חוק (אלוקי)

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד

יסוד הדבר, שכאן נפגשה סתירה בהתחייבות חק ההנהגה, שמצד ישראל שכבר אבדו בזה הרבה מערכם עד שלא היו ראויים לאותה המעלה שכיוונה בהם ההנהגה האלהית היו ראויים לכליון, כדי שע"י זה ההעדר יבא עם שלם ומוכשר לאותו הטוב הראוי להיות לפי הכונה העליונה. אלא שמשרע"ה עמד בפרץ, וע"י כחו הגדול שהתאמץ להנהיגם ולרוממם גם משפל מצבם, עד לסוף שיזכו לבא להמעלה העליונה העתידה להם, דבר זה עיכב את המהלך שהי' ראוי לפי ההנהגה האלהית מצד עצמה וממילא אי אפשר שיבא עליהם כליון ח"ו, באשר יש להם תקוה להיות מתוקנים. והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם, שאף בשעת הקלקלה היותר נוראה שראוי כבר מצד סדרי ההשגחה לבא לכלל תיקון של אנשים שלמים הראויים לבסוף לתכלית הטוב, שיגזר כליון חרוץ מצד העם שקלקל מעשיו הרבה עד שאי אפשר לו כלל שיתרומם כ"א שירד וישפל מטה מטה. אמנם כ"ז הוא רק מצד כללותו, אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו".

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ד

אם הי' קיומם של ישראל תלוי באיזה חק טבעי הי' אפשר שיהי' להם ביטול חלילה, כאשר לא יהי' החק מלא בתנאיו או שהיו ממלאים כבר את תעודתם להשלמת החק ההוא שיש לו קצבה. אבל כיון שבשמך הגדול נשבעת, וקיומם אינו תלוי בשום דבר ומטרה טבעית מוגבלת, כ"א בשלימות האמיתית של שמו הגדול ית' שהוא דבר נצחי וקיים לעד, ולמטרה זו אין לה סוף ותכלית, כי השלימות האמיתית תהי' לעולם הלוך ואור במציאות האנושית ע"י ישראל, ע"כ א"א שתהי' השבועה בטלה, "כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי".

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״א

צריך שהתפילה תצא נקי' מכל רעיון המורה שינוי רצון והתפעלות בחק השם ית' לפי פשוטה. ובאשר זאת היא דעה כוזבת ומביאה ג"כ, כחק כל דעה כוזבת באלהות, להשחתת סדרי השלימות האנושית, גם לעומת זה ערך התפילה ובטחון פעולתה בקיבוץ תנאיה, גם לבד פעולת השגת המבוקש, רוממות הנפש וזכותה הבאה ע"י התפילה ההגונה, היא פינה גדולה בהשלמה האנושית. ע"כ צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלימות, לתכלית השלמתם המוסרית ביחוד הנצמחת ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית' חלילה לו. ע"כ ראוי שקודם כל תפילה יוקדם סיפור שבח, להורות שראוי לשבח הרבה על המצאתו חק התפילה שלא כפי הטבע המושג, בדרך השאלה בשם טבע באלהותו ית'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב

והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

חוקי השכל והנפש

האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

חוק התפילה ודרכי פעולתה

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

והנה המציאות תשתלם בהרבה מדריגות עד שתבא לשלימותה. דרך עילוי המדריגות אנו מעריכים בערך המספרים שהם זה למעלה מזה, יחידות, עשיר[י]ות, מאות, אלפים, רבבות. והוא משל נערך על תוספת השלימות במציאות ובאנושיות. והנה ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדריגות הבריאה ומשטרה (היא ערוכה) [הן ערוכות] רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי. כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם. ע"כ מנה יסוד הגלוי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, נערכים נגד חדשי הלבנה, שהוא ודאי לרוח ישראל המונים ללבנה, המאור הקטן, שאינם חפצים בגדולות גשמיות כ"א בחוזק כחם הפנימי לאלהים. ועל כל מזל ומזל בראתי שלשים חיל, מנה חמש מעלות של המציאות, חיל, לגיון, רהטון, קרטון, גסטרא, כערך המעלות שהמציאות עולה בדרכיו, להוסיף שלימות ע"פ חוק הבריאה והמשטר ששם הבורא מראש להיות הכל עולה ומשתלם ומגיע למרום השלימות, כערך חמשת דרכי המספר שהם סימני העליות בערך ואיכות. שיסוד כל העליות [ו]האיכות באנושיות הוא התרחבות הכח המוסרי, שהוא באמת הדעת את ד' וההליכה בדרכיו. והכונה שהדרך ששלימות העולם מהלכת אינו כ"א דוקא ע"פ רוחם של ישראל, שהוא מיוסד רק על קיומם הלאומי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

כי מי שלא נשלמה מעלת חסידותו אין מלאכתו מתברכת כ"א כשיהי' עמל בה בכל כחו, מפני שיגיעת המלאכה היא ג"כ מבוא לשלימות האנושית, כדברי התנא "יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון". ע"כ שם השם ית' חק בעולם שלא יגיע האדם לצרכיו כ"א ביגיעה, כדי להרחיקו מעון הצבור בטבעו. אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

הבדל גדול יש בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית. המציאות הגשמית יש בה חק שההעדר הוא קודם להוי' ואם תחול על חומר איזו צורה צריך שתעדר מקודם הצורה הקודמת, ובמציאות הרוחנית אין צורה מפסדת הצורה הקודמת שהיא עילה לה, ואדרבא ע"י חוזק המציאות הרוחנית [הקודמת] מתפשט האור יותר להצורה היוצאת אל הפועל, האריך בדבר בספר פרדס רמונים להרמ"ק ז"ל. ע"כ היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שתזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה, שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשה ד' היא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות הרוחנית והגשמית, העצמית והמקרית. וחק הזה הוא שולט גם בסדרי הזמנים, עד שבהסתכלות כוללת נבין סדרי המאורעות כולם גם אותם שלא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים להיופי הכללי והסידור המתוקן. ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי, ואפי' האומנו[יו]ת שיסוד רובן הוא בתועלת החיים החומריים בסבתן העקרית, נלוה עמהן בהכרח חק היופי שכ"א ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ויש יחש לאומנתו של כל אחד ואחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו. וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן, כ"א מהנה בשעה שהזמן דורש לתן כוחות רבים על איזו חכמה ומלאכה היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אע"פ שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות, והכל מפני שיד ד' עשתה זאת שהכל יהי' יפה בעתו. ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

התעודה הטבעית ביחש האשה, תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה. כי הננו רואים את הבנות והן ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקות בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם. ועוד, כי אם יתגבר דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות ג"כ בהשלמת השכל במעלה עליונה, אז ירע לאושר הדור הבא, כי תושיה מתשת כחו של אדם, וההתעסקות בכשרון השכל מחלישה עכ"פ, ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ ראוי לכה"פ להניח חזקת הגוף של האמ[ה]ות, שלא תתמוטט מעבודת הלימודים, ותשלים עכ"פ איזה חלק רשום מחסרון הנמנה מחולשת האבות המחלישים את גופם ע"פ עבודת השכל. אבל בהיות ג"כ האם נתונה אל עבודת המושכלות, יצא בהמשך הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהי' מוכשר כלל מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלהים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא. ע"כ גדולים מאד דברי חכמים ז"ל: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו ע"פ ההדרכה המעולה הזאת. אמנם עדיין יש לשאול, על כשרון השכלי של האשה על מה נוצר, היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאים במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו. ע"ז נקח לנו לעד את הגלוי, את הטבע עצמו, לראי' שלא נוצרה האשה לחולל חדשות מעצמה, כ"א רב כח שכלי בה להשכיל עד כמה ראוי[ה היא] להיות מודרכת, ע"פ ההנהגה המעולה של שלימי האנשים. והנפש העדינה המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבן את המדעים המוסריים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים. ע"כ למדתנו תורת אמת שאין פרי [בטנה] של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

התפילה צריכה להיות מובנת בדעה שלמה, אז תפעל את פעולתה הראויה לה, שבשביל כך היא חקוקה במציאות ע"פ חכמתו ית' העליונה, ואז תביא עמה את התועלת החומרית והרוחנית שיש בה. הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו...כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם. והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה, כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע. אבל מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתה של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה...אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו, אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ו

...ויש דבר שיחשוב האדם שלא תועיל ע"ז תפילה מפני איזה חק קבוע בהנהגה. ועל כל אלה למדנו שצריכים רחמים למרות המשפט הפשוט.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ט

הרגש הטבעי של הנפש המצטיינת במלאכת המחשבת של הציור, עיקר כשרונו הוא שיהי' ציורו חזק מאד וטבעי. רגשו הפנימי שהוא הכשרון המיוחד לחכמה הזאת של מלאכת הציור, לא תתנהו בשום אופן לצייר איזה דבר שלא כמנהגו וארחו הראוי לו ע"פ תכונתו. כחכם הזימרה האמיתי אשר בשמעו קול של נגינה שאינו ע"פ חוקי ההרמוניא הטבעיים החקוקים בנפש, לא תוכל נפשו לשאתה ויכיר שכאן יש חסרון סדר, שנפשו הטבעית כבר מרגשת את הראוי ואת שאינו ראוי לפי מצב הנפש הטבעית בסדרי ההרמוניא. גם הצייר האמיתי רושם של הרגשו חזק מאד לצייר כל דבר ע"פ טבעו המיוחד לו, ואותו הצביון שיש במציאות מוכרח הוא שיצא מתחת יד ציורו, והשינוי שבין המציאות אל הציור לא תוכל נפשו העדינה לקבל במנוחה. והנה הרגש הזה של הציור כשהוא נשלם לכל פרטיו הוא חכמה רבה וצריך לזה כשרון טבעי בנפש, ומכש"כ במעלה העליונה של חכמתו של בצלאל בציוריו שנחה עליו רוח אלהים, שודאי כל התנאים של בעל הכשרון היותר נעלה בחכמת הציור לא חסרו לו. והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, לסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, יפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי יפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שוה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל . והנה לגבי אדון כל המעשים ית' אין הבדל כלל בין סדר של חכמה לסדר של ציור, כי החכמה העליונה מגביהה לשבת ומשפלת לראות, וכח הציור עצמו ושויונו עם המציאות הלא הוא חק מחקי המציאות, שיצרם יוצר כל בחכמה ובצדק נשגב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט

וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר בלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים בטלים. וכשם שיש יחש להתבן אצל הבר, לא בדרך של קיום אבל בדרך שימוש של סדר ההויה, כן יש יחש אל הדברים בטלים להדברים העקרים שבחלום, שע"י שניהם יגיע החלום לתעודתו, שגזרה החכמה העליונה שיפעל בעולם, לא פחות ולא יותר.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳

אי אפשר להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת יבא לו רק ע"פ ענין של כונה. ע"כ באשר החלומות יש מהם הבאים מסדר הטבעי של זרם הרעיונות, ואין חובה למצא בהם חפץ בעצמם, זולת מה שנוגע לההטבה המוסרית, שזה ודאי גם שמואל השתמש בהם בעת מצא חפץ לו בכמו אלה. אבל הלא ודאי יש גם בחק החלומות ג"כ סדר וכונה, שע"פ המחזות המכוונים נוהג הסדר ברוב, ככל עניני הטבע הכוללים, כאשר ירד הגשם והשלג כדי להשקות הצמחים ויפול ג"כ על צחיח סלע.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

ובאשר לפי האמת, גם עומקם של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא, אבל גם הוא מנח בנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו", ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא. אבל לולא זה החק המאחד, מאן דהוה טרקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לא הי' אפשר כלל להנצל מפגישת המקרים שע"פ חוקי הטבע הבלתי יודע ומרגיש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים, לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר. להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. ורק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״א

ההכרה הפרטית מהיצירה על יוצרה, תהי' נוספת בההסתכלות על מצב התחלת התנועה השמיימית, בעת התחלת המחזור המקביל אל הצעד הראשון שיצאו חוצץ צבאות השמים, לסול ארחות דרכם בדבר ד' אשר נצב בשמים, יותר מההסתכלות התמידית על התנועה שנפעלת מכח המושך הכללי ע"פ חק עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״א

יסוד הפעולות כולן בהשתדלות האנושית אינו כ"א ההכנה, אמנם גמר כל דבר וענין הוא בידי שמים, "אקרא לאלהים עליון, לאל גומר עלי". ע"כ באה ההוראה בתולדה, שרק ההתחלה של ההכנה יש בכח אדם להשתתף ולא היצירה והגמר, והראיה המוכחת שלא תעלה בידו כ"א נתינת החומר, שהרי איש מזריע תחלה והיתה פעולתו עקרית, לא יצא זכר ממינו כ"א נקבה, מפני שאין שיתוף לאדם ביצירה כ"א הכנה להיות כלי קיבול לברכת שמים. ובאשר ההכנה צריכה להיות נגמרת, ע"כ מהכנת האיש תתחייב יצירת נקבה, כי יוזמן הגמר ע"י האשה ע"פ סוד היצירה, ובפעולת האשה תצא ג"כ מצדה רק הכנה ותהי' ראויה למציאות זכר. וזהו חק מוכרח שיהי' ניכר במעשה המציאות, למען ידע האדם כי ד' הוא הנותן כח לעשות חיל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

שיהי' האדם חפשי בבחירה, זאת היא תכונת האדם וגדרו, וע"ז נברא האדם. ותכלית הכללית יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שתצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב, לו ולעולם. אבל בעיקר הדבר שיהיו מהמין האנושי צדיקים וגם רשעים, זהו חק היצירה ותעודתה. אבל זה ודאי, שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים, יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים, יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית, וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב פעם לרע, הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדות כקנים ונוטות לכל רוח.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלה ים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש... אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו. אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.