חטא

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ס

הדעה של כפירת חופש הבחירה הפרטית, היא אבן נגף ומכשול עון גדול להפר יראה, כאשר השיבו חביריו לאיוב על טענתו הכוזבת: בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת צדיקים בראת רשעים, והיא משתברת ע"י רושם הצרכת השקלים כופר, בעת המנין. אמנם בתמידות ניכרת היא בשוברה ע"י התמיד, שכפרתו אמנם תמידית, כדחז"ל: תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערביים על עבירות היום. הכפרה התמידית מדי יום ביומו מורה כאילו יש איזה חק מוסרי בעצם החטאים שראויים לכפרה, וזה יצדק ביחוד בערך הרבים והכלל, שהבחירה מצדה הכללית אינה חפשית, גם אינה מתגלה בפעולה רק להרע כי גם תוצאות טובות יוצאות מכלל תנועות הרבים איך שיהיו. ע"כ מהשקלים הפרטיים, שיסודם הוא בערך מנין, מתכנסת הקופה שממנה יקחו התמיד המכפר הכללי, להורות שאמנם מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה, מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אינה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״א

יחש הפרט אל הכלל יבוא מצד המוסריות, התורה והאמונה, ומצד הטבעיות, קשר החברה המכרחת את האדם להיות מדיני וקשר הלאומי שבכללו חטאות הפרטים יפלו בשני אלה, והתיקון שהרעות הפרטיות יהיו לסבות מחוללות טובות בכללות, ימצא ג"כ מקום בשני אלה הסוגים. הרושם המוסרי של צירוף הכלל מהפרטים, מצד הדיעות וקדושת התורה, תהי' מכוונת נגד זמן שחיטת התמיד וזריקתו. הצד הטבעי של היכר צירוף הפרטים אל הכלל, הוא ניכר בערך היום אל הלילה, נגד מה שהלילה ייחד כל פרט במציאותו היחידה, יבא היום לעורר כח קיבוץ החברותי ע"י המון המעשים המשותפים הנעשים תחת השמש. ע"כ כל שהיום הולך ומתגבר, הולך ומתחזק ג"כ רושם החברה האנושית בקיבוצה הטבעי, עד חצות היום שהשמש בגבורתו והחיים סואנים ברעש ומלאים ענין. ע"כ (הוא) מועד קביעות ב"ד, הבא מצד מקרי החברה בקיבוצה שלרגליה באו המשפטים והדינים, הוא ג"כ עד חצות, מאז והלאה כי ינטו צללי ערב, כבר מתחיל רגש ההתיחדות להכנס מעט בלבבות, ע"כ רושם תוצאה שלמה של חיי החברה בכללה במילואה, במשל של תקף זמן קצר לעומת הזמנים הארוכים שפועלים פעולתם בחיי הכלל, לצרף את הרע אל הטוב להכלילו ולהביאו לתעודה, שבזאת יכופר עון הפרטים ביחש חטאים טבעיים לחיי הקיבוץ הכללי, נאה להיות הרושם עד עת מועד טבעי, חצות ממש.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

הדעת האמיתית וההכרה של חופש הבחירה היחידית והתולדה הנמשכת ממנה, שהרע הפרטי הוא רע מוחלט מצד פרטיותו, וחיוב העדר החופש בבחירה בערך הכלל ותולדתו, שיש בחק הכלל ערך השבת כל רע לטובה, תגביר את כח הכלל ותתן עז להתרכזות ומשמעת, בין בענינים הרוחניים בתורה והוראה וכבוד חכמים והוקרת דבריהם, בין בעניני לאום בהסכמה וזירוז, ושני אלה ביחד יבנו בית נאמן לאומה, בחומר ורוח. וממילא מובן שיד השיבוש בדעה כזאת מחוללת פרעות מוסריות וטבעיות במדרגת הקשר הלאומי, בין מצד רוחניותו בין מצד טבעו המורגש...בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות, אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור...אבישי בן צרויה, שהי' איש גדול בתורה, ורב, ובעל בעמו, בהנהגה הלאומית, עד שמצא לו מקום מרכזי בלבם של ישראל, בין מצד המרכז הראוי אל האמת המוחלטת שהיא מכוונת אל הרוחניות של האומה, ובין מצד המרכז הראוי אל האמת המוסכמת שהיא מצד הלאומיות החמרית של האומה, א"א למסור ציור הדבר כ"א עם הדיבור שהוא שקול כרובה של סנהדרין. בזה יפרע מהם כמה חובות נגד הטבעיות הקיבוצית, חטאי השכל והיושר האנושי, וחובות אמוניות ותוריות בהכירם כמה רע ומר אבדן המרכז המתיחד מכל צדדיו. אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללות השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שני הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו, תיקון המעוות של המנין מבלעדי שקלים. והענינים הכלליים נלמדים במעשים, לא באמרים. וזאת היא דרכה של ההשגחה האלהית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

...דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות...ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי. והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני. אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו. אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו...טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה. העברת הטומאה ע"י העברת הזמן אפשר שתהיה תלויה בהעברת הרשמים החיצוניים שנחתמו כבר בחותם של כיעור מצד מצב הנפש שנלכדה בחבלי שוא וחטאה, וההתיחדות עם העולם הפנימי תגביר את הטוב הפנימי, ויפכו כחות הטוב והטהרה את מימיהם הזכים לטהר כליות ולב...א"כ הוא ביאת אורו, וחידוש ציוריו החיצוניים בצירופו אל כלל העולם החיצוני הגדול והרחב, ומאי וטהר, טהר גברא, הטהרה תוכל להיות פרטית, א"כ צריכה לסיוע של עולם החיצון, בהיותו מתאים למושגי הטהרה, תחת היותו נוטה לעזור למושגי הטומאה בעת כשלונו של אדם וירידתו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות . והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה.

סדר זרעים פסקה י״ג

והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו. ע"כ בבא אנשי העיר לכבדו, ידחה את הכבוד המוטעה באמרו רוצח אני, וייקר בעיניו רגש הצדק הפנימי שלו במה שממלא לבבו נוחם על התקלה שבאה על ידו לאבד נפש מן העולם, יותר משאון החיים החיצוניים של המיית הכבוד...זאת היא מדת הצדק הבאה לרגלי דרך ד', המורה חטאים בדרך, ומדריך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו, כי טוב וישר הוא, ותשובה נשקלת במאזני צדק כזאת, תביא את האדם למעלה רוממה, ואהבת ד' ודרכיו.

סדר זרעים פסקה י״ט

טעם שבחטא אדם הראשון נגזרו על האנושות דווקא מוות וצער לידה

..."בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מע"כ פנים", בעת אשר חרפת עמו יסיר מעליו. כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א". וכן המיתה שנקנסה ביחד עם "בעצב תלדי בנים", לא באה רק כ"ז שצריך לה לתקנת הרכת קושית לבב בני האדם. אבל בשליטת השכל והגמר השכלול של הכהונה העצמית הנמצאת בכל אדם, כי כל בניך יהיו למודי ד', "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", שהוא יסוד המעלה שמעיר לזה מע"ש, אין מקום לכל פגע, ולא לפגע המות המסבב אנינות. ע"כ לא יאכל ממנו באונו, שצריך שיגדיר האיסור את תכנו ומטרתו של המע"ש.

סדר זרעים פסקה כ״א

אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המע"ש, הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם, ולמרות השיויון של אמיצי רוח לעומתו. כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות, וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז, שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים".

סדר זרעים פסקה כ״ו

ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע"י חיי השלוה והעידון, אע"פ שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעונינו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מ"מ זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע"י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו, אבל הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

גזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם" אינה עונש אלא דרך למניעת חטא

...הידיעה של התכלית היא עצמה מסייעת לקרבנו אל התכלית, כי השבת מורה על השלימות האנושית הגנוזה בה בכח, שלא יצאה אל הפועל מסבת החטא. שהרי לולא שנפל האדם במוסריותו, עד שיצרו אורב לו תמיד וצריך הוא לגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם", למען יהיה מוטרד בטרפו ויגיעת ד"א מסייעת ג"כ להשכיח ממנו עוון, ע"כ לפי טבע האדם עכשיו שנפגע כבר, הרי הטורח ועמל המלאכה היא שלימות לו. אמנם לא לזה נוצר, כי עוד יבא אל גמר תעודתו שלא יהי' צריך לעזר ההטרדה החומרית בעמל המלאכות הרבות, שצרכי החיים בצירוף קלקולי הטבע הזקיקוהו להן, אז יהי' לו העונג האמיתי, המנוחה, למען יתענג על ד' ועל טובו. א"כ השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מדותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", עד שתהיה המנוחה והעונג המתלוה עמה ראויה לו.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

...אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר.

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג. אם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא היה בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג. תרבות החברה מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [יחיד] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו. ולמדנו שהיחיד הפרטי מתוך שהוא יכול לרדת לסוף דעת אנושיותו פנימה הוא עלול יותר לדרוך בדרך טובים, אמנם שטף החברה ישטפהו בקנאה תאוה וכבוד, ועל פיהם יולדו חוקים לא טובים. ע"כ טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, ע"כ היא מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך ד' רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהי' מקום להדר את החיים ולקדשם. והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כ"ז שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות ג"כ חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, ע"י אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה. ע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה. אדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, ע"כ הוא חולף והולך לו

יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכ"ז שע"י הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, ע"כ הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו. אמנם כאשר הכח הכללי אפס, אז הוא דומה לאדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, ע"כ הוא חולף והולך לו, ובנ"א דומין כעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. ע"כ אמר שמפני שהיא קרובה בישיבתה עונותיה מוצערים, עוד היא עומדת ביחש עונותיה במדרגות הצעירות שיכולה עוד להמשיך כח חיים חדשים ומועילים, ולא בלתה מזוקן, שלא הספיקו עוד הפרעות המוסריות שלה מצד קיבוצה לאבד את כל לח הצדק והיושר הטבעי, ע"כ ראוי להניחה.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

חורבן הבא מדברים פרטיים כשהיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו, איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות. אבל אם הדעה היסודית תאבד, כשתחרב עיר, חורבנה יהיה חורבן עולם

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, אז תתקיים העדה בצביונה הרוחני. ואם חלילה דברים פרטיים, שגם הם יוכלו להפסיד כח הקיום של איזה עדה, יגרמו להחריבה, הנה יסוד החיים הישראלים יהי' תמים עמם. ע"כ בכל מקום שיבאו וידחו יהי רוח ד' עמם, ואין זה חורבן מוחלט כי מעפר אחר יצמחו, ובאשר יתיישבו, ישובו לתקן את השגיאות הראשונות, וכל סדרי החיים שאינם ע"פ ארחות תורת ד' שגרמו ההפסד, יכירו, ויבנו בתוך עם ד'. אבל אם הדעה היסודית תאבד, אם לאבן פינת החיים הכלליים והפרטיים לא תחשב הקדושה ועז ד', כ"א כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה איננה התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו, כ"א חפצים פרטיים, ולעשות את הכלל רק לכלי מגושם, להגיע על ידו כל יחיד חפץ לבבו וצרכי החיים החומריים, והגגות הפרטיים עומדים לפ"ז במדרגה גבוהה הרבה מביהכ"נ מקום הקדושה והעבודה האלהית, באופן מושחת כזה כשתחרב עיר, חורבנה הוא חורבן עולם. כי הרוח הישראלי ילך הלך והתדלדל מאין לו קשר פנימי עם הקדושה העליונה החופפת על כלל עם ד' ע"י שם ד' עליון שנקרא עלינו, וחורבן כזה הוא חורבן שמנפש עד בשר יכלה. לא כן חורבן הבא מדברים פרטיים, כשיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות, בעיר זאת או במק"א, ע"כ דבר גדול עשה ר"א דעביד למתא מחסיא דלא חרבה מאותו עוון, ששמר בה היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלהית, לרומם בית אלהינו. ואם כפי יצר לב האדם נזדמנו סבות שהחריבוה, רב הוא ונכבד הדבר שלא חרבה מאותו עון. ע"כ ידענו נאמנה שהבנים הנפוצים מעיר כזאת, שכלל הקדושה הישראלית חזק ואמיץ בקרבה ועומד בה למעלה מכל תעודה צדדית שתוכל להיות [משתרשת] בכח הזמן ושטף החיים, יהיו בנים נאמנים לד' ותורתו ועמו, ועוד יהיו לברכה, גודרי גדר משובבי נתיבות לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל…והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל…והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת. ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא...ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"מ מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל

גזירות חכמים בסייג לתורה, שלא יכניס אדם עצמו בדבר שהוא יכול לבא מזה לעבור ע"ד תורה, יש בזה שתי כונות. הכונה הפשוטה, להסיר המכשול המעשי שלא יעבור ע"ד תורה בפועל. אמנם זאת הכונה לא תבטל כ"א כשהעובר יכשל באמת, ומתוך שיעבור על הסייג יבא לעבור על גוף דברי תורה עצמה. אמנם יש בזה עוד כונה שני', שהרי יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור על דבר מה"ת הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו. ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"מ מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כ"כ נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור על ד"ת, ופעולת הרפיון על כלל קיום התורה פועלת לרעה גם כשלא יעבור בפועל ע"ד מה"ת. ע"כ ע"ד רבא שאמר אדם חשוב מותר, לצד הכונה השני', מקשה מדר"י ב"א שקרא ובקש להטות, הרי דגם באדם חשוב שייך לומר שעכ"פ המצב הוא מצב שיתכן לעבור ע"ד התורה, ע"כ אפי' אם אינו עובר בפועל כמו בעובדא דר"י, להך מ"ד שלא עבר בפועל, מ"מ רפיון בנפש כבר פועל הדבר במה שמכניס עצמו לחשש קרוב לעבור ע"ד תורה, שהרי ביקש להטות. על כן אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר, וכמו שנאמר בשם הגר"א, דתלה הגדולה במה שלא פירשו שמא יטה, והכונה לדברינו, שבאמת אין הגזירה מיוסדת על שמא יטה בפועל, כ"א על הכניסה למצב שיש צד לחשש הטיה, שכבר פועל בלב חסרון ערך הראוי לכבודה וערכה הנשגב של תורה. ולצד הכונה הראשונה הפשוטה, מקשה מדר"נ דאמר שקרא והטה, להורות שגם בפועל אין לאדם לבא על חקר נפשו נגד הגבלות חז"ל, וחוץ לאותו רפיון של ערך התורה בכלל שפועל הדבר של זלזול סייג לתורה, עוד אין שום אדם בטוח שלא יהי' נפגע בעבירה בד"ת עצמה.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ג

הזהירות לא רק מהחטא אלא גם מהגורמים לו

הכתיבה על הפנקס מעוררת שראוי לאדם שיהיו חטאיו אצלו זכורים, לא שכוחים. וטעם הדבר הוא, שאם היתה כל פעולה פועלת על הנפש רק לשעתה, הי' די בתשובה שעושה בשעת החטא, וידיעת החטא בעתיד הרחוק הי' למותר. אבל אין הדבר כן, כי הכחות הנפשיים שבאדם ופעולותיו הפרטיות המה אחוזים וסבוכים זה בזה, וחטא אחד יאבד טובה הרבה, כי פועל הוא לרעה על כמה ממדות הטובות להשחיתן, ומגרש רוח הנדיבה של האדם מקרב לבו לפי ערך החטא ורישומו. והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב. ומאשר הרשמים שתפעול כל פעולה על הנפש, יחלקו בין פעולה לפעולה לא לבד מצד עצמותה של הפעולה אם טובה היא או רעה, כ"א גם לפי המצבים והסבות שגרמו את הפעולה ההיא, שאינו דומה רושם שעושה פעולה הנעשית ממצב של טוב לב כאותה שנעשית ממצב של כאב לב, וכיוצא בחליפות של מצבי הנפש שבאדם, ותולדותיהם יוכרו למבחין היטב בעמקי חכמת הנפש, ומזה תצא תורה שלמה לדעת איך לבצר עמדת הטוב והקדושה ברוח האדם לעומת ההפרעה שהפריעהו החטא, לפי תכנו ולפי תוכן המצב שגרם לו, ע"כ לא לבד את עצם החטא ראוי לרשום כ"א את הסבה שחוללתו, וכן נהג ר"י ב"א שכתב אני ישב"א קריתי, הסבה, והטיתי נר בשבת, הפעולה, למען דעת כי לא איכות הפעולה לבד תוכר ברישומה על תוצאות יתר ארחות החיים כ"א גם אפני סבתה. לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. גוף החי מתקיים במצבו ע"י דמו בשרו ועצמותיו, השומן שבו הוא יתרון ממלא מה שאפשר גם מבלעדיו. והנה כן בכל חטא יש גם דברים הממלאים אותו, שהם ג"כ מצטרפים בתור סבה למציאות החטא. והנה אם יהיו הסבות המביאות את החטא מצד עצמן נחשבות לדברים שאין האדם צריך לכפרה עליהן, אין יחש לשמנוניתה של חטאתו להיות ערוכה בזכרונו, בכתבו חובתו. אמנם ר"י ב"א הכיר כי ההסכמה להתגבר על דברי חכמים בהתחכמות פרטית, דבר זה גופיה ראוי להרחיק מאד. ע"כ הסבה של אני אקרא ולא אטה שהיא הביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסבה. ע"כ רשם בפנקסו לא את חובת חטאתו לבדה כ"א ג"כ שתהי' שמנה, כלומר שחטאו הוא ענין שראוי לבקש כפרה ג"כ על המילוי שלו, על הסבה שגרמתו, לא רק בתור גורם לחטא שאינו עולה בשם לעצמו ואינו צריך לזכירה פרטית, כ"א גם מצד עצמו. כי ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהי' נכלל במילוי החטאת, במה שתהי' לזכרון לפניו החובה שתהי' החטאת שמנה.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

זהירות מפגיעה בהופעת שלימות התורה ולחשוב שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה

במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד בארחות המוסר, שם צריך שמירה יתירה שלא יטעה אדם ולא יטעה את זולתו לחשוב שעניני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם הענינים הטבעיים הפרטיים. ומכל שכן שהדבר קשה מאד אם יעלה על לבבו שהדברים הטבעיים הם עומדים למעלה (בענינים) [בערכם מהענינים] התוריים. מחשבה כזאת תביא לקצוץ בנטיעות תורת ד' התמימה, חלילה, ותביא להשיא עצת חטאין שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה.

שבת פרק א׳ פסקה ס״א

באדם פורץ גדר, לפעמים יש צד של חומרה ונזק גדול יותר דווקא בצדדיו החיוביים

כשאדם פורץ חלק אחד מגדרי תורה ומשאיר איזה חלק ממנה לפי ראות עיניו, יש שני פנים באיזה מקום למצא כח הכבד של פעולת הפרצה להזיק ע"י פעולה זו, או ע"י רוח של הכרעת דעת טועה שפעולה כזאת פועלת על לבו של אדם. בצד אחד יש לדון שכח היותר רשום שבקלקול מונח הוא בחלק הנפרץ, שהרי על ידי זה יפרץ הדבר יותר. גם עצם הפרצה כשהיא לעצמה כבר נוטלת חלק רשום מקדושתו הישראלית של האיש הפורץ, ופועלת על חוגו לרעה לפי ערכו וגדלו. אמנם לאידך גיסא, יש פנים להאמר שהחלק הנשאר הוא יותר מזיק מהחלק הנפרץ, שאם היה הפורץ פורץ כל הגדר ודאי הי' מיד נכשל בגופה של תורה, ובהיותו איש שלא נשחת לגמרי היה מכיר מיד רשעו ועיוותו והי' שב בתשובה. ולעומת זה אחרים היו מכירים מיד שדרכו אינה ישרה, ורעיוניו היו הולכים ג"כ באורח כזה שהי' הפרץ וזלזול תורה ניכר בהם והיו רבים פורשים ממנו, אם הי' עומד בתוקף על דרכו הנשחת. לא כן הדבר כאשר השאיר חלק של גדר המורה על יראת ד' שיש בו, ע"כ יש לדבריו והצעותיו פנים מסבירות ורבים מתמימי דרך יוכלו להמשך אחריו. ואח"כ יובילו אותם הדרכים הרעים שהם נאחזים בשורשן של דיעות רעות, כמו בנדון דידן באותו השורש הרע של הכבדת כח ויד של הנטיה הטבעית על פני כח התורה האלהית, וכיו"ב בכל נסיגה היוצאת מדרכי תורה וגדריה שכולם או פועלים על הדיעות להרע או נפעלים מהן, וברוב שני אלה יחד, ע"כ יש יותר הפסד בחלק הנשאר מבחלק הנפרץ. ע"כ כי אתא רב דימי אמר שסבת העונש, והרושם שע"פ ההשגחה הי' צריך לעשות בעולם הוא מצד שמטה חדא הואי, כלומר בהחלק שפרץ את הגדר של "לא תקרב". במערבא אמרי שלא על עצמו אנו צריכים לדון, גם לא על הפעולה שפרצה יכולה לפעול על הנשחתים כבר בפנימיותם, כ"א על הערך שיכולה פרצה שיוצאת מאדם רשום לפעול על החוג הקרוב לו, ויותר מה שתוכל לתפוש גם ישרים ותמימי לב, וזהו ביסוד הכח של החלק הנשאר שמורה על כשרותו של הפורץ. סינר היה מפסיק בינו לבינה, זהו הדבר היותר ראוי לגרום צורך לעונש גדול שיהי' ראוי להיות לאות לבני מרי ממה שראוי להעשות מצד החלק הנפרץ.