זהירות

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...ולפעמים יביאוהו המקרים להתחכם הרבה או להצטדק יותר מדאי, שגם זאת תביא קלקלה לא מועטת, כיושב בתענית בדלא מצי מצער נפשו, או כחסיד שוטה שציירו חז"ל.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ז

העזת הפנים היא מדה גרועה וצריך זהירות ממנה שלא תכנס קצת ממנה לתוך טבעו של אדם, ומורא הרב לעצמו ראוי שידחה ג"כ איזה הכרח מוסרי אחר. אמנם התשובה ברורה, שמצד דאגת ההשרשה של איזה מידה בלתי הגונה אין לחוש שתבא תקלה לרגלי לימוד התורה, המיישרת כל מדה ומכונת כל מצעדי גבר לדרך ישרה, ואם כבוד הרב כשהוא לעצמו ידחה חיוב תורני זה, אינו נכון. כי תכלית כבוד הרב הוא כדי שתהי' תורתו עושה פירות, דבריו יהיו מתקבלים ונשמעים באהבה, א"כ איך ידחה ההכשר שהוא כבוד הרב את עצם הלימוד, ודאי זהו כבודו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד. בכלל המפסידים בעולם הם שלשה, היזק הבא ממזיקים מכונים להזיק אע"פ שהאדם אינו מכשיר עצמו מצדו לקבל ההיזק, אבל הם מכונים להזיקו, זהו מין הנחשים. וכאשר האדם שומר את צלמו האלהי גם ברדתו לבהמיות, פועל עליו הוד הצלם וקדושת התכונות שאויביו ישלימו אתו, ולא יתכונו להזיקו בשביל חן וחסד השפוך עליו. מין היזק שני שבא בלא כונת המזיק, כהיזק העקרב המכשכש בזנבו שהוא עוקצו, ועוקץ הפוגע בו, לו דומים הנזקים הבאים לאדם מכחות טבעו, בהיסח דעתו משמירה שכלית. וזאת התכונה באה ע"פ רוב רק בשביל תגבורת הבהמיות, אבל מי שהתעלה שלא לפול בבהמיות גם בעת הירידה הטבעית, כזאת וכיוצא בה, ישמר מאלו הפגעים. מין שלישי הוא, הפגעים שהאדם מצדו מכשיר עצמו להיפגע מהם, לולא הכשר הכח הדמיוני אין המזיקין, שהם לפי תכונתם רק דמיונות, פועלות בתכונה מזקת בציור נפשי חזק, עד שפועל ג"כ על הגוף ומקריו, זה ההכשר בא רק בעקב ההתחלשות השכלית. אבל בגבורת השכל אין הדמיון פועל להרע, ע"כ אין הכחות, שהם נמצאים בערך מיוחס להפסדים הדמיונים, פועלים עליו. החלומות, הם באים בערבוביא רק לאדם שתכונת שכלו ושליטתו עליו היא רפויה, עד שלא יוכל להחזיק מעמד כ"א בעודו במצב של פעולות שכליות, בעת היקיצה וההפנאה מפעולות ירודות. אבל בסורו בעסקים שכלים, שוב החומריות ועמה הדמיון הפרוע שולט עליו, ממילא באים הרעיונות באופן מחריד ומבלבל. אבל האיש שאין ירידה לו, שגם בהיותו במורד רוחו עולה אל על, ומקומו לא ינח גם בעת השינה, הפעולה העמוקה שתגבורת השכל פועל עליו בהקיץ, רישומו ניכר לתת סדרים להילוך הרעיונות גם בחלום, וחלומותיו מיושבים וקרובים לדרכים שכליים, ורחוקים מטירוף דמיוני פרוע.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

גם אנשים גדולים עלולים לאבד את מעלתם וצריכים זהירות בדברים שמתאימים רק ליחידי סגולה ממש

במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש. עכ"פ אין האדם נפטר בלא היזק...במה זה התרומם והתחזק כ"כ כוחם הנפשי דר' אמי ור' אסי, עד אשר המחזה המגועל שהי' בו כח להאפיל רוח כל איש, לא פעל עליהם מאומה לגרע מהוד רוחם המקודש, אין זה כ"א באשר השלימים הללו כ"כ גברו להתחזק בשכלם הטהור ובמעלות האנושיות הרמות, עד אשר לא פעל מאומה המצב הבהמי המוכרח האנושי, לגרע מהם מציורי הוד הקבועים כבר בנפשותם המלאה אורה (ואפילו הם צריכים זהירות, עיי"ש בהמשך הפיסקה).

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ז

זהירותו המיוחדת של מנהיג בשמירת רמתו הרוחנית

...האיש המתעלה להיות מנהיג כללי, אשר כבודו גדול ואחראי הוא בעד הכלל, חומריותו צריכה להיות נדחקת ביותר מסבל הרוחניות והצד המעולה האנושי, "אל למלכים שתו יין". ע"כ לא רק הד קול ממצב האנושיות די לו, כ"א חלון אורה צריך לפתח לו, שלעולם תזרח לפניו התכלית המעולה של ההנהגה השלמה של אדם המעלה. והפעולות הקדושות, שממצב אנושיותו הרוממה, צריכות כ"כ לפעול עליו גם בעת הירידה, עד שהרעיון המלא עז וגדולת נפש (מעולם) לעולם לא יהי' בפועל זז ממנו, גם בעתות הירידות החומריות. הסייג להירידה המוסרית שלא תבא, הוא חיי המשפחה הטהורה, ע"כ המשל נמרץ ורושם הגון מאד, שחלון האורה שע"י קדושת חיי המשפחה מופיע בפועל על ציור הירידה האפשרית לבא מצדו השפל של האדם, מצדו הבהמי. והיד השלוחה מצוהר האורה, המעשים הטובים הנובעים ומסתעפים ממנו, הם שולטים על רעיון האדם והלך רוחו בעת הירידה הבהמית, עד שתמיד יפנה רק למעלה להשכיל ולהיטיב. ומה שדי לאיש פרטי בהערה קלה, צריך איש המעלה הכללי להרחיב קדושתו עד מעלת אכילת חולין בטהרה לכל מעלותיהם, טהרת חולין, טהרת תרומה, טהרת הקודש וטהרת חטאת. כל אלה חלונות הנה מלאים אורה, מאור החכמה וההישרה האלהית שתשגב ישע, "לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ח

מכלל קדושת המקדש, היא שבעמדו שם יהי' כולו מסור לעבודת הקודש עבודה שכלית, וימצא עצמו בלתי מוכשר אז לעבודת צרכי הגוף. ע"כ חויב חליצת המנעל במקום הקודש, שהמנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול לכל צרכיו. ע"כ מברכין "שעשה לי כל צרכי" בדסיים מסאניה. ואם צריכה הוראה ההרחקה מצרכי החומר, אע"פ שבעצמותם אין בהם גנאי, ק"ו שצריך להורות התרחקותו אז מכל דבר כיעור, בין כיעור הסכמי, בין טבעי, בין מוסרי, שהרקיקה תורה עליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ז

יחש נפלא יש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק. אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד, ובזהירות כזאת של שמירת הגנה והתפשטות מחלה נפשית קודם שתוכל להגיע ישמר עם, עד שעם המרחק שבין העלולה להיות סוררה, לערכו של האיש העלול לפי טעמו הטוב להיות איש קדוש שנזר אלהיו עליו בנזירות, מ"מ כ"כ יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בנ"א ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות, עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ג

הזהירות מריפיון אפילו במצוה אחת

הצדדים של כל המצות כולם, יש לכל אחת מהנה אופן מיוחד שמקשר את האדם אל הדיעות הקדושות והנשגבות שהם יסודי המצות. ע"כ כל מצוה פועלת על חלק רשום לעצמו בכחות נפשו, שלעת צרתו ימצא פינה מיוחדת של נחם ועז, ורק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה. אבל כשיפנה לבבו להתרפות גם ממצוה אחת, ע"י הטעותו את עצמו בדמיונות כוזבים של תאות המדומות, אז בבא עת צרה, יסיר התבלול של ההשען אל הדמיונות מעיניו, ויחרידהו מאד הרע הגופני העומד לבלע את כל הטוב הדמיוני לעיניו. אבל בבטחו בשם ד' ואינו נשען כ"א על עז ד' וטובו, בהיותו מתעלה מכל ההשענה על דמיוני תאות משכרות, אז ימצא אשרו גם ביום צרה. אבל יבחן האיש בהיות שכלו שלם ובלתי נתעה ע"י דמיוני כזבים, רק אם לבבו יתמם באמונה שלמה לאהבת כל המצות כולן. ואותו הדבר החוצץ שיביאהו להתרפות גם מאיזה מצוה פרטית, כבר יש בה קשר מתעה להמשך דמיוני ובטחון שוא בהבלי החושים הגסים, לפי ערך ההטעאה לא יוכל עמוד בעת צרה. "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" והוא יודע חוסי בו. ותוכן הדבר הוא כד' הרלב"ג בפי' איוב, שהאדם מצד ענינו השכלי אינו עומד למפגע וכל ההפסדים באים ביחש לענינים החומריים. ע"כ כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו, והדבר המחודש הוא שהעיכוב להתעצם בעצם מעמד שכלי יבא מכל הפרעה מוסרית במעשה, אפי' מהתרפות המצוה אחת, כי במקום שהמעשה לא יסכים עם השכל, שם ימצא האדם את כולו עומד במקום מעשהו לא במקום ציוריו, שלא גברו בו עד לגבול מעשה. ע"כ אפי' במצוה אחת ג"כ נאמר ע"ז התרפית מכל מקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ו

קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

המעמיק צריך להיזהר מטעויות שנובעות מעודף העמקה

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות...אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״א

לימודי התורה בההלכות המקובלות המה רחבים מאד ומספיקים להמון מעשים רבים בהליכות התורה. ובאמת המה מספיקים ג"כ לכל הספיקות המתחדשים, אם יובנו הדברים כראוי, אלא שבתולדות צריך בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו דומה וכיו"ב...שמצד הבקיאות לבדה אמנם אפשר לדעת את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, והיינו דרך החיובי, אבל לשלול את הטעות שיש לבא בבא תור דבר מחודש, שבאמת עיקר שימוש החריפות הוא האופן השלילי. שהרי הכל כלולים, כל הפרטים המתחדשים, בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ה

המשרה שתנתן על הנבחר מצד היותו יותר נאות לחפץ יחידי העם הגדולים צריכה שמירה מאד, שלא יתעלם מן ההמון לחשוב שבזה הם אינם מקבלים טובה. מה שבאמת אינו כן, כי בתועלת ההטבה הרוחנית של הגדולים הראויים לקבל השפעה גבוהה, מתעלה ג"כ בדרך מסובבת ההמון, שהרי מתרבים היודעים והלומדים, ושדרה אחת מעוררת את חברתה הנמוכה ממנה, ומתוך כך מתרבה הדעת ויגדיל תורה ויאדיר. ע"כ ראוי לזהר שלא יחשב ההמון שמצדו עכ"פ הי' ראוי שלא להמשך אחרי הנשיא שכבר נבחר. ולזה שמר ר"י שלא להנהיג הוא צורת נשיאות ביחשו אל ההמון. ואומנא, שהוא עפ"ר איש המוני, לביתיה לא קרא, למען פרסם את הדעת, שהנשיא שיש בו יחש ישר אל הגדולים יש בו ג"כ תועלת נמשכת לכל ההמון כולו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

הזהירות הנצרכת מדעות זרות

וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא. מצד הסגולה העצמית הפרטית לישראל, שהיא צריכה שמירה מרובה מהשפעה זרה, צריך הבדלה, כשם שהכהן נבדל מן הזר באכילתו בתרומה הראויה דוקא לו, וזרים אין להם חלק בה. מאימתי קורין את שמע בערבית, לקבל עול מלכות שמים על עצמו בתור איש נבדל ופרטי, ועל כלל עם ד' בתור עם לבדד המתיחד בסגולתו, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, המיוחדת להם, ואין אוכלין אותה עם הזר על השולחן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה.

סדר זרעים פסקה י״ב

התכלית העקרית של שמיטת החוב בשביעית היא מפני "כי קרא שמיטה לד' ", להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזו פעם להלואה, שהכניעה והעבדות תהי' מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו, "עבד לוה לאיש מלוה", והשיעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים. ע"כ תבא השמיטה ותתיר אלה החרצובות, עם היסוד העקרי להעיר, שיסוד הקנינים הוא מחובר עם התכלית העליונה הכללית, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ד'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקנינים הפרטיים יבא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כ"א עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה. והנה כל דרך ישר, צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהן רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור משמט אני, שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה.

סדר זרעים פסקה י״ג

זהירות החוטא מלהתייאש ממצבו

והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו.

סדר זרעים פסקה ט״ו

ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין, עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם, ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין, מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

סדר זרעים פסקה י״ז

לזאת נאה מאד הוידוי על מצוה אלהית, שיש בה נימוקים גלויים אנושיים כמצות המעשרות והתרומות, לומר שהשתדל מבלי לחסר ממנה התוים האלהיים, המסומנים רק ע"פ הדיוקים המכוונים שהם ראויים רק למעשי ד', שדומים לדברים הטבעיים וסודות החיים הכלליים והפרטיים, שהזהירות בתכונות ודקדוקיהן ע"פ מדתן, היא מורה על המרחב הגדול שיש בחוקי החכמה, המתרחבים בכל היקום הרוחני והחומרי, הנערכים בדעה עליונה שאין לה סוף ותכלית.

סדר זרעים פסקה י״ח

זהירות שהמעשים הטובים לא יגרמו לגאוה. זהירות שההתרכזות בדקדוק המעשי לא תשכיח את תוכן המצוה

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ. ולעומת החלק הרוחני שבמצוה, [יש] להזכיר, שעם כל ההבנה הקלה שיש [לנו] בטעמה, היא בכ"ז ראויה להיות משוערת ומדוקדקת (על) [עד] למאד בכל פרטיה, כראוי למצוה אלהית. יש לפעמים שריבוי הדקדוקים יעסיקו נפשו של אדם כ"כ עד שהתכלית העליונה הכללית היוצאת מהמה, להעיר את קדושת נפשו ושכלו, להודיע ולהודע כי רם ונשא הוא הערך שיש למצות ד', ושרישומן צריך שיהי' בלב חזק ואדיר באפן אלהי, לא כמדת נימוס שכלי, והוא קריאת שם ד', שהוא נערך אל המדע והשכל כמו שהברכה נערכת אל רגש הלב ורחש הכרת הטובה, [נשכחת]. ע"כ כשם שצריך שרגש ההבטה על עצמו בתור מטיב ומשפיע, לא ישכיח ממנו שהוא צריך להרגיש עצמו בתור מושפע ונעזר, עד כדי ברכה לד' על חסדו, כן ריבוי הדקדוקים ושמירתם שכבר נכללו במאמר "לא עברתי ממצותיך", צריך שימור שלא ישכח על ידם התכלית העליונה המכוונת מהם שהיא הזכרת שם ד' על ערכה של המצוה, לבלי יהיו הדקדוקים רק ענין מעשי, המונע את כח הלב הער והשכל הטהור, להתענג על הוד המצוה ויקר ערכה, מה שבאמת הם עצמם מדריכים הם אל זאת ההתבוננות, כשנלוה עמם היסוד השכלי. ע"כ נאות הוידוי הסמוך אל הנתינה, ואל וידוי קיום דקדוק הפרטים, להסמיך יסוד תכליתם של אלו העקרים, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

סדר זרעים פסקה כ׳

ההכרה של היתרון, שיש בו באדם עצמו חלק הכהונה שבו, הצד השכלי, שצריך שייקר בעיניו מאד, צריך בכ"ז עמו שמירה יתירה מההפרזה השכיחה שעלולה לעור עיני האדם להפילו במוקש הגאוה, ולהכשירו לבלי ראות לנפשו חובה. וזה יבא מיתרון אהבת עצמו יותר מן המדה, שתבא מעירובי נטיות בלתי מתוקנות המתערבות ג"כ עם הנטיות הטובות. ע"כ צריך זהירות יתירה בזה, יותר ממה שצריך בהיותו עסוק בנטיה של מעשה המורה לו להכיר את היתרון הנמצא בזולתו, כמתנות כהונה וכיו"ב. ע"כ במע"ש ביחוד נחוצה ההערה שלא להפרישו בטומאה, ועם זה להיות מטהר ג"כ הרעיון והדעה, בהיותו עסוק לברר לעצמו המקום הראוי לו בתור אוכל מעשר לפני ד', דהיינו הכרת יתרון הנפש המשכלת שבו, שמצדה הוא ראוי להיות ניזון משולחן גבוה, שיהי' באורח טהרה, ענות צדק ונקיות דעת. ע"כ נתפרשה בזה ההקפדה ביחוד, הא אם הפרישו בטומאה א"י להתודות.

סדר זרעים פסקה כ״ג

זהירות האדם ממחשבה שהוא מבין את טעמי המצוות

כשהאדם מתעלה למעלת קרבת אלהים ויתרון המושכלות האמתיים, יהי' נמשך לעבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה, מידיעת הטוב הגנוז בהם. אמנם אז צריך ביותר שמירה, שלא יחליט כי כל הטוב והתעודה האצורה בדברי אלהים חיים, הוא מה שיעלה במזלג בינתו, כי דעות בנ"א משתנות, ומדור לדור יתחלפו המושגים המופשטים והליכות הדיעות. ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל.

סדר זרעים פסקה כ״ז

ולמשכים הי' הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו", עמים "הר" יקראו לבית ד', ואברהם קראו הר "בהר ד' יראה", היינו הצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל. אבל יעקב קראו בית, שכבר יצאה מקרבו ההתיחדות של ישראל בערכם המובדל ומתבודד מן האומות, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", כי לגבי ישראל צריכה להיות ציון "בית ד' ", כלומר מוגדרת במחיצות ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותנו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, והשליטה של רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל, וכבר ידענו מה שנמשך מהרעה (מאת) [מעת] שפנו אל ילדי נכרים להשפיק בהם...ומה תוכל השפעה של תרבות מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהן כחה הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהן, שודאי יביאו לה רק ירידה ולא עליה.

סדר זרעים פסקה ל׳

החליל הוא מיוחד ביותר לשמחה גם לאבל, חלילין לכלה או למת, אמנם השמחה השלמה היא מתנוצצת ביותר כשלא יחסר עמה ההרגש של מציאות האבל האפשרי לבא, והוא נשמר וניצל ממנו. ע"כ אלה השלושה הכחות הראשיים המצליחים את האומה, העבודה בכח הגוף, השור ההולך לפניהם, העושר הבא ע"י קרניו המצופות זהב, וההשכלה הבאה עם העושר והחריצות, עטרה של זית שעל ראשו, אפשר שכל אלה יביאו ג"כ שואה על האומה, כשישתמשו עם אלה החמודות להרע: העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית לבדה, העושר יביא המון חמדת תענוגי החיים, שמטמטמת את הלב מבינה אמתית וחכמת צדק אלהית, החכמה תוכל להועיל להרע כמאמר "חכמתך ודעתך היא שובבתך". אמנם עם ההישרה האלהית, עם מעגלי צדק ומשרים שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שאלה ההצלחות המכשירות את אושר האומה יביאוה באמת לרום מעלתה. ע"כ החליל המוכשר ג"כ לאבל, מכה לפניהם בתכונת דפיקת קול צהלה ושמחה עזה, עד שמגיעין קרוב לירושלים, כי שם צוה ד' את הברכה.