חכמה

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו. וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן, כ"א מהנה בשעה שהזמן דורש לתן כוחות רבים על איזו חכמה ומלאכה היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אע"פ שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות, והכל מפני שיד ד' עשתה זאת שהכל יהי' יפה בעתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ד

ההתנהלות הראויה ליחיד הסגולה שבני דורו אינם יורדים לסוף דעתו

הוא כלל גדול בדרכי ההנהגה הישרה הראויה לאדם המעלה. כי כל הנהגה שיש בה כיעור מצד מראה החיצוני, אז אם הוא מתיחד בה חוץ למנהגו של עולם, תהי' פועלת רושם לגנאי על משפטו מאת בני אדם. אמנם זה אינו נמשך רק אם זאת ההנהגה הנראית זרה לא באה לו מהכרח מהלך עסקנותו בשלימותו המיוחדת לו. אבל אם מהלך עסקי חכמתו ושלמותו יביא(ו)הו לצאת לפעמים משורת המנהג גם אל מעשה כזה שאינו כפי הרגיל וגם יש לדורשו לגנאי, מ"מ "החכמה תעז לחכם", ועסקו בלב שלם בשלימות האמיתית יסיר ממנו כל דופי גם מעיני בנ"א, כי יכירו (כי) באשר [כי] הפליא ד' חסיד לו. וכשם שהוא משונה מרוב בנ"א בתעופת שכלו ועומק טהרת לבבו והמון רגשותיו הנשאים, כן הוא לפעמים משתנה מהם בהנהגה חיצונית שנראית לפי המובן הפשוט להם כזרה. והבחינה היא מאותה ההנהגה המתרשמת ביציאת יחידי בלילה, משום חשדא. וההיתר הנאמר אם מתהלך בתומו לרגלי חכמתו וקביעת עידני', דאמרי לעידני' קאזיל ולא יגורהו רע. והמשכיל ידע להוציא תולדות הכלל הפרטי הזה לכל ענפי ההנהגות המזדמנות במהלך החיים, של אנשים נעלים מרוב בנ"א בתכונותיהם ורוממות נפשם, כי יגבה לבם בדרכי ד'. והדברים נאותים, בין בהנהגה מעשית בין בדרישת חכמה ומהלך רעיונות וציור מושגים נשגבים בדיעות המתיחסות ופועלות על הנהגתו של האדם במעשיו, שבעת שסביבותיו ישת חושך ובני דורו לא יוכלו לעמוד על סוף דעתו, נאמר "דבש וחלב תחת לשונך". ולא יצא יחידי בדרכים שאין בני הדור רגילים בהם, כי לא ישכילו איך על ידם נפשו מתקרבת אל יסוד השלימות, לאהבת ד' ויראתו ורוממות העבודה השלמה. וכ"ז יצדק בהיות איזה רעיון נשגב כבן רשף מקרי בו. אבל אם הוא קבוע בעניניו, ומודרך בדרך תמים ע"פ מושגיו הרמים, לא יוכל איש לכזב שלימותו ומימר אמרי לעידני' קאזיל, וסוף תצמח ג"כ התועלת הראויה מדרכי שכלו הגדולים מהרגיל.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ע״א

בכל חכמה, גם רחוקה מאד, יש גרעין חיובי צפון, אבל צריך להכשירה יפה ע"י לימוד תורה בהלכה ואגדה (וכנראה "עצי חיים" הכוונה להוסיף גם נסתר)

אמר עוברת, שאינה מתעכלת ואינה מוציאה כחה להועיל אל הגוף, ע"כ היא מזקת לו בעברה, שהפעולות הרעות נקלטות באופן יותר קל מהתכונות הטובות שהן יבאו אחרי פעולות העיכול הטובות. והנה הורו לנו בגמרא ז"ל, שהוא מבלי יין או בשר או עצים, כלומר כשלא יכשירו אותו או את הגוף לקבל תועלתו הרצויה. וגם חזיון זה נראה בדברים הנפשיים, במזון הנפש מדיעות. ישנן דיעות כאלה שלא ידריכו את האדם בהדרכה טובה כ"א כשיתוקן הסברן כראוי, וישכילן לעומקן ע"י הרכבת דיעות מוסריות עמוקות, אז ישכילן להיטיב לו. אבל אם רק יעברו את בית השכלתו ולא יעכלן יפה, אז רק מכאובות יביאו לו להכאיב כל חלקה טובה בנפשו בארחות מוסרה. ע"כ חובה על האדם להשתדל שבהיותו נזון הוא או מזין אחרים בהשכלות כאלה, שבהיותן בלתי מעובדות לא יעכלן יפה התלמיד להוציא מהן פרי ברכה וחיים טובים לנפשו, להכשירן יפה בבשרא דתורא מעקרה של תורה, וביין רקחה, ובעצי חיים מעץ החיים, באחזן באור תורת ד' ואש דת, למען הוציא את הפרי הנעים והכח המזין הצפון בכל חכמה גם הרחוקה מאד, כי מלכותו בכל משלה. ועל כיו"ב נאמר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחנו ותאחזני ימינך".

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני [...] לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' ", בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים ברוכים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו...כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה... וכן בידים מזוהמות, אין הדעת פנוי' ואין כבודה של תורה לעסוק בה בחקר כבוד. גם כלל טהרת הידים הראויה לתורה ותפילה, היא יסוד להערה שכל לימוד וכל חכמה אינו בא למטרתו כ"א שיהי' ערוך בלב המקבל והלומד וקרוב לפעלו. ע"כ צריך שיהו הידים נקיות ראויות לקבל ההדרכה בפועל כפים.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

חכמה כמותית מול הכרה פנימית

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב. וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

יסוד חינוך הבנים תלוי רק במה שע"י חינוך טוב יפתח לבבם בההערה הטבעית שבאה מיסוד האמונה הטהורה, ע"כ בכל פינותיו שיפנה בחכמה ודרישה של הכרה שהוא יסוד עניית אמן, לא יפנה ממבוע החיים שהוא האמונה, "וצדיק באמונתו יחי'"...וכל המאריך באמן, ופונה אל הים הגדול של החכמה להוסיף קנינים פרטיים וכלליים ולקשרם בקשר נכבד המביא להשלמת האדם הראויה, מאריכין לו ימיו ושנותיו, כי הוא יודע להשתמש בימיו ושנותיו כראוי, להביאם אל אוצר החיים, הידיעות המוחשיות אל השלמת הציורים, והציורים להשלמת מדע כולל, וכולם עטרה לראש אושר האדם והשלמתו השלימה, שהוא ידיעת ד' לאמתתה כפי כחו של האדם, שמביא לשער היותר נשגב בההצלחה הנאמנה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם על כל אלה יסוד האדם הוא מדעו, וכח המדע הפנימי שבאדם ראוי ביחוד שיתאשר אל דרך האמת, וכל אדם יש לו כפי ערכו תוכן מדע פנימי שהוא מגמת כל ציוריו כולם. וכבר ביארנו שאל זאת המטרה תבא המזוזה, שהיא דרך ביאתו של אדם לביתו. מנוחת האדם בביתו היא הכנה לקליטת עומק מדעו, כשם שפיזור נפשו ברחוב ובעסקי בנ"א מביאים לפעמים ג"כ הרחבת ההכרה, אמנם עומק ההכרה והתישבות הציור ע"פ הכח המדמה שאינו ראוי להיות משתלם כ"א אחרי טהרת עומק השכל. ע"כ "נביא לבב חכמה", וצד החכמה הוא עדיף מצד הנבואה, שגמר הנבואה צריך לכח המדמה שהוא כח קרוב לחומריות, אלא שאינו בא להשלמתו כ"א עד היות כח השכל בתכלית עומקו וטהרתו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ו

...באמת כאשר נוצר האדם בעצם טבעו עם כל רגשות נפשו הדרושים להשלמתו, וההשלמות היותר דרושות ממהרות להתפתח בו בימיו הראשונים, ע"כ גם ידיעת השם ית' שהיא ראשית לכל הדרכה מוסרית ודרך ישרה, שרק בהיות האדם מחונך יפה מימי נעוריו גם כי יזקין ימצא ברכה בהם, נמצאת באדם הכנה טבעית להכרת רגש הפנימי של דעת אלהים. אלא שכל מה שהאדם מוסיף חכמה מתפתח בו הרגש הנפלא הזה בדרכים יותר רחבים. אבל כל התרחבות הדברים אינם כ"א ענינים הממלאים את הרגש האנושי הטבעי שבא לאדם תיכף בהגיעו לכלל דעת למי מברכין, שכוללת רגש הכרת הטובה שאע"פ שאינו יודע לברר הדבר במושגי תבונה מ"מ הוא מרגיש בטבעו שאל השם ית' ראוי לפנות בעומק הכרת הטובה, ועם זה תכלית ההרגשה של רוממות וציור של נשגב ומעלה. ע"כ זמן הראוי לצרפו לקהל מקדשי שם ד' א"צ שיבא לכלל הבנה מושכלת מחקרית, כ"א די בההבנה הטבעית שסוף כל דרכי החקירה והבירורים המדעיים להביא אליה. כי האלהים עשה את האדם ישר, וב"חנוך לנער ע"פ דרכו", יעמידוהו על טבע האנושי הישר, שלזה יצרו יוצרו. ע"כ ההכרה ההרגשית של הקטן היא הדעת את ד' לפי האמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

...ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ט

המציאות כולה היא טוב ד', וכן ביאר הר"מ במו"נ ע"פ "אני אעביר כל טובי על פניך", ההשכלה האמתית בסדר המציאות כולה. והנה כל הנמצא כולו בגשמיותו ורוחניותו הוא כתבנית איש אחד בעל אברים, עד שכח החיים מושפע מכל התכנית כולה, א"כ המסתכל באמת שמכיר כבוד ד' מצד החכמה לא יאמר "ומטובו חיינו", דהיינו שהחיים יהי' ממקצת הטוב המתיחש לנו, כי שפע החיים ודאי מחובר הוא עם כל המציאות כולה שהיא כל הטוב. אמנם הרחוק מהסתכלות כללית ואינו מרגיש כ"א את טובת עצמו, הוא יבטא לומר "מטובו חיינו", לפי הערך המתיחש אליו, מפני שרק הרגשת עצמו תעוררהו להודות לשם ד', לא ההשכלה האמתית בהוד משך החיים המחובר עם הטוב הכללי של כל המציאות כולה, שהיא טובו של מקום ברוך הוא...אבל הבור לא יוכל לצייר טוב אמיתי ראוי להודות עליו כ"א הנוגע אל עצמו ובשרו, ע"כ לא יוכל לקבל רושם ההודאה של "בטובו" המורה [המציאות] הכללית, והסכמתו תהי' חזקה להבליט רעיונו הפנימי כפי רגשו באמרו: "מטובו חיינו", כפי מדתו הצרה שנשקעת בערכי החושים הגסים, שאין בהם כללות כ"א פרטות.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד

ראוי לאדם שישמח בחייו, כי כה נתן ד' מדת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

לנשים יש חכמה כמו גברים, אך אין טבען לעסוק בחכמה באופן אינטנסיבי, אלא לבסס ברגש את דברי החכמה שנחקרו ע"י הגברים. הצורך בחוסן גופני כדי לעסוק בחכמה

התעודה הטבעית ביחש האשה, תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה. כי הננו רואים את הבנות והן ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקות בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם. ועוד, כי אם יתגבר דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות ג"כ בהשלמת השכל במעלה עליונה, אז ירע לאושר הדור הבא, כי תושיה מתשת כחו של אדם, וההתעסקות בכשרון השכל מחלישה עכ"פ, ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ ראוי לכה"פ להניח חזקת הגוף של האמ[ה]ות, שלא תתמוטט מעבודת הלימודים, ותשלים עכ"פ איזה חלק רשום מחסרון הנמנה מחולשת האבות המחלישים את גופם ע"פ עבודת השכל. אבל בהיות ג"כ האם נתונה אל עבודת המושכלות, יצא בהמשך הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהי' מוכשר כלל מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלהים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא. ע"כ גדולים מאד דברי חכמים ז"ל: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו ע"פ ההדרכה המעולה הזאת...ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים. ע"כ למדתנו תורת אמת שאין פרי [בטנה] של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

ומה שנוגע לרגש, הלא האשה בעלת הרגש מטבעה, ראוי להוקיר הדרכתה לא רק בתור מרחבת ומפנקת את חוש היופי של האדם, כ"א משמרתו מניוול האפשרי לבא ע"י שפלות ידים של השגחה על ההנהגה הביתית. ומסמרטוטי, הבגדים הקרועים שמבזין את לובשיהן מצד עצמם, עוד יוסיפו בוז בהיות הגיעול מתוסף בהם בטבעם, בעזוב האדם הנקיות וסידור היופי שאי אפשר להבנות כ"א ע"י אשה צופיה הליכות ביתה. ובהיות האדם אובד את רגשו להיופי יוכל לבא עד הדיוטא התחתונה של ביזוי וגיעול, עד שגם הוד המוסר והדרת החכמה ונועם כל נשגב בדעת ויראת ד' לא יקחו לבבו כראוי. ע"כ ראוי לחשוב את המצויינת שבנשים לעיקרית בההנהגה הכללית, ולא לעשותה רק טפילה. ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצויין, נכתב למטרה זו החזיון הזה, במכתב אלקים חרות על לוח התלמוד הקדוש.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

קבלת החכמה רק ממי שמעשיו מוכיחים שחכמתו בתוך ליבו. הדרך להגיע לחכמת אלוקים

אחרי הערת הענוה הכללית תבא הערה כוללת בהישרת האדם את דרכיו ושכלו, הלא צריך הוא לשאוב דעת ממקור חכמים, ובנוגע למעשים הטובי' צריכים הם להיות שאובים מהתכונות הפנימיות שבנפש. והנה לפעמים יואל האיש לשאוב הידיעות הנחוצות לו באורח משרים מכל מקור שיזדמן ע"י כל פועל שיזדמן לו. ובאמת, אף בגדול נאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי" - לדעתם לא נאמר כ"א לדעתי, וכך דרש ר"מ כשלמד תורה מפומי' דאחר, ותוכו אכל וקליפתו זרק, אבל יש להשכיל כי עכ"פ הפעולה המוסרית היוצאת מפועל שהוא אינו הולך בדרך משרים, תוכל כפי הרגיל לקלקל הרבה אורחות הצדק, ומעטים המה חזקי הנפש בעלי עצמה כר"מ, וגם הוא לא אמר קב"ה שמעתתא מפומי' בראש, להורות כי עכ"פ איזו הורדה היתה למעלתו לפי ערכו עי"ז, אלא שלפי רוב חילו הרוחני חזר הכל לטובה. אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה...על כן יהי' בין עיניך החק היושרי, אל תחזיר כוס של איספרגוס אלא למי שנתנו לך, למען תעיר עליך הפעולה של האזהרה, וההסרה מהפעולה ההפכית של חסרון ההקפדה להחזיר למי שנתנה, את העומק הקדוש שנוסד בפעולה זאת. וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח", "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם", כבושות ע"י הציורים שמצטיירים ע"י המעשים הנמוכים שמתנאיהם להיות נמצאים דוקא בדקדוקי מעשים חומריים "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שממנו מקור לחכמת אלהים ויושר לב. "גם ברכות", ברכת שמים של השגות רמות ונעלות "יעטה", בתוך הפעולות הנמוכות הללו של עמק הבכא, "מורה", ומשפל המדרגה יעלה אל מעלה רוממה ע"י קדושת המעשים ודקדוקם, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" מקביל לדברי חז"ל במדרש, ע"פ "ישלח עזרך מקודש", זו קידוש מעשים שבך, "ומציון יסעדך" זו ציון מעשים שבך, שהציונים המה הסעד האלהי להולכי תום הנגשים אליו לעבדו ברוח נכון ולב שלם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

ראוי לדעת שהאדם בהיותו מכונן שכלו על טהרתו, בהכינו לזה מדותיו והשתדלותו ועיונו בהשכילו את המציאות לאמתתה, הוא נפעל מכחות חיים מלאי חסד וטוב, אורה וחכמה. ובהיותו נמשך אחרי דמיונות כוזבים, בהיותו גורם לזה בדרכיו הנלוזים, במוסרו הנפסד, בהתרשלו בידיעה אמתית, הנהו מכין ציורו להיות נפעל מכוחות חיים הדומים לאותו הזיוף וההפסד שהוא מוכשר לקבלו...הדברים השכליים מקבילים את הדברים החושיים, ע"כ הגנת הטבע והגנה המלאכותית נמצאת ג"כ בחשכת הדיעות, כמו שנמצאות הנה בהחושך של העדר האור המוחש בחוש הראות, ומקריהם דומים זל"ז. ההגנה המלאכותית נגד החושך של דיעות רעות בנוגע למוסריות, היא החכמה ההקישית הבנוי' מהרכבת הקדמות עיוניות, (שהן) [שהיא] אמנם אין (בידם) [בידה] למחות כליל כל רעיון מזיק ומהרס אשיות השלום הנפשי, אבל מועיל עכ"פ שלא תזיק דעת רעה בפועל, כי עכ"פ בירור דברים של החלשת הכח המטעה יושג לעולם ע"פ הקישי הגיון ישר. זאת האבוקה, המורכבת מאורים בודדים להאיר את הלילה, שהיא כשנים. אמנם ירח הוא האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה, כנסת ישראל לקרי' על שמך, א"ל קוב"ה לירח, הדבקות האמתית בכנס"י ובקבלת עול מ"ש, חום התמימות, אור הירח, אספקלריא דלא נהרא. זוהי כשלשה, המוחק מהלב כל צל ציור רע וכל נדנוד מחשבה רעה, עד שאינו נראה ולא מזיק, כי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "קודש ישראל לד' " ו"יעקב איש תם", "והנה ד' נצב עליו" לשמרו מהזבובים כמשל חז"ל בב"ר, וכד' העקידה שם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ד

האבוקה המשמרת להגין מן החושך באורח השכל הוא ההיקש המורכב ההגיוני, כשיערך מול נגה הירח הטבעי והיינו הניצל מחשבונות רבים ע"י תם דרכו ויראת ד' לאמתתה ברגש פנימי של תם ויושר שהיא הנחלה העליונה הטובה מכל הון וחכמה קנוי', אינו כ"א כאבוקה נגד האור המתפשט בחללו של עולם לגרש את חשכת הלילה. אמנם ימצא ההיקש ההגיוני לפעמים בלא צירוף של רגש לב כלל, וזה לא ישמור יפה בודאי. אבל איך יהי' ענינו כשע"י הבירור ההגיוני יצרף ג"כ את רגשו הטבעי הישר ליראת ד', אלא שאינו בא מאמונה תמימה ושלימה מעצמה, אלא מרגש קנוי ע"פ החלטת המושג ההיקשי, שאמנם עוד משאיר אחריו צל הרהורים רעים. ע"כ השאלה היא הולמת לענין השכליות, אם אבוקה כשנים בהדי דידי', כשמצורף עמו יחד רגשו העצמי, או לבר מדידי'. ומסיק כיון דירח כשלשה, ופעולת השלשה היא שאין המזיק נראה כל עיקר. האמונה התמימה המאירה את חשכת הנפש, באור יקר טבעי מגרשת כל צל רעיון רע, ואם עד אור השמש לא באה, דהיינו רוחב הלב בחכמת אלהים בדעת והשכל, שהיא מגרשת את המזיק ממלא הארץ. אמנם לנגה הירח די לו שאינו נראה כלל. וכיון שרק אינו נראה הוא לנגה הירח. ע"כ המעלה ההיקישית שבאה למי שכבר אבד מעלת תמימת אמונתו, כדברי הכוזרי, היא מעלה פחותה ממנה, היא ודאי בהדי דידי' בצירוף רגשו הישר המסתייע מלימוד ההיקישי כולי האי ואולי, אינו מספיק כ"א לשלא יזיק, אבל נראה הוא לנקוף את הלב עד אשר ישא עיניו למרום במאור הלבנה, שאמר לה קונה "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן", היינו היהדות הטבעית שע"ז נאמר על עם ד' "העמוסים מיני בטן הנשואים מיני רחם", כעוברים במעי אמם, דבקים בכנס"י ובעול מלכות שמים ברגש אמונה שלמה ואהבה טבעית נאמנה. א"כ האבוקה המועלת כשנים היא לבהדי דידי', שעכ"פ כ"ז שהנהו צריך לאורה של האבוקה, הוא נראה אע"פ שאינו מזיק. "וצדיק באמונתו יחי' ", "ככפיר יבטח".

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

...ויש בזה עוד מושג יותר פנימי, כי הסקירה הכללית של מעשה ד' הגדול, המביא את כל חכם לב לעמוד מתוכה על גדולתו של יוצר בראשית כ"א לפי כחו, יש בה שני ערכים כלליים. ההשקפה האחת היא הראשונה, שיסתכל האדם במעשי ד' הרבים, וכל אשר תתוסף לו ידיעה בפרטים רבים ושונים יגדל ציורו בהכרת אלוה נורא הוד שכל אלה ידו עשתה. וההשקפה הזאת תפעל הרבה על כח המוסרי המעשי של האדם, להשתעבד לרצון קונו וללכת בדרכיו הטובים ולשמור מצותיו באהבה ויראה, וכל שיהיו המושכלות שלו מידיעת המציאות מרובים יותר, תגדל שלמותו בערך זה. אמנם אחרי שכבר קנה לו האדם דעה שלמה וחשובה, כללית ופרטית, ביסודי המציאות והמון פרטיה, אז יעלה אל השלימות המדעית להכיר איך כל הפרטים הרבים ההם מתכנסים כולם הלך והתכנס לכלל אחד, וריבוי הכחות המה מתאחדים כולם לכח אחד, עד שמעומק הדעה הגדולה הזאת יבא להכיר באמת כחו וגבורתו של יוצר כל, מכין תבל בחכמתו. הידיעה הראשונה תביע דבריה באמרו "מה רבו מעשיך ד' ", והידיעה העליונה השני' תאמר אמרתה "מה גדלו מעשיך ד' ". והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, ב"מאור האש", האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד' ", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך "מאורי האש", על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשי האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות", ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשם ויסודם, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשי ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש". ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל. ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש. מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "חטאים תרדף רעה", תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן, הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא", וא"א לעולם להתקיים במדת הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים. וגם העולם המוסרי בכללו, הם עשו דרך סלולה לכל [ה]עם כולו, יעלו בה כקטן כגדול להעיר על פרטים הרבים של מעשי ד' וחסדו הגדול הבלתי פוסק מהשפיע טובו בכל רגע, להיות מחיה את כל מעשיו אשר עשה ועושה. וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולות כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמת לאמתתה, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת ומשפט ידע לב חכם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

היחס בין חכמה בינה ודעת

והנה כללות בנין המציאות נאמר עליו "בחכמה בתבונה ובדעת", והדברים כוללים יחש המציאות כולה בכללה, ויחש חלקיה זה לזה, הרוחניים והגשמיים. ובכלל הננו מכירים את הכוחות הגשמיים לנפעלים ואת הכוחות הרוחניים לפועלים עליהם, לשכללם ולפתחם. החכמה תאמר על העמדת המציאות כולה בעצה עמוקה, שהיא מלאה כח ועז של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר. אמנם התבונה תאמר על ערך המציאות לא כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהוא בתחילת בריאתו, שזה הערך יוכל להאמר גם על המציאות הגשמית לבדה שגם בחוקי' אנו רואים חכמה נפלאה, כ"א תאמר עוד על הכונניות שנתכוננו בהמציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא, "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", וברכת הטבע כולה, שאמנם הכל הוכן בחכמת אלהים, שמזה המעמד הירוד יתכונן המצב הנעלה שלעתיד. וההפעלה הזאת פועלים רק הכוחות הרוחניים. ע"כ אמר "ד' בחכמה יסד ארץ", החכמה של העמדת המציאות כמו שהיא נראית ג"כ בגשמותה של המציאות, "כונן שמים בתבונה", הרוחניות של המציאות, הכוחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה, היא בתבונה, הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות. אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראי ית'. והנה בכל פעולה וכל כח פרטי שבבריאה צריך לשיתוף של שלש אלה, להעריך את כח החכמה בקיום והעמדה של חוזק המציאות, עם ההכשר להיות מתעלה במעלות ועליות של רוממות שונות, בצירוף הדיוק הנמרץ של מניעת ההשמטה של כל נקודה קלה וקטנה הדרושה להשכלול הכללי והפרטי. והנה כל אלה הדברים הנאמרים בכללם ביוצר כל ית"ש בהעריכנו את פלאות חכמת היצירה כולה, צריכין להמצא מעין דוגמתן בחכם שלם לחכמת מלאכת מחשבת. ועל ערך היותר נשגב ויותר רם נתברך בזה בצלאל ע"פ רוח אלהים. להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו, חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיוון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות וכהנה. אמנם יותר מזה יגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות, ואין ספק שגמר תכלית החכמה בכל שלימותה לפי המטרה הקדושה שהיתה במעשה המשכן א"א להגיע לזה כ"א ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה, נגד חלק הגשמי של מלאכת המחשבת. בתבונה נגד החלק הרוחני שבה, ובדעת החלק הדייקני היותר פרטי, בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות.