חברות

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

אכפתיות כלפי חברים

ומי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, המברך על הכוס להוציא ג"כ רבים ידי חובתם בברכת המזון מחפץ נפשו, מורה על נדבת רוחו הפנימי בהיותו מתענג (לו) [לא] רק על שבעו לבדו כ"א גם על ברכת ד' הגשמית שזכו לה חביריו ובני מסיבתו. אמנם הרחוק מנדבת הלב לא תימלא נפשו בשום רגש של שמחה על השביעה ששבעו ואכלו רעיו, בין שתהי' ריקה מנדיבות גשמית מפני השתקעו יותר מדאי בציורים רוחניים, עד שאינו מכיר את הוד הטובה הגשמית והדרת הנדיבות המתגלה על ידה, בין שתהי' מצד מעמד נפשו הרעה, הוא ניגוד גמור לברכת הנדיבות שבאה למאריך על שולחנו בהיותו ג"כ מאריך בתפילה. חיים של איש כזה הם מלאי מכשולים ודאבון נפש, הוא מלא קנאה ומשטמה וחסר כל שמחה מטובת רעיו, "ורקב עצמות קנאה".

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ו

יוכל היות שתתגבר מדת הבטחון והשלכת היהב על ד' אשר לא תמו רחמיו בלב האיש ההולך בדרך הטוב והישר, עד שרעיונותיו יהיו תמיד במנוחה. כי גם אם תעלה על לבבו המחשבה פן יהי' עליו משפט אלוה על איזה מדרכיו אשר לא נכונים המה, הנה הוא במצב מנוחה ולא ידע פחד, כי נאמנה את אל רוחו כי כל אשר יעשה ד' הוא רק לטובתו ואשרו, ע"כ לא יבהילוהו רעיוניו כלל ומחזות מחרידות לא יעלו בגורל חלומותיו. אמנם הנפשות פועלות זו על זו בסגולה, ע"כ אחרים הקרובים אליו ויודעים הגיוניו, אצלם לא יוכל הרעיון להמצא כי כל רעה אשר תעבור על רעם יקבלוה במנוחה. ע"כ תפעול קרבת הנפשות לפעמים להחרידם ג"כ במחזה חלומותיהם ע"ד רעם אהובם, אשר ידעוהו בתכונת נפשו הטהורה כי דרכו לא זכה בעיניו ושע"כ אינו מתיאש מן הפורענות. והמורך הזה יפעול ג"כ פעולתו הטובה במצב המוסרי של כלל החבורה, כשישכילו לשורש כל ענין בחכמת לב ושימוש הגון, להתעורר לחזק ידים ברב אומץ בדרכי טוב ויושר.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ב

עומק ההיכרות בין חברים

כל המדעים והמוסרים הנכנסים בחוג ידיעת האדם פועלים עליו על הנהגתו ומדותיו, הלך נפשו ודיבוריו. ע"כ יש אפשרות שיהי' איש חכם אלהי במעלה עליונה כ"כ, עד שאותו החכם שהוא מכיר ויודע שיחותיו, הלך דיעותיו ומוסרו, יכיר ג"כ אם נמצאת בממשלת שכלו ודיעותיו איזו דעה שתהי' או לא. וזאת היתה מחכמת השלמים הללו, שראוי לנו לציירם במעלה היותר רוממה, שיהי' יכולת בכ"א מהם להכיר בחבירו ע"י שיטתו ומעמד הנהגתו איזו מלתא יש דלא שמיע לי'. אבל זולת זאת ההכרה הנפלאה אי אפשר שידע כל אחד מה הוא הדבר דלא שמיע לחבריה, רק הם ע"ה, דרוח אלהין קדישין בהון.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ח

הרגשת צער חברו

ואמר "עלי" אע"פ שכבר כלל ג"כ אחרים, להורות שכ"כ גדולה היא לאדם הישר תשוקתו להטבת זולתו, וכ"כ הוא מרגיש ברעת רעהו ומשתתף בצערו, עד שמילוי הבקשה ביחש לאחרים הוא ממש נוגע אליו, והכל נכלל בכלל "עלי לטובה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו, דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור להיות אפשר [=המאפשר] להיות עבד נאמן ליוצרו. אמנם לא יאבה להיות נכנס כ"כ בעומק עולמו הפנימי של חבירו לרעה, כי בזה ירכש לעצמו כשרון של עין רעה, והעין הרעה תוכל להשפיע לרעה על זולתו מחלושי הנפש. אמנם במה יוכל האדם להגביל את שאיפתו לשליטתו העצמית, הוא בהכירו באמת חסרונות עצמו. ובהיותו יודע תוכן חסרונותיו וחסרון כח השלמתו, יהי' טרוד בהשלמת עצמו וימוד לחבירו ג"כ כח של חופש ושליטה במדה הגונה וראויה המביאה לשלום הבריות, וע"י השלום והאהבה מכיר כ"א יותר את הגיוני חבירו, ומתוך כך מתרבה הדעת, והאמת מתבררת, והנזקין מתמעטים...וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״א

האדם יכיר יותר את חבירו ותכונותיו ממה שיכיר את עצמו לפי האמת. סבות רבות יש בדבר, ובודאי ע"י זאת המערכה תצא אל הפועל הטובה האנושית. כי עניני עצמו אף שיכירם בהכרה חלושה ומטושטשת המה קרובים אל לבו מצד אהבת עצמו הקשורה באדם, אבל עניני חבירו זולתי הכח הניתן להיות אפשר לחדור אליהם בעין בהירה יתר שאת מעניני עצמו הפנימיים אז הי' קשר הכללי רפה מאד...ומתורה הנפשית הזאת תצא התכוננות החברה האנושית, שיהי' כ"א מכיר גם מצד הרוחניות את תועלת העזרו בחבירו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ח

התרחקות מחבר רע

מדה כנגד מדה. הוא הי' כ"כ מורכב משני כחות נפרדים, הטוב והרע היו כרוכים בנפשו, וברשעתו הי' משתמש בהם רק לטובתו הפרטית, והי' מפריד את ציוריו הטובים בפני עצמם וציוריו הרעים בפני עצמם, כאילו היו שתי נפשות מורכבות בו שאין לאחת שום יחש לחבירתה, וכל אחת מהנה הי' ממלא את ידה להשתמש בה במקום שהי' רואה שמה תועלתו הפרטית. איש שקר ומרמה כזה איננו באמת איש אחד, כ"א מרכבת כחות שונים המתגלים לפי הרוח של הפניה המקרית...חפצו החפשי התלוי בדיבורו וציורו הרצוני הי' מתפלג אצלו כחפצו ופועל ע"פ סגולתו, שהי' ראוי להוקירה ולטפחה לתועלת הכלל, והוא הפכה לכלי משחית והכשר של שימוש הנאה פרטית, בזויה ואכזריה ג"כ. זאת היא הרעה היוצאת מאנשים בעלי כשרון שאין להם אחדות הנפשית, כ"א כמו שתי נפשות משתמשות בהם. אנשים כאלה מביאים מארה לעולם, טוב לפני האלהים ימלט מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג. גם הקורת רוח של אהבת הנפשות שמגלה את כחה בהפגשם פנים בפנים, פועל ההפסק לחוש יותר את הדרת האהבה הנאמנה של רעים אהובים. צמיחת האהבה והפרחתה ע"י הפסקות כאלה, היא אחד מתנאי האהבה והדרך הקבוע בהתפתחותה בנפשות. אמנם כשתהיינה ההפסקות ארוכות יותר מדאי, אז ימחקו את הרושם של קישור הנפשות, לא באופן של חוסר ומיעוט כח, המתחלש רק לשעה ועומד להוסיף אורה בצביונו וטעמו העומד בו, כ"א ישארו רק זכרונות נקודיים שמהיותם צבורים עכ"פ בעומק הנפש, כשתפגש באהובה תתרקם האהבה הנאמנה עוד הפעם כעין השבה לתחיה ויצירה חדשה. וזהו ההבדל הנפשי שבין מעמד התחדשות האהבה שבא אחרי ההפסק של שלשים יום, הזמן הטבעי לחליפת סדרי התרגשות החיים ביחש חיי החברה והמשפחה. הרשמים בזה מתגלים בעדנן של הנשים, ובחיי החברה סתם הלואה שלשים יום, שהוא ההפסק התמידי שגורם לחדש פני הרגש שרק עב קל העיב את זהרו. אמנם י"ב חודש, תקופת השנה, פועלת מהפכה גדולה בריבוי מסיבותיה בחיי האדם והלך רוחו. הרשמים של זמן הפסק שנה מתחלפים כליל, ורק ע"פ סוד החיים הפנימיים הקבוע בנפש החיה, העומדת באמת לתחיה גם אחרי בלותה, אחרי יבשת לשד בית חומרה, "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש", רק בכחה זה תתעורר להקים מהכח ההיולי הפנימי את בנין הקשר הנפשי שכבר ניתר ונבלה. ע"כ מברך מחיה המתים, שהוא ערכו באמת, וגם הוא סעיף הבא מכח החיים הכלליים שבנפש, שמזה תתברר לנו עמידתה לתחיה. וביותר כאשר כל דבר הניכר שהוא עומד בטבע המציאות במצב בלתי נשלם, ודאי יצא אל פעולת שלימותו בקץ הימים. ובאשר התמותה האנושית וכל החי היא החלישות הטבעית שראוי לצפות ליום שתשתלם תכונת החיים כ"כ עד שלא תצטרך לה, ו"בלע המות לנצח". אמנם אם רק החיים לעת המאושרת הם יתענגו בחיי עד, עלינו להשכיל שהמנוחה והקורת רוח הקשורות בטבע הנפשות לחדות בשמחת הנפשות הנאהבות ודאי בא יבאו, וחלילה לחסרון מנוחה וקורת רוח של געגוע שיהיה דבר קיים לעד לעולם. ע"כ עמדת האהבה בעומק הנפש, במצב איתן גם בהשכח כל רושם מהמון החליפות, וחזרתה להיות נעורה ומשיבה את הנפש בהחזר לה כחה הוא התגלות נאמנה על התכונה הצפונה בנפש האנושית, מפני היותה עומדת לכך להתענג לעד בגעגועי אהבת אהוביה. ע"כ לעת שיבלע המות לנצח, גם ישיני עפר יקיצו וישובו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן הדבר מוכרח להיות מחזה הטוב ואור הצדק של המציאות בא עכ"פ לקץ הימים לכל תוקף הדרו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ח

החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום.

סדר זרעים פסקה ב׳

וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם.

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנו לתן לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ופירשו חז"ל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", כשהורגל בכך בעת הי' לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעניו של זה, א"כ הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים, וכמה ראוי לאמצו. ע"כ בהיותנו עסוקים לא בפאה של תבואה, דבר של הכרח חיי נפש, כ"א בגפן יין שבא רק לשמח לבב אנוש, אשר הרחוקים מצדקה יחליטו כי לא יאתה שמחה כ"א לעליזי גאוה נטילי כסף. ובאמת ראויה היא מאד שמחת הנפש לעניים ובפרט לישרים שבהם, בשימם אל לב את ערך פעולתם אל הכלל במצבם המר להם מאד, "ישתה וישכח רישו" למען יאמץ רוחו לשאת את סבל עניו, ועלינו, הנהנים מהשפעתו הרוחנית להמציא לו גם את האמצעי להנעים חיי עניו כפי האפשרות. והנה אלה הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונקלה. אמנם לפי דרך תוה"ק הלא הוא ג"כ עולה במעלת כלל החברה, והוא ג"כ עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. ע"כ ראוי לנו להעניקו ג"כ להרחבת חייו, ולכבדו בהכרה פנימית "ומכבדו חונן אביון". ע"כ נגד האזהרה של הנחת כלכלה תחת הגפן, המצויה במי שעינו רעה עכ"פ בהנתינה של הרחבה, בדבר שהוא עודף על הכרח החיים, ראוי לדייק "א"ת [גבול] עולם" – [גבול] עולים, כלומר שעלינו לקרות ירידתם עלייה בדרך כבוד, להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כ"א גם את הכבוד האנושי לא אבדו בעניותם, והם ג"כ עולים במעלת הצעדים שכלל החברה האנושית צועדת להתעלות אל המעלה שהכינה לה ההשגחה העליונה, שהיא רוכשת לה אותה ע"י המון פועליה הגשמיים והרוחניים, שעמהם ימנו ג"כ העניים, הזורעים בדמעה את זרע הצדק והמדות הטובות בלב זרע האדם.

סדר זרעים פסקה ו׳

בעל נפש טהורה ועדינה שמכרעת אצלו הרבה הצרה המוסרית שבעניות על הצרה החומרית שלה, אשר בגלל זאת יסבול רעב ומחסר רק שלא לגעת בצדקה, שלא להיות למשא על חביריו ושלא להשפיל יקרת נפשו, איש כזה ראוי הוא באמת להיות מושפע עד שישיג הדבר הרם שבתענוג הרוחני לבעל נפש טהורה, והוא לפרנס אחרים משלו. כי הנפש הטהורה שאינה חפיצה להיות מסובלת על אחרים, יהי' שכרה לה מורגש רק אם תמצא ידה להרבות חסד ולהיטיב.

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו. האדם יכול להשיג בזולתו רק את חיצוניות החיים

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים...השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, ע"כ היא מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות".

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

תועלת הביקור אצל חולה מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו. ע"כ בכניסתו, עורר את לבו על יסוד הביקור מצד ההוה, תכלית השעה ההיא עצמה, אומר שלום. המטרה היא להראות השלום והאהבה, איך שאוהבו דורש שלום לו ומבקש לראות בטובו ובריאותו, ובזה נכללת ג"כ כל ההשתדלות האפשרית במעשה לטובתו.

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

...ובזה תושלם תכונת ביקור חולים מכל הצדדים להגדיל כח החסד ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו, והגדלת כח האמת בטהרת הלב והארת השכל הפועל פעולה רבה ללכת בדרך ישרים, שחברת החולה פועלת על המבקרים.