו ולא ימצא עסק בהרגשה זו להתנעם בה או להיות (צעור) [מצטער] ממנה אפילו רק באיזה רושם של קוצר רוח. ב', מצד המקום שלא יגיע לזולתו שמה הרושם מפני המרחק וכיו"ב. הג', מצד הזמן והמקרים הסמוכים לו. ובנידון זה של הקפידא הקטנה ודקדוקיה, רשום מצב הענין בהבדל שבין פנתא לגילדא, שבגילדא מצד הענין מחייב שאין לזולתו צד הקפד בה. ובהבדל שבין ביתא לאורחא הוא מצד מצב המקום, ומקרב הדבר לאותו החלק של ההתבוננות מצד המקום איפה ראוי להגדיל הקפידה ולהקטינה. וההבדל שבין ימות החמה וימות הגשמים ילמד על מצב הזמן, שבכל אלה ראוי להסתכל בהמוני המונים מקרים הדומים להם, לשום מגמת פני היופי ורגשו, יותר על הצד הטוב שיש בזה מצד ההפלגה של אהבת החסד והטוב לזולתו, ממה שיש בזה מצד הפנקת רגשי עצמו ועידונם, עם שגם מזה תמצאנה תולדות של טובה, אבל הרושם העליון שכולל כל התורה כולה, שהוא אהבת רעים ראוי שיעלה על גביו.