טוב ורע

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע"כ ביראת שמים נאמר "אשרי איש ירא את ד' ", שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כן שלמות יראת ד' היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתית שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. ע"כ זוהי באמת טובת עוה"ב, ששם מכירים מה היא הטובה האמיתית. ע"כ מהות הטובה שנמשכת מצד יראת שמים היא הטובה של העונג המורגש, שאע"פ שהיא בתכלית המעלה, אבל מ"מ היתרון שבה הוא מצד העונג, א"כ הוא דומה לאושר של עוה"ז. אבל הטובה שבאה מצד המדה הקדושה של אהבת ההנאה דוקא מיגיע כפו, ולהשתלם מעמל ידיו, היא תלוי' בחלק הטוב האמיתי של עוה"ב, ששם אך שם יוכר הוד זו השלמות.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״א

כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי' ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב "השכל וידע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה", ואמר "ועשה משפט וצדקה...הלא היא הדעת אותי". ועם הכנתם לזה יעבטו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״א

היחס למציאות הרוע והרשע בעולם

שם יה הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטים בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על פסוק "כי יד על כס יה" שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שיש רשעה בעולם, עד שימחה זרעו של עמלק, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות. והנה קשה מאד לאחד שבחו של הקב"ה עם שמו, כל זמן שהעולם מתנהג ע"פ דרך זה, שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס עול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש, וישר ד' צורי ולא עולתה בו, ופעלו ישר ותמים. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שיתקן העולם במלכותו, ורוח הטומאה יהי' אז לבער והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל בעוה"ז לפי ההנהגה הזמנית, שעינינו הרואות הרעות הגדולות ההוות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח. שאע"פ שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, אבל אין לחבר השם עם השבח. והללויה כבר ביארו חז"ל בערבי פסחים, שהוא גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת. אמנם כ"ז הוא רק טרם נשא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא הי' נמצא הרע כלל בעולם, בההשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה שמורה על ההנהגה הזמנית שנותנת מקום להרעות להמצא. ע"כ לא אמר דוד הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן, יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. א"כ אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן לתכלית שכולה טוב, ע"כ כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהן, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד

מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. הורו כאן שאין בנפש האדם שום כח רע לעצמו, והכוחות הרעים אינם באים כ"א שע"י עובי הגוף וגסותו לפעמים לא תפלש הנפש השכלתה להיות עושה עם כוחותיה את הטוב המוכן, ע"כ ימצא גם הרע במציאות. כמו שהקב"ה משפיע שפעו לתכלית טוב, והרשעים מהפכים לפעמים הכונה ומריעים לנפשם בבחירתם.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. ע"כ אמר, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך דנפקי בנין דמעלי, שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל להרע, הוא רק הכח הנפשי הדואג בהוה. אבל בהתקבץ עמדו ג"כ הכח הדואג לנצחיות, יוטב ענינו, עד שיהי' אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה בצדק. אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים. נפק מני' מנשה ורבשקה. בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כ"א לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל במ"א "וכי חזקי' לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד", וזה יובן בארכבינהו אכתפי' לבי מדרשא. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה. אבל נפלגו. חד אמר (לפי הנראה הוא רבשקה) חזי רישא דאבא למיטוי בי' גלדנא, כלומר כשרונו של אביו שמשים [לבו] להנהיג את העם בדרך תבונות, להשכילם בתורה ובמדות טובות, לא הי' כ"ז נחשב למאומה בעיני הבן ממר הלזה. והוא אמר שראוי להנהיג המלוכה רק להשיג תאות החושים הזמניות באופן היותר פחות ונבזה בעיני כל בעל נפש. מובן הדבר שבעצמו פנה לו נתיב לפרוק מעליו עול מוסר יראת ד' ודרך ארץ, ופנה אל הזוללות וכל תאוה נמבזה. וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עלי' קרבנא לע"ז. הוא הכיר שצריך ג"כ תעודה מוסרית לעם, אבל לא זאת התעודה שחזקי' עמל עלי', שהיא תורת ד' המנשאת את האדם למעלה ראש, כ"א להתמכר להרוחניות של ע"ז שהיא אינה דורשת מן האדם מעלות רוח רבה, והולכת יחד עם כל התאות כולן. חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'. והיתה עצת ד' למזג כח הנבואה עם כח המלוכה, וזוהי חכמתו של הקב"ה, שבצדק נתפלא ונאמר "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור. אבל הכלי כליו רעים, כי א"א שיתקיים ג"כ לעצמו, והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו ג"כ, ככלל הרמב"ם במו"נ כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי, ע"כ ירגיש ג"כ בזולתו ויתחבר עמו ויועילהו, ומזה תוצאות אל הקיום הנצחי, "וצדקה תציל ממות", "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" ויתקיים לנצח. והנה בלטה תכונת המלוכה לרע ברבשקה, ולא הי' לו קיום. ותכונת הנבואה עכ"פ בדאגתה [להתקיימות] אף בטעות, שזהו שורש יצרא דע"ז, במנשה. ומזה נצמחה ישועה ואחרית ותקוה, כד' הכוזרי שמסתתר הלב לפעמים בקליפה, אבל אח"כ יהי' יוצא מן הכח אל הפועל, כענין האבות שנצרפו הרבה עד שיצאו הם מהוריהם הטועים, צרופים ומלובנים, ראויים לאור ד' והשגחתו, לתורת אמת לקרא בשם ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

זהירות ממחשבה שלילית שפותחת פתח לשטן

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהן לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהן. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהן ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב מאליו ולא יגורהו רע. ואלה המה שני הענינים שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, מורה שגם בעת אכילתו לא פעלה על נפשו הרגשת האכילה הגופיית, להיות נפרד מהשכל האלהי, באופן שיתעורר יותר מכפי המדה השכלית גם במעט. ויצה"ר דומה לזבוב, כי ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה. וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

מצד הקב"ה אין בעולם רע מוחלט, והרע הוא זוית הראיה הסובייקטיבית שלנו. כל רע הוא טוב לפי ערכו. הרע הוא משום שרק מיעוט הטוב זרח עליו. הרע נועד להגביר את הטוב בעולם

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים...וכן הוא בענין רע ושלו', דהוא יסוד כל טוב, כי באמת אין רע נמצא כלל, כי כל נמצא הוא טוב לפי ערכו, אלא כשאנו מורגלים לראות שלמות יותר גדולה, אנו קוראים את מיעוט השלמות ומה שגורם לזה בשם רע. ע"כ לפי האמת הבריאה נערכת אל הכל, שגם הרע הגמור נברא בצירופו אל הכלל כולו, שהוא משלים את הטוב הכללי, ע"כ איננו רע באמת. אמנם לפי הציור הוא יקרא רע, ועליו תפול הבריאה, כי לפי האמת נמצא הרע רק מפני שרק חלק קטן מן הטוב זרח עליו. ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה. אמנם כיון שתכלית הברכה היא ג"כ לברך את שמו על חסדו, ראוי לנו להודיע בזה אמתת הענין שלא ברא השי"ת כל רע, ואין במציאות רע מוחלט, והרע המורגש הוא מצורף אל הכלל כולו להשלים את הטוב, עד שיכלל בשם הכל, שתכליתו הטובה תבחן בצירופו עם הכלל של המציאות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב. ע"כ מראה, כי אמנם ההכנעה ושבירת הכוחות נחוצות לעבודה, אבל אין זה כ"א בתור הכנה אל התכלית. אבל התכלית היא להאיר באור ד' ברב עז וחדוה, ושם כל כוחות נפשו מזדקפים ועומדים ברב אמץ וכח חיים אדיר ונעלה. ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי". ושורש הדבר הוא מפני שנפש האדם היא טובה בעצם, וכל דבר טוב ראוי הוא להוסיף בו אמץ ולחזקו, והרעות שבה אינן כ"א מקריות מחשכת הגוף, ע"כ כאשר כבר נצח וטיהר את המקרים, כל מה שמוסיף אומץ הוא מוסיף טובה, א"כ אין הטובה השלמה חולשת הנפש, כאשר יציירו המציירים יראה מחסרי חכמה, כ"א עז הנפש וישועתה באלהים חיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיה, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל. ע"כ אין נפש נשחתה כזאת ראויה להתיצב בסוד קדושים, לחזות בנועם ד', כי שמה אוצר הטוב, ו"לא יגורך רע". אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה. מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

הצורך בכוחות החומריים הרעים והפחותים להתעלות האדם והעולם. הצורך באנשים פחותים לשם כך

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים".

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ו

והנה אנו בשפלותינו, המביישים אותנו המה ערלי לב ופחותי נפש. ועבור מה הם מביישים אותנו, עבור עשותינו טוב, עבור שמרינו את ברית ד' אשר עמנו. והי' ראוי שלא להרגיש בזה כלל. מ"מ כיון שאנו לפי חולשת נפשינו, מרגישים אנו בזה עלבון אע"פ שהוא שלא כראוי, מ"מ אנו מבקשים שהשי"ת ישגיח בזה ע"פ ערך הרגשתינו, אע"פ שהוא מפני חסרון שבנו. ע"כ יאמר בזה, שתציץ, לא לפי ערך שלימותו כ"א לערך חולשתינו הנפשית, ותביט על שפלות מצבינו ברעותינו. הרעות הן מורגשות עכ"פ ואין בהרגשתן משום שפלות הנפש. שכך הוא תנאי הגוף להרגיש בדוחק וצער, אלא שאין להצער הגופני ערך אמיתי, ע"כ נבקש שיביט, וכל הבטה מלמעלה למטה היא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ז

טוב שהופך לרע

מפני שמדת עזות פנים היא רעה כ"כ, עד שהאדם שקנה לו מדה זו בקנינו, מתקלקלות אצלו גם כל המדות טובות שלו, ע"כ בקש להנצל מעזי פנים, אפי' מטובותיהם וממדותיהם הטובות. כי נגע זה כיון שנדבק באדם אין בו מתום, וטובותיו רעות הנה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ח

אדם רע, שהוא רע במוחלט, לא יהי' לו דבר עמו ולא שום פגיעה, אפילו טובה, כי טובתן של רשעים רעה היא. ומפגע רע, אפי' מאדם טוב אפשר שתזדמן פגיעה רעה במקרה, תצילני ממנה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

מחבר רע, אפי' ימציא לי עצות טובות, כי הטוב שממקור הרע יבא, יזיק בהחלט.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ד

הלשון נקראת השפה על שם תכנה הפנימי. ושפתי מדבר מרמה, השפה נקראת המובן החיצוני של השפה. ומפני שהרע האמיתי היא רעות הדעות הכוזבות, אמר שישמרהו ד' שלא תהי' פנימי[ו]ת כונת לשונו פונה לדבר רע בדעה רעה ומזקת. ושפתי, החיצוני[ו]ת של השפה, לא תדבר דבר שאינו לפי הכונה הפנימית, ושעם זה תביא היזק לתועים. וזהו מרמה שאין הדברים כלבו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ט

ההבדל בדייקנות ההשפעה בין כפרת הקרבנות בזמן המקדש לכפרת התענית בזמן הזה

החלב הוא מותר בגוף שאפשר לגוף לעמוד מבלעדו. והנה החטאים הם על שני פנים: שיטוף במותר לעולם מביא חטא, אמנם כפי צורך הקיום ראוי שיוקח על דרך המותר, ע"כ יש כפרה בחלב נגד המותרות. ובדם, נגד הנטי' לאיסור שנכנס גם בכדי צורך הקיום. אמנם ההבדל בין כפרת הקרבנות בזמן שביהמ"ק הי' קיים לכפרת התענית בזה"ז הוא, כי בזמן השלמות, כשהיו צריכים למעט איזה כח רע שנשרש, הי' הדבר מכוון רק אל הכח הרע. הקרבן לא פעל לרעה כלל על כוחות הגוף והנפש הטובים, כ"א הכניע את הכוחות הרעים. אבל עכשיו כשם שהאומה בכללה, בעונינו, הגלות היא כור ברזל לצרף סיגים, ויחד עם הכוחות הרעים שמחליש הוא עושה שמות ג"כ בהכוחות הטובים, כן הפרטי, בהיותו צריך לתקן הכוחות הרעים ע"י תענית, מתמעטים ג"כ הכוחות הטובים ע"י חלישות הגוף והנפש. וע"ז תחול התפילה, שיהי' כאילו הוקרב ע"ג המזבח. ותרצינו לבער רק הרעים ולחזק הכוחות הטובים.

ברכות פרק ג׳ פסקה א׳

יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות, וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל. והמשל הוא העניות, היא חסרון בחק הפרטי, אמנם ה"לועג לרש" וחושב שאין בו תועלת כלל, הוא "חרף עושהו". כי לולא היו טובות באות ממדה זו, לא היתה נמצאת מהמנהיג העליון ית', גדול העצה ורב העליליה. אלא צריך האדם לדעת, שלמציאות הכללית ישנן כמה מעלות טובות במציאות העניות, אם כדי שננצל אנו מדינה של גיהנם, ולהוסיף שלימות מוסרית ע"י מציאות עשיית החסד והטוב, אם מכמה מלאכות כבידות ובזויות שהם ממשלימי המציאות, ואלמלא העניות לא הי' מי שיעשן, ועוד כמה מעלות שאנו קצרים בדעת להשיגן. א"כ המתבונן שגם העניות, שהיא הגדולה שבחסרונות למצב האנושי, איננה דבר ריק, הוא נותן כבוד לעושה כל. והלועג, באמרו שאין תועלת בה כלל, והיא דבר יתר במציאות, ורע מוחלט, הוא "חרף עושהו". כמו כן הדבר נוהג בחיים ובמות, אנו רואים את החיים טובים, והפעולות השלימות שהחיים עושים ממלאות את לבבינו אור ותפארת. אל יחשוב האדם, כי למות אין כל תעודה כ"א הוא חסרון מוחלט, מאחר שאין בו אותה השלימות שאנו מכירים בחיים. לא כן הדבר, כי יוצר כל ית', שכל אשר עשה הוא טוב מאד, לא יעשה דבר רע מוחלט. ע"כ צריך להשכיל כי גם למות יש תעודה ותכלית, וע"ז אמרו חכמינו ז"ל: " 'והנה טוב מאד' זה המות". א"כ יש מקום במציאות, ששביתת פעולות החיים גם היותר שלימות שבהן, כקיום המצות ות"ת, היא ג"כ שלימות. ע"כ בעמדו בביה"ק שם לא יעסוק בתורה ומצות, להראות שיש כאן מקום במציאות לשלימות אחרת, שאינה בגדרינו ואיננו משיגים אותה. ואם עשה כן, ומראה שהמות הוא חסרון החלטי, ושאין מקום כלל למציאות מעלה של שביתת פעולת החיים, עליו הכ"א "לועג לרש חרף עושהו". כי צריך להראות שלמות העושה העליון ית' בכל תארי המציאות, אם כי גבהו דרכיו מדרכינו, ומחשבותיו ממחשבותינו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳

ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ה׳

שמחת האדם בהשגת השלימות והטוב, למרות מציאות המוות בעולם

ע"כ הצדיקים הם מתעצמים בכל רגשותיהם ותשוקותיהם לדברים שאינם בנויים דוקא על הגוף ותאוותיו ותשוקותיו. כי אהבה לשם ד' ית', לתורתו, לדרכיו הגדולים, לעמו ישראל, ובכלל אהבת הצדק, האמת, החסד והיושר בהם מתעצמת נפשם, וההרגשות הללו הן יסוד חייהם ומרכז תכלית מאוים, א"כ עיקר מציאותם המה מרגישים בדברים נצחים, ומקרי הגוף שהם כלים במות המה משקיפים עליהם כדבר שהוא רק מצורף לעצמם, ע"כ יכולין לצייר מיתתן לאמתתה, ואינה מחרדת אותן יותר מדאי, ולא מבלבלת שמחתם בהשגת השלימות והטוב, ואינם אובדים את הרגש קיום עצמם בציורם.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ב

תפקיד הכח הרע באדם

והנה יש ספק, אם שלילת הרע יש בה שלימות יתירה אילו לא הי' הרע נמצא כלל, או שהרע נמצא מהכרח החומר, כדעת הפילוסופים, והחכמה האלהית נתנה עצות ויכולת לשוללו, אבל אין לומר שבשלילתו הוא מעולה ביותר מאלו לא ידע רע. ע"כ להאומרים ששלילת הרע שנמצא אינה מעלה, ומי שלא יכיר הרע עדיף טפי, לא ישאר כלל הכח המכיר בענין הדברים שמדברים עלי' לגנות, כי למה לנפש להשאר בכח רע. ולאומר כי שלילת הרע היא שלימות נוספת על אי היותו כלל במציאות, יותר נכון וטוב לנפש בהיות נשאר בה הכשרון לדעת את אשר ידברו עליה. ושלימות הסבלנות שהיא שלימות לנפש, תשאר עי"ז להראות פעולתה בשלילת הרע של ההתפעלות ממה שזולתו מדבר עליו, ע"כ ידעי ולא איכפת להו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

אלו השלשה, אם שכ"א מהם הוא רק חטא קל, מפני שיצא מת"ח בשגגה, אבל בהתפשטם מביאים המה רעות כלליות, לערות עד היסוד כל חלקה טובה במוסר ויראת ד', והולכות ממדרגה למדרגה עד שפלת הדיוטה התחתונה שבהשחתה...ואם שבמאורע הנרמז הי' זה באופן דק מאד, שהי' ראוי לחוש רק לפי ערך עוצם קדושת קדוש האלקים החסיד ע"ה, אבל בהשפל והתפשט חולי המיעוט בכבוד של מעלה, שוב אין מעמד לכל טוב וכל מוסר ונעם כל מדה טובה בעולם. ובכלל, אלה שלשת הסוגים, המה ראשי השחתות כוללות, שיש לכבד דברי חכמים, ולדון לכף זכות דבריהם ופעולותיהם, ומזה יבא לקחת ביראת הכבוד מוסרם הטוב, ואגדותיהם יבאו כשמן בעצמותיו להוסיף לו חיי עד. והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. הא', אגדות חכמינו ז"ל ומוסריהם וכל דבריהם שאינם תקנות ולימודים מעשיים, שהם יתרוממו בעיני האדם ויקבל מהם את האור הצפון בהם, רק לפי ערך רוממות הכבוד שישכיל לתת לאומרם, ובהיותו מאבד ממנו טובת הכרת גדולתם, ומתגבר לערוך דרכיהם לפי שכלו, ולעות אותם בריב ע"פ השערותיו, יאבד בידו את הטוב הגנוז ומוכן לכל ירא ד' ושלם במדותיו ודעותיו מדבריהם המחוכמים והקדושים באגדות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה". בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד', כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחקו מן הרשעים, אמר "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד', לשמיע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים, "ומבקשי ד' יבינו כל".