חיזוק

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". הדעות האמתיות נקראות מוסר אב, והמעשים הטובים והמנהגים הנאים הם תורת אם. והנה לאומיות נחוצה לישראל מאד, והיא נתונה כולה במעשה המצות כולן, שמגדלות ומחזקות כוחות הלאומיות שבישראל.

ברכות פרק ב׳ פסקה י׳

לזכות אל השלימות האמיתית צריך חמש הצעות: ...הה', שכל השלימות שאין בכחו להשיג יתפלל אל ד' שיעזרהו ע"ז, שתעזרהו תשועת ד' גם במה שלמעלה מהכנתו הטבעית. ונגד זה אמר חמש הנהגות בקבלת עול מ"ש שלימה, שיתנהג האדם בכל יום, והנה רומזות על חלקי השלימות הכללית שמנינו...ואחר כל אלה, מה שלא תשיג ידו לפי ליאות טבעו וחולשתו, יתפלל שהשי"ת יאמץ חילו, ויזכהו לבא למעלות תרומיות והגונות, וזוהי קבלת עול מ"ש שלמה, בגמרו חק ההשתדלות מצד עצמו ומוסיף עלי' התפילה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״א

הכוחות הטבעיים כשהם מתוקנים, הוא עבודת ד' בקביעות. כי אין צריך השתדלות כ"א בתחילת הקנין, אבל כשהמדות הטובות כבר טבועות בו, הרי הן נמשכות אל הטוב והישר, א"כ הוא דומה בזה מצד תיקון הכוחות הטבעיים שבאלו הפעולות לבנין מזבח, שא"צ חידוש ופעולה כ"א בהתחלה, ואח"כ הוא ענין של עבודת ד' קבועה ועומדת מאליה. ועניני העבודות הבחיריות, המעשיות, שהן צריכות זירוז והתחדשות בכל עת ובכל שעה, דומה לעבודת הקרבנות שצריכה חידוש פעולה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ב

...האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים: האחד שלא תתרבינה עליו השאלות המכאיבות את הלב בהעלם פתרונן, מה שמי שהולך בתם ובאמונתו יחי', אין צריך לזה. ע"ז שאל, שלא ידוה לבנו, עם היותינו בקרן אורה. והשני, שלפעמים בהיותו מזדקק לשאלות עמוקות יותר מערך שכלו, יקרה לו כמשל הרמב"ם וחוה"ל מי שמתאמץ להביט ישר באור השמש שנחשך מאורו. כן המתאמץ לצייר מושכלות מופלאות ממנו, תחשכנה עיני שכלו שלא יוכל להשיג גם מה שהוא אפשרי בהשגה, ע"ז ביקש שלא יחשכו עינינו. בקש דבר אחד מצד ההרגש וד"א מצד השכל, דהיינו שתהי' דרכו ישרה ונוכח ד', וכל מה שיוסיף דעת יוסיף מנוחה ללבו ותענוג בעבודתו, כדי שיוסיף אומץ בעבודת ד' בעשות הטוב והישר, וישכיל ללכת בשכלו ממדריגה למדריגה, עד שישכיל כפי האפשרי בידיעות האמיתיות בלא שיבוש.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

...איש אשר הכיר לאמתתה מדת הכרת טובה אל השי"ת ומתנהג על פיה במעשיו, כאשר ירגיש בנפשו שלא כחטאיו גמל ד' עליו, לא תביאהו הנהגה זו לבל יקפיד עוד להדריך עצמו בדרך הטובה, כ"א עוד יוסיף אומץ בדרך הישרה, באשר נוספה סבה חדשה להכרת טובת האדון ית'. ע"כ לאיש כזה יקל הרבה מדת המשפט, וכך היא המדה הראויה התכליתית...ויש עוד הערה בזה, שבהעברת פשע והוספת חסד יותר על המדה, ימצאו שני כוחות מתנגדים בנפש המקבל, שפעולת האחד תהי' לטובה והשני לרעה. ומי שנפשו עדינה והרגש הכרת הטובה מוטבע בטבעו הנכון, תגבר עליו ההרגשה הטובה להדריכהו להיטיב, מפני שהיא חזקה עליו יותר. ומי שנפשו לא מטוהרה, תגבר עליו המדה הפחותה המשובבת את דעתו ומביאתו לבאר שחת. כי מצד אחד המרגיש שגם בהיותו סר מדרך הטובה, לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ושעתו משחקת לו, יבעט ויאמר בדעתו, אכן מצאתי און לי ומה יתרון בצדקה ועבודה. אבל מי שהרגשת מדות טובות חזקות בנפשו, הוא יעורר רוחו לאמר הנה הנני חבול מחסדי השם ית' ע"כ עלי להחלץ חושים להתגבר בטוב וחסד וצדק.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה. גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם. וע"י הרבים הזוכים באור התורה תבא מעלת האהבה, כי תורה מביאה לידי אהבת ד', כדחז"ל בספרי, "כיצד אתה אוהב את מי שאמר והי' העולם, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למוד ד"ת שמהם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", וזהו הדרך לאהבתו.

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

...אמנם עם קדושת המקום, עם התנשאות האדם משפלות מוסריותו והרגלתו בדרכי יושר, עד שהעולם החיצוני לא ישאיר עליו רושם מזוהמתו, ועולמו הפנימי יהיה מחנהו קדוש ולא יראה בו ערות דבר, אז ראוי שישים כל מגמת פניו רק לתעודת השלום, לשמרו מכל משמר ולהרחיבו בכל היכולת, לחזקו ולאמצו בכל האמצעים שיזדמנו לידו, במסיבות הזמן ותקופות הדורות ההולכות ע"פ קורא הדורות מראש.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

הכרת טובה היא למעוז לכל ההליכה המוסרית

...יסוד ההשתלמות המגעת להמין האנושי בכללו ולאומה הישראלית בפרט, מהשרשת הידיעה שהשם ית' הוא היוצר כל, העושה את כל המעשים, שמזה יבא השורש של הכרת הטובה, שיוכל אמנם להשתלם רק לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם, עד שלא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים, כי יהיו מלאים כל טוב חמרי ורוחני, רק אז יוכל כחה של הכרת טובה להיות למעז לכל ההליכה המוסרית.

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

חיזוק הכוחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה. הדרך לבצר ולחזק את קדושת הגוף ואור הנפש. חיזוק קדושת השבת והכרת גודל ערכה לאורך הדורות לעם כולו בכל חלקיו

מהפעולות החומריות הפרטיות יבאו תוצאות ישרות למחשבות כלליות, כמו שיש דמיון לתעודת השבת הרוממה עם המעשים החומריים, שעל ידם מצטיינת היא בקדושתה אל נתינת פת לתינוק בערך הידיעה להאם. האם אמנם היא כלל הכנסיה תכיר את קדושת השבת ועליונותה מריבוי האזהרות והמעשים החומריים, מריבוי הדיוק בפרטי המלאכות האסורות, האבות ותולדותיהם. והחומר שבהן יביא להכרה מה רם ונשא הוא הערך של הקדושה העליונה החופפת על השבת. והנה כלל הדבר הוא לחזק את הכחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה ולהאיר את עיני השכל בדיעות אמתיות ומזהירות, דומה הוא לשאיף ליה משחא המעדן את הגוף ומבריאו, ומלי ליה כוחלא המאיר את העינים ומזככן. והנה בדורות הראשונים שהיו הדעות צלולות ומאשרים מתעים לא נמצאו, הי' מספיק שמירת גופי תורה שבשבת, וההוראות המחזקות את קדושת הגוף ואור הנפש היו באות מהארת השכל והרגש שנלוה עם הפעולות ע"פ הסברת גדולי הדור. אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים. ע"כ תחת משחא וכוחלא באה התרבות אותו המין לחזק קשר התורה המעשית, שעל ידה יוכר לעם כולו בכל חלקיו גודל ערך הענין הגנוז בקדושת השבת שכ"כ צריכים אנו להיות מוזהרים בשמירתה, וכפי ערך ריבוי הזהירות המעשית תבא ההכרה השכלית המצעדת את הכלל כולו לאור החיים של התעודה המכוונת בקדושת השבת, שתוציא אל הפועל הדעת כי ד' הוא מקדשנו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

...והנה שלשה מיני קלקולים מצויים בגוף האדם, חולי, כאב, ומיחוש. החולי הוא בלבול סדר החיים בכללם במערכת הגוף, והנה מקור החזקת הסדרים בכחות הגוף הוא תלוי בהזנה ובריאות כלי העיכול, המעיים. ע"כ כל חולי יערך כקלקול של ענפים, שבהתחזק כח הכלכלה יחזור מהר לאיתנו, ולא חולי מעיים, שהמעיים מזומנים לשמור בכח הזנתם את סדרי כחות הגוף, ובנפלם בחולי הרי ההפסד מגיע במקום מקור השמירה מחולי. זכר לדבר "ועבדתם את ד' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", היינו שיהי' ענין ההזנה והכלכלה הגופית בברכה, מצד הכלים הממונים עליהם שיהיו במילואם וטובם, ועי"ז "והסירותי מחלה מקרבך"...המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה. ע"כ כל מיחוש, אם יזדמן רפיון פרטי בכח מיוחד ישוב לו האומץ ע"י התחזקות האומץ בכח השכלי המעורר לפעולה בחפץ כפים ואומץ חיל. אבל הראש כי יחוש, המוח כי בעצמו ישיגנו הרפיון מי יאמץ את החיל, שהוא בעצמו הוא המקור לההתחזקות הזאת, כל מיחוש ולא מיחוש ראש.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ה

יש אוכל ויש טועם, האכילה יש בה שני ענינים שבהם מיוסדות שתי הברכות שלפניה ושל אחריה כמו שביארנו בברכות בע"ה. התועלת, תכלית האכילה לחזק הגוף ולהמ שיך החיים, וההנאה בעת האוכל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״א

תכלית התפילין, הקדושה החיצונה הנקנית ע"י זכרונות של מעשים העומדים מחוץ לנפש, לבא על ידם לקדושת השבת, הקדושה העצמית הנותנת נפש יתירה. ע"כ לא תעיק לעולם הקדושה החיצונה את הפנימית כ"א תסעד אותה, ובבא זמנה תזכיר היא עצמה לקבל אותה כראוי.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

בטובתם של הפרטים מתאדר הכלל, כמו שבריאות האברים לפרטיהם תאשר בריאות האדם כולו

...אמנם ר' יוסי אומר, שראוי להתעלות יותר לאהבת הכלל מצד עצמו, מצד תכונת האומה רוחניותה ופעולתה הכללית ועצמותה הנמצאת רק בכללה, זהו מקור האהבה הראויה לבעל נפש גדולה. ומתוך הכלל תתפשט על הפרטים, מפני שבטובתם של הפרטים מתאדר הכלל, כמו שבריאות האברים לפרטיהם תאשר בריאות האדם כולו. ע"כ יאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

הדרך לחזק את החולה, מצד הידידות והאהבה, ומצד רוממות הרוח

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו. ע"כ בכניסתו, עורר את לבו על יסוד הביקור מצד ההוה, תכלית השעה ההיא עצמה, אומר שלום. המטרה היא להראות השלום והאהבה, איך שאוהבו דורש שלום לו ומבקש לראות בטובו ובריאותו, ובזה נכללת ג"כ כל ההשתדלות האפשרית במעשה לטובתו. ביציאתו חיזק את רוחו בכפלים, באמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון, ע"כ אין מצד זה הדעת מקום לתפילה וזעקה, כי למה זה יזעק והנה חפץ ד' הוא חפצו. ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו, כדפירשנו לעיל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

לעתיד לבוא הדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות, שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

כל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים. תכלית החלאים לרומם את האדם משפלותו החומרית, והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים". ולעומת זה הקנאה התאוה והכבוד, הכעס וההתמרמרות, חסרון האמונה והבטחון ורעת הלב, פועלים לרעה ג"כ על מוסדי הגוף…כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית, ואין אדם עומד מחליו אא"כ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר "רוטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו", והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו, "רוח איש יכלכל מחלהו".

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו, לעומת החולה שהשגתו זכה וצרופה

...כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה, ומה שהוא משיג בתוכיותו מאהבת ד' והחפץ ללכת בדרכי ד' ולהתמם עמו, לא יוכל הבריא לפי ערכו לבא למדה זו, כי החומריות תעכבהו.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

אדם חשוב כשידרוש בטעמי תורה כפי שכלו, ידע להוציא מזה רק את המועיל, את הדברים המחזקים את יסודי התורה ושרשיה בלבבות, ואותם הרעיונות המאדירים ג"כ קיומה של תורה בפועל

...אמנם אם אדם חשוב הוא מותר, שאדם חשוב כשידרוש בטעמי תורה כפי שכלו, ידע להוציא מזה רק את המועיל, את הדברים המחזקים את יסודי התורה ושרשיה בלבבות. ואותם הרעיונות המאדירים ג"כ קיומה של תורה בפועל, ושום מכשול לא יצא מזה מאחר שכחו רב וראוי הוא לטייל בפרדס ולהוציא ציצים ופרחים בטעמי תורה ג"כ משכלו הפרטי, מאור "נר ד' נשמת אדם" שבקרבו, בו אין חשש שמא יטה מ"אורח ישרים סלולה".

שבת פרק א׳ פסקה נ״ג

איך לבצר עמדת הטוב והקדושה ברוח האדם לעומת ההפרעה שהפריעהו החטא

...ומאשר הרשמים שתפעול כל פעולה על הנפש, יחלקו בין פעולה לפעולה לא לבד מצד עצמותה של הפעולה אם טובה היא או רעה, כ"א גם לפי המצבים והסבות שגרמו את הפעולה ההיא, שאינו דומה רושם שעושה פעולה הנעשית ממצב של טוב לב כאותה שנעשית ממצב של כאב לב, וכיוצא בחליפות של מצבי הנפש שבאדם, ותולדותיהם יוכרו למבחין היטב בעמקי חכמת הנפש, ומזה תצא תורה שלמה לדעת איך לבצר עמדת הטוב והקדושה ברוח האדם לעומת ההפרעה שהפריעהו החטא, לפי תכנו ולפי תוכן המצב שגרם לו.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

…אליהו ז"ל…הוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. במה איפוא תעלה הרגשת האהבה הישראלית להתחזק, שימוש זה משמשות הצרות

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו…ובמה איפוא תעלה הרגשת האהבה הישראלית להתחזק, למען יכיר הפרט היותר שפל ג"כ את ערכו הראוי, למען יסכים בנטיה נפשית פנימית לסבול כל עמל ותלאה של הגלות רק שלא להפרד מעל ד' ועמו, שימוש זה משמשות הצרות, הצרות הרבות שהשתרגו עלו על ראש ישראל סבא, "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל". הצרות שעברו עלינו ושסבלנו בשביל קיום תוה"ק בשביל כללות האמונה, ובשביל מעמד שם ישראל בכלל, הן גורמות לעורר את האהבה בלב הבנים לדור אחרון ביתר שאת. כי ליקרת המציאות של הקדושה הנפלאה והערך הגדול של תוה"ק וקדושתן של ישראל, שבשביל כך הם עומדים לעד ולעולם כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם, מצטרפת החיבה המתעוררת בלב הדורות בשומם על לב את קושי ההשגה, והמחיר הגדול שנתנה כנסת ישראל בעד קיומה וקיום תורתה, וזה בעצמו מוסיף אומץ ורגשי אמונים. ע"כ כתבו מגילת תענית חכמי קודש שידעו את יקרת פעולת ידיעת הצרות והוייתן לדור אחרון, והיו מחבבין את הצרות.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ז

הפעולות של כניסת השמן הרב ההוא והעליה לעליה, הועילו לחזק הרמיזה ליסודות החכמה

...אמנם רק בעליה, בהיותו מתרומם מעל המצב ההוה ומתעלה למצב הרם העתיד יכול הי' לדרש בצפונות ונשגבות כמו אלה, והיו הפעולות של כניסת השמן הרב ההוא והעליה לעליה, לחזק הרמיזה ליסודות החכמה שע"פ תבנה המערכה של הדרישה העמוקה ההיא, שבודאי תוצאותיה היו רמות ונכבדות מאד.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ט

ימי בית שני היו ימי הכנה לימי הגלות הגדולה והארוכה (הרב מסיים את הפיסקה במשפט שנראה קשה תחבירית, ואולי כוונתו במילים "הגלות החל הזה" לרמוז לפירוש המובא באבן עזרא ור' יוסף כספי בעובדיה א, כ, ש"החל" מלשון התחלה, וכוונת הרב היא ש"החל לבצר", דהיינו שהגלות החלה בביצור המעמד הרוחני לקראתה)

בכלל הי' מצב ישראל בימי בית שני ביחוד מכוון בתור הכנה ואיזור כח לימי הגלות הגדולה והארוכה. שלהכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה כמוה, צריך הכנה רבה ועצומה, וצריך ג"כ שבימי ההכנה יהי' כח האומה שלם למען תוכל להשתמש בכחותיה הגדולים להכין חיל לימי הרעה הנוראים. אמנם כשהאומה בשלותה הגמורה א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן. ע"כ מאת ד' היתה זאת, כי במשך זמן גדול עד שלא חרב הבית, שהיתה האומה מחומשת בכל כחותיה הגשמיים והרוחניים פשטה המלכות על ישראל. וכבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה.