טבע

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט״ז

המציאות בכללה יש לה תנאי מצב אורגני, הפועל ונפעל מחלקיו הכלליים אל הפרטיים, ומהפרטיים אל הכלליים. וההשקפה תוכל להתחיל לפעמים על הערך של הסיבוב בהתחלתו, מצד הכח הפועל, מהתנועה הקרובה אל הכלל הגדול והרחוק, ולפעמים ג"כ תושקף הפעולה החוזרת מהכלל הרחוק והמקיף אל הענין הקרוב והמוחש. בערך פועל, הדברים מצטיירים בהתחלתם, כשהם צועדים לפעול, והם עושים את רישומם מפרטיותם, ע"י קישורם אל כלל המציאות, באין בודד בטבע ומציאות הכללית, על המציאות מן הפרט אל הכלל. ובערך נפעל, מצטייר הדבר כענין פעולה חוזרת בסוף, שיתגלה שינוי כללי בענין קטן פרטי בתור אות על החליפות (והענינים) [להעניינים] המקיפים הפועלים.

סדר זרעים פסקה ט״ז

ואם יבא המין האנושי למעלה כזאת שמכל החובות הרבות שיש לעשות לטובתו, לא יהי' עוד צורך במטיבים מקרבו, כי המצב הרוחני וגם החומרי יהי' בתכלית המעלה והתיקון...ובעניני הדברים שהם צרכי החיים, "אפס כי לא יהי' בך אביון", כענין "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", שיסוד הדברים הוא עכ"פ לד' הרמב"ם ז"ל הרחבת המצא כל צרכי האדם באין טורח מתיקון הטבע וברכתו לעת המאושרה, א"כ מה יעשה האדם עם כח נדיבותו ונטייתו הפנימית להיטיב ולהרבות חסד, כ"א שיפנה אל היצורים השפלים ממנו להועילם ולהשכילם, להעלותם ולרוממם, באהבה וחסד רב, עד אשר "האלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה", ונטיית המדות לטובה בהם עד אשר "פרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן".

סדר זרעים פסקה י״ז

לזאת נאה מאד הוידוי על מצוה אלהית, שיש בה נימוקים גלויים אנושיים כמצות המעשרות והתרומות, לומר שהשתדל מבלי לחסר ממנה התוים האלהיים, המסומנים רק ע"פ הדיוקים המכוונים שהם ראויים רק למעשי ד', שדומים לדברים הטבעיים וסודות החיים הכלליים והפרטיים, שהזהירות בתכונות ודקדוקיהן ע"פ מדתן, היא מורה על המרחב הגדול שיש בחוקי החכמה, המתרחבים בכל היקום הרוחני והחומרי, הנערכים בדעה עליונה שאין לה סוף ותכלית.

סדר זרעים פסקה כ״ז

מעלת חיי הטבע

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה, אע"פ שתכליתם היא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא[ים] להיות נפזר[ים] בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ. אמנם באומות העולם כח המסחר יחזק את האגד החברותי, מפני המשא ומתן שיש להסוחרים הצריכים זל"ז, ועובדי אדמה שכ"א מתענג על טוב ארצו, אינם נאגדים זע"ז ע"י דברים כאלה. אמנם כך היא המדה שיהי' האגד המקשר את עם ד', אהבה שאינה תלויה בדבר, כ"א קשר רוחני, אהבת ד' ותורתו, שכל הטוב והנשגב היוצא (מזה) [מהן], אינו נבנה כ"א ע"י כח העממי שבעם ישראל. ע"כ הביכורים הם המורים על החבה היתירה הנודעת ליסוד עבודת האדמה לאומה הישראלית, שתרבותה תגדל דוקא בהיותה בתור עם לבדד, ואינה ראויה ללמוד אל דרך הגויים, וכח האחדות, נשלם ע"י הצד הרוחני שהוא אדיר בה. ע"כ כל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, תחת שבאוה"ע הי' יסוד אחדותם נבנה ע"י יריד ומסחר, נבנה כאן ע"י הדבר המשותף בעבודת ד' טהורה. ולנים ברחובה של עיר, להורות ג"כ על חבתם לחיי הטבע שנמצאת בעבודת האדמה. ואינם נכנסים לבתים, ג"כ מפני טומאת אוהל, שאמנם טומאות רבות גורמת ההתרחקות מחיי הטבע הטהורים. ואשרי העם שבורר לו חיי תם טבעיים, בהנצלו עם זה מירידה של פראי אדם, כ"א להיות תרבותי ובעל דעה רמה וזכה עד מאד, וזה א"א כ"א בעם ד' אלה שהוא כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו, ממנו נביאיו, ממנו (חכמיו) [שריו], וכה"א "ממנו פינה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה". שכל יתרונו יהיה רק כשישים לב לפתח את החמודות הקדושות הגנוזות בכחו העצמי הגדול, וכי איננו צריך כלל לכרמי זרים.

סדר זרעים פסקה ל״ד

היחס בין אלה החיים חיים טבעיים לבין אלה החיים חיים מלאכותיים

החיים האנושיים בכללן מתחלקים לחיים טבעיים ולחיים מלאכותיים. בזמן שהאומה ירודה במוסרה ועין יחידיה ולבם רק אל בצעם, אז מתרחקות מאד המפלגות, אלה העוסקים בחיים הטבעיים ואלה הנתונים בחיים מלאכותיים, אלו מאלו. האיכרים עובדי האדמה שוכני הכפרים, הקרובים אל הטבע בפשטותו בחייהם, יהיו בלתי מכובדים בעיני בעלי האמנות שכבר השכילו לחיות ע"פ סדר התרבות וההתרחקות מן הטבע. עם מניעת הכבוד, תבא ג"כ קרירות האהבה וחסרון היחש, כ"ז יוכל לבא רק ע"י העדר קשר קדוש אמיץ, מורגש בלב כל יחיד, מהמטרה העליונה של כלל האומה, שתבנה דוקא ע"י התחלקות הענפים בין יחידים ומפלגות. חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים גדולות ע"פ כשרונו ידיעותיו וחריצותו. אבל כל מגמת האומנות וכל הידיעות השימושיות אי אפשר כלל שיהיו נשארות לעד במעמדן המקולקל, להרחיק את האדם מחיק הטבע שהיא הורתו ובה ימצא עונג וחיים רעננים, כ"א הן עומדות להעלות את האדם למעלה מוכשרת כזאת, שתהי' קרבתו אל הטבע בנויה לא ע"פ יסוד של חסרון הרגשה וחכמה, כ"א על עומק הכרה ושכלול אמיץ. לזאת בשרו חז"ל "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע". ע"כ ביחש ההתחברות הכללית של כל חלקי האומה ומעמידיה, מעבר מזה האיכרים עובדי האדמה העמלים בהוצאת החומרים הדרושים לחיי האדם מחיק האדמה, והם נושאים את ידיהם קודש ושואפים שתהי' עבודתם הפרטית מצטרפת לחשבון התכונה הקדושה של הר ד' ובית אלהי יעקב, ובזה מושפעים הם מבעלי המשטר וההנהגה, הפחות הסגנים והגזברים, אלה הם הקצוות של האומה חמרה וצורתה, הם מתנועעים להכיר יחשם זה לזה בלב מלא רגשי קודש. אמנם היחש יבא ע"י העומדים באמצע, בעלי האומנות המשתמשים בשכל המעשי ובעבודה גם יחד, על ידם יוכלו להתקיים המפלגות הרוחניות, ע"י עבודת בעלי העבודה המעשית, ועל ידם יושפעו ג"כ מההשפעה הרוחנית של המסדרים הראשיים, גם אלה האחוזים כולם בחיי הטבע הפשוטים, ותחת אשר באין רגש טהור ואין צפיה טהורה, יוכל בעל האמנות לבזות בלבבו את האיכר שמלאכתו בשדה, ועומד בתרבותו במעלה נמוכה מאותה התרבות של בעלי האומניות שכוללים כל כשרון חברותי מעשי, בהיות הלב טהור ונאמן, יבא הרגש הברור לכבד עד מאד את התם והיושר שבחיי החברה הטבעיים, ולהכיר כי תכלית העמל המלאכותי היא לא להיות נשקע בשאון החיים החיצוניים, כ"א למצוא כל הצרכים האנושיים, בין צרכי הגוף בין צרכי הנפש, מרווחים, למען יוכל האדם לחיות במנוחה ושמחת לב חיים טבעיים, מלאים שקט אהבה ותם. ע"כ עומדים מפניהם בעלי האומניות להורות את היתרון ורחש הכבוד שהם מכירים בחייהם הפשוטים, ושואלין בשלומם להורות על תעודתם הם להגדיל אשרם בחיים ע"פ דרכם, לא להוציאם מעולמם כ"א להוסיף בהם ובכלל האומה שכלול וטוב, שמתחבר כולו אל היסוד היותר עליון שהוא מגמת האומה הישראלית, שיכיר כל חלק מן האנושיות את ערך התועלת היוצאת מאותו החלק הרחוק ממנו בתכונתו. ודוקא ע"פ ריחוקו והשתנותו יוסיף לו אהבה וכבוד, שרק אז בהתמלא ההכרה העליונה הזאת בכל צדדיה, יזרח האור של ההבטחה התכליתית לנו "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד". והנה לבד הפגישה המקרית, נאה אות התחברות קצוות האומה הרחוקים ונבדלים לגבי היוגבים והאיכרים, בעלי אומניות שבירושלים דוקא, עיר הבירה המלאה תשואות וכלילת יופי בארמנותיה והיכלי חמדתה, ישיבת הכרכים עם כל הנלוה עמה לעומת חיי הכפר הפשוט והשלו. ואמרו חז"ל בהא דכתיב "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים" - מכאן שישיבת כרכים קשה.

שבת פרק א׳ פסקה א׳

השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוד חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

היחס בין התנהגות אומה לבין טבעה וטבע ארצה

המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה ג"כ בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כ"א צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, ע"כ בבל ארעא דחשוכא, אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כ"כ, ע"כ אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא ג"כ החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר.

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

הכחות הטבעיים מכוונים הרבה לעומת תכליתם המוסרית. עונש טבעי. ההתנהלות של הטבע הגופני כשהאדם מתנהל בהתאם לטבע, ולעומת זאת כשהאדם מיפר את חוקי הטבע הגופני. כל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם. מעשי הטבע הבלתי מקולקל נוחים וישרים הם

הכחות הטבעיים מכוונים המה הרבה לעומת תכליתם המוסרית, ע"כ באשר להמעיט את תכונת החומר מפני הרוח יותר מגבולו לא נכון הוא, ע"כ הושם מהחכמה האלהית עונש טבעי, כי העובר יותר מהגבול ומתאחר משלם לחומר את חקו הראוי לו, אחרי שכבר עברו הזמנים שקבעו את האיחור הטבעי מצד התרבות, המוסר, ההכרח, העמל, והרוחניות, כשיאחר האדם יותר מזה את סעודתו כבר נכנס הוא בגבול שנאת החיים שהוא דרך רע ומעוות, ע"כ לא על נקלה יתקן את אשר עות בכלכלה הגופנית. כי ישנם כחות טבעיים כאלה שהם קבועים עד גבול ידוע, וכיון שעוברים עליהם את גבולם בעקיפין, עושים בהם שמות ופרעות מה שלא יוכל אח"כ להתקן. ויתכן שהפרעות הגופיות הבאות מאיחור האכילה יותר הרבה ועל סדרה הקבוע, כיון שעברה את גבולה כבר עשתה את קלקוליה, ואולי לא תוסיף עוד קלקול באותו יום, אע"פ שירגיש האדם חלישות נוספת באיחור השעות, זה יתוקן אח"כ באכלו בערב, זולת בהתחבר חולי מיוחד לגוף, אבל הדברים אמורים ע"פ הסדרים הנאותים לגוף בריא מתנהג בסדריו הטבעיים. אמנם בדטעים מידי בצפרא, מורה כי לא שנאת החיים היא שגרמה לו איחורו כ"א סבות פרטיות שונות, ע"כ אין בזה העונש הטבעי המוגבל שלא תועיל ההתקנה אחרי האיחור, שע"פ החכמה האלהית הוכן הדבר להיות למגן בעד מחלת שנאת החיים והיסח הדעת מערכם, הרגילה לבא בבנ"א מקוצר רוחם בעמל החיים. והנה מצד המבט הטבעי המאכל כשנכנס בגוף פועל הוא את פעולתו על האצטומכא לעוררה למלאכת העיכול וממנה תוצאות לבריאות הגוף וחזקתו, וכלי העיכול פועלים על המאכל להפכו למזון הראוי. אמנם כאשר יעבור הזמן הטבעי, תחלש הפעולה בין מצד המאכל בין מצד כלי העיכול, המאכל לא יהיה עוד בכחו לעורר את כלי העיכול למלאכתם, והיה לאבן, לא למאכל המעורר בכח טבעו להזנה, וכלי העיכול מצדם לא יתעוררו עוד כראוי לפעולתם, והיו כחמת הבלתי פועלת על האבן מאומה, ותחת אשר יחש המאכל המזין אל גוף המזון הוא יחש טבעי ומתקבל בבא המזון בזמנו, ויש כח המושך הנעים ומקובל לקשר המאכל עם הכלים המקבלים אותו בלא שום התנגדות, עד שאין צריך לכח חוצי שילחץ חיבורם. אמנם בעבור הזמן והפרעות הטבעיות כבר פעלו לרעה על הגוף היוצא מסדר טבעו, אז כאשר גם יקבל המאכל אחרי זמנו לא יהיה לו אותו היחש הטבעי המקשר את המאכל עם כלי העיכול בקיבול טבעי שכל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם. אמנם בעבור הזמן צריך כח מכריח, והיינו מליצת הזריקה שהוא כח חיצוני הבא בדרך מלאכותי, מקביל בהתנגדות לעומת הכח הטבעי המתקבל שאין צריך שום התגברות. כי מעשי הטבע הבלתי מקולקל נוחים וישרים הם, "כל ארחות ד' חסד ואמת". וכ"ז בא לרגלי שביתת הפעולה הטבעית עד אחרי עבור הזמן הראוי לה מצד חוקי הטבע המוכני וחקי המוסר המתאימים לה. אמנם כשטעים מידי בצפרא, הכח הטבעי כבר התעורר לפעולתו, לא יחדל מעבודתו והתעוררות כחו ע"י איחור איזה שעות אח"כ, ע"כ לית לן בה.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

...וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ד

יתרון טבעי לעומת יתרון מלאכותי. הטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, מה שא"כ יתרון מלאכותי, כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר

נאה לכבד אדם גדול ומצויין בעגלא תילתא. כי הנה ישנם יתרונות טבעיים ויתרונות מלאכותיים, למשל בבע"ח יתרון הטבעי מצד התולדה במזג טוב ומוטעם בריא ומבריא, ויתרון מלאכותי ע"י פיטום או שאר שינויים מלאכותיים. ההבדל שביניהם הוא כי יתרון היתרון הטבעי על המלאכותי הוא, שהטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, ויתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון, מה שא"כ יתרון מלאכותי, אם שישיג את תכליתו להביא את היתרון שאליו כיונו עוסקיו, מ"מ כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר. הדשנות שע"י הפיטום, יפסיד את אומץ החי וכחו הבריא וכיו"ב. וכן הדבר ג"כ ביתרונות הרוחניים של בנ"א, "ועשית עליו זר זהב" אמרו חז"ל: זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במק"א בתכונותיו במדותיו וכיו"ב. ע"כ להורות על יקרת האיש השלם, שהחכמה היראה והדעת יעטרוהו עטרה הולמת וטבעית אשר לו יאתה, נאה לכבדו בעגלא תילתא שיתרונו הגורם טעמו הטוב, הוא לא יתרון מלאכותי ע"י ענין זר לטבעו השלם שבצדדים אחרים יוכל להוליד קלקול, כ"א יתרון טבעי שלם שהוא אך טוב. ומה נעימים דברי הכתוב בפרשת אשת חיל, שרמזה הר"מ ז"ל במו"נ, על שלמות החומר הטוב המסייע בטבעו להשלמת הנפש החכמה במעלותיה, באמרו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

התורה מתאימה לטבע האדם

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישי בשיווי של התורה עם הטבע.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

...זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

לעתיד לבוא הדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות, שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

...ההסתכלות בפנימיותה וטעמיה של תורה ע"פ מערכי לב השכל האנושי, כ"א כפי מעלת הסתכלותו, "נר ד' נשמת אדם", דומה היא לערך המאור הכללי הנובע מרגשי האמונה הטהורה הכללית, שהיא מאירה בכלל האומה מצד אור ד' המופיע עליהם מקדושת ברית ד' אשר עמנו, לערך אור הנר הפרטי שבידי אדם לעומת אור השמש הכללי והטבעי.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד בארחות המוסר, שם צריך שמירה יתירה שלא יטעה אדם ולא יטעה את זולתו לחשוב שעניני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם הענינים הטבעיים הפרטיים. אליהו הנביא הוא הוא המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת ד' עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים. הטומאה היא מושג רוחני שרק התורה תוכל להגבילו ע"פ עצת עליון, לא ע"פ ארחות החוש הטבעי הפשוט. ההגבלה הטבעית היא ג"כ נכללת בתוך המון ההשלמות הגדולות הנכללות בתורה לטובת האנושיות והמציאות בכללה, אבל הפנים עצמם הם בתורה גנוזים

במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד בארחות המוסר, שם צריך שמירה יתירה שלא יטעה אדם ולא יטעה את זולתו לחשוב שעניני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם הענינים הטבעיים הפרטיים. ומכל שכן שהדבר קשה מאד אם יעלה על לבבו שהדברים הטבעיים הם עומדים למעלה (בענינים) [בערכם מהענינים] התוריים. מחשבה כזאת תביא לקצוץ בנטיעות תורת ד' התמימה, חלילה, ותביא להשיא עצת חטאין שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה. ובזה יבאו פריצים ויחללו קודש ויתפארו להסתפק בההדרכה הטבעית לבדה, ומרעה אל רעה יצאו לבלע עולם. ההרחקה מן הנדה בימי תוקף נדותה הוא דבר מתאים לחקי הטבע, אמנם ההגבלה התוריית בימי לבונה היא מתיחסת כבר אל דרכי הקדושה הנעלים הרבה מהשקפת הטבע הפשוטה ההיגיינית ואפילו המוסריית שלה. אותו תלמיד בתתו פדות והפרש בין ימי נדותה לימי ליבונה, הראה לדעת שההגבלה הטבעית עומדת אצלו נעלה מההגבלה התוריית, וכאילו היתה ההדרכה הטבעית עיקרה של תורה והתורה האלהית המרוממת את האדם בעצת ד' לאור הקדושה ומאירה את מחשכי העולם באור האלהי ע"י קדושתן של ישראל, היתה חלילה טפילה לדברים הטבעיים. והנה אף שאותו תלמיד בעצמו ע"פ דרכו זה הי' זהיר במצות והולך תם, אבל כ"ז היה אפשר להתקבל רק בנפשו שהיתה טהורה ונוטה אל הצדק ורגשי קודש שלה היו מטים אותה לדרכי תורה, ולא היה חסרון של הדעה הזאת, שהיא נשחתה, כל כך ניכר בחיים. אבל הקרובים אל השפעתו, בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה. ע"כ לא הי' ראוי לו לחיות המחצה השני' של הימים שבהם עלולה ביותר להתפשט השפעתו על זולתו. ע"כ אליהו ז"ל, שהוא הוא המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת ד' עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה כמורגל בחז"ל לאו אליהו אמרינהו, והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים", הוא היה המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הוא הי' ראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף כזה מדיני התורה עד היכן הם מגיעים, ולו נאה לאמר ע"ז ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, הפנים השכליים, הפנים של חשיבות ושל רוממות ערך, לא היתה אצלו התורה כ"א ההדרכה הטבעית, וכיבד את הגבלותיה יותר מהגבלותיה של תורה, שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה, לא בנדתה לבדה כ"א בצירוף הטומאה. הטומאה היא מושג רוחני שרק התורה תוכל להגבילו ע"פ עצת עליון, לא ע"פ ארחות החוש הטבעי הפשוט. וההגבלה הזאת היא נעלה מכל הגבלה טבעית, ואין הטבעית כ"א טפילה לה ובטלה אליה, בתור אחורי כל כלי המתבטל לערך גופו ותוכו ופנימיותו של הכלי, כן ההגבלה הטבעית היא ג"כ נכללת (היא) בתוך המון ההשלמות הגדולות הנכללות בתורה לטובת האנושיות והמציאות בכללה, אבל הפנים עצמם הם בתורה גנוזים. ע"כ ההבדל שבין טמא לטהור ע"פ ארחות התורה צריך שיקח את המעמד היותר גדול בחיים, וממילא תוכלל בה ההדרכה הטבעית, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

שבת פרק א׳ פסקה ס״א

סכנת השפעה רעה לראות בתורה תועלת טבעית ולא אלוקית

כשאדם פורץ חלק אחד מגדרי תורה ומשאיר איזה חלק ממנה לפי ראות עיניו, יש שני פנים באיזה מקום למצא כח הכבד של פעולת הפרצה להזיק ע"י פעולה זו…כאשר השאיר חלק של גדר המורה על יראת ד' שיש בו, ע"כ יש לדבריו והצעותיו פנים מסבירות ורבים מתמימי דרך יוכלו להמשך אחריו. ואח"כ יובילו אותם הדרכים הרעים שהם נאחזים בשורשן של דיעות רעות, כמו בנדון דידן באותו השורש הרע של הכבדת כח ויד של הנטיה הטבעית על פני כח התורה האלהית, וכיו"ב בכל נסיגה היוצאת מדרכי תורה וגדריה שכולם או פועלים על הדיעות להרע או נפעלים מהן, וברוב שני אלה יחד, ע"כ יש יותר הפסד בחלק הנשאר מבחלק הנפרץ.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ג

כשהיתה האומה במצבה הטבעי, בארצה ובכח ממלכתה, שאע"פ שרבים קמו עליה וצריה הציקו לה מאד, מ"מ היתה הצרה הכללית אפשרית להכתב בספר, גם היתה אפשרות לבא עד תכונתה ועומקה.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

כשחיי הכלל כולו נתפסים כאיש אחד, המשפט הנעשה לתיקון העולם הוא ענין טבעי השומר את ערכו. כשהאומה מרגשת בהרגשה טבעית את עצמה כולה כאיש אחד מחולק לאיברים שונים, יקל עליה גם ציור העונש של דיני נפשות

...והנה אם בעניני ממונות יצוייר איזה משפט בתור קנס, מצד שתהי' ההשקפה אז בלתי מתנשאת לצייר חיי הכלל כולו כאיש אחד, שאז לא יצוייר המשפט הנעשה לתיקון העולם לענין טבעי השומר את ערכו, אין הדבר כ"כ עושה רושם מרעיש, כי אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה, וכל אדם מכיר בלא התבוננות יתירה שחייב כל אחד מאישי החברה האנושית לבלתי עמוד על מדה המצומצמת בעניני קניניו הרכושיים במקום שטובת החברה דורשת זאת מאתו, אבל בנפשות, שם תגיע ההרעשה הנפשית עד מרום קצה. וכשהאומה מרגשת בהרגשה טבעית את עצמה כולה כאיש אחד מחולק לאיברים שונים, יקל עליה גם ציור העונש של דיני נפשות, שאע"פ שלא תגיע עוד בחיים החומריים לגופו של הנידון טובה מתיקון החברה שהוא במשפטו זה מתפרד ממנה, מ"מ הלא האומה, האדם הגדול, היא המקבלת את הטובה במילואה…אמנם במיעוט הכח האדיר הזה גלתה סנהדרין, שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, וכי כ"כ ראוי הרושם של עסקי ממון לעשות על הנפשות הישראליות המצוינות בנדיבות "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, אלא שלא דנו דיני נפשות, שהם היו אז בתוכנם דומים לדיני קנסות, מצד חסרון ההרגשה הטבעית הכללית, ומצד מיעוט הצביון שהיתה עתידה להיות לוקה בו מצד מצב הגלות שעמד אחר כותליה.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ב

ההשגחה האלוקית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות

...בהתחלפות הנשיאות מגזע לגזע יוכל לגרום איזה חלישות בהשתרשות הענינים בלב האומה, שחינוך אחד מנגד לחינוך של זולתו. ע"כ בבא אח"כ סערת הגלות הי' אפשר להנתק מן הלבבות כל המטעים הקדושים שעמלו נוטרי הכרם בדורות רשומים. ע"כ ההשגחה האלהית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב, בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות, ההולך בחוט היחש של שלשלת היחס הזאת, ובזה נשתרשה הקדושה בדרכה הטוב אשר העמידו באורח שוה בוניה, הלל ושמעון, גמליאל ושמעון, נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה.