טוב ורע

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ה

באשר החלום יסודו הוא מהכח המדמה שבנפש, ע"כ נוכל על פיו להעריך תכונת כח המדמה של האיש, או עכ"פ מצבו באלו הימים הסמוכים להחלום. והנה יש אדם שכחו המדמה מעביר לפניו תמיד את צדדי הטוב שבעתיד ומשמחו ואת צדדי הרע האפשריים יעביר מנגד עיני ציוריו, ויש אדם שכחו המדמה מעביר נגד עיניו גם את אפשרות של צדדי הרע שבעתיד. וכאשר נשקול את שתי אלה התכונות בפלס המועיל, נמצא כי הכח המדמה המחליק לאדם לצייר לפניו רק את הטוב, יוכל לעור עיניו שלא ישום לב על דרכיו וימשכהו ללכת בשרירות לבו, כי אין לפניו חשבון של התוצאות הרעות של העתיד הצריך זהירות וזריזות להנצל מן הרע ולזכות אל הטוב. כי הדברים המביאים רעה על האדם, בין מצד מצבו הרוחני בין מצד מצבו הגשמי, רבים מאד, וצריך הוא להיות אזור במלחמה לכבשם לפניו, למען ילך בדרך החיים והטוב לטובתו החמרית והרוחנית. אמנם מי שהמדמה שלו מצייר לו ג"כ את צדדי הרע שבמציאות, הוא אינו מעור את עיניו ויעוררהו להשכיל ולהשמר בדרכיו. ע"כ חלמא בישא, הבא מתכונת המדמה המשקיף גם על צדדים הרעים שבמציאות, עדיף מחלמא טבא הבא ממצב כח המדמה המחליק ומציג לנגד עיניו רק את הצדדים העליזים שבמציאות, ואת הרע הכרוך בהם שחובה רבה להשמר ממנו יצפין מנגד עיניו לבל תתערב בתוגה שמחתו ההוללית, "אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת".

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ו

ציור הטוב והרע בדמיון האדם

הכח המדמה נטע השם ית' באדם כדי שיצייר את הטוב ואת הרע , היוכל להיות לשניהם לעתיד פנים של הפלגה יותר ממה שהם כפי אמתת המציאות, וזהו לטובתו. את הטוב יצייר באופן של הפלגה ע"פ הכח הדמיוני, למען תתענג עי"ז נפשו ברגשי הענג המצויירים לפניו ברב שמחה ותקוה טובה, וציור השמחה והענג של התקוה יהי' לתועלת גדולה לאדם לחזק כחות גופו ונפשו. וכן הרע האפשרי יצוייר ג"כ לפני המדמה באופן מבהיל יותר ממה שהוא לפי המציאות האמיתית, למען יחרץ האדם להשמר ממנו בזהירות יתירה לטוב לו. ע"כ החלום שהוא תוצאות הכח המדמה, אף שיש לו יחס עם העתיד של האדם, ע"פ העצה העמוקה של כללות הבריאה, בשילוב הכוחות החומריים, הרוחניים, והמוסריים למערכה אחת. אבל כפי מוצאו שתכונתו של המדמה מחוללו, שיהי' בו אותה ההפרזה המיוחדת לו, ע"כ א"א שיתקיים כולו לא חלמא טבא ולא חלמא בישא. כי כך עשה ד' ית' בחכמה, שיהי' הציור במדמה גדול יותר מן המציאות, בשני המעמדים של ציוריו, הרעים והטובים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״א

ההוראות, בפרט הבאות בחלום וחזון, יפורשו ע"פ היחש הנמצא במהותן. וכאשר יש גם יחש הפכי לכל נמצא וכל מושג, זכרון הקור יעלה על דעתנו את החום והלבן את השחור, ע"כ הוראת הטוב נגזרת ע"י היחש ההפכי להוראה מוחלטת מהוראת הרע. אמנם כאשר עדיין קיים הרושם של ההוראה הראשית, שבאה דוקא בציור הרע, ע"ז תבא ההשפעה המוסרית של הכנעת הלב ויתרון ההכשר במעשים שבאה לרגלי הרוח הנשברה בתור פדיון, שאותה ההוראה המועטת הרעה, שנותרה עכ"פ מצד המקוריות של הוראתה הרעה בפשוטה, לא תזיק כלל ולא תפעל כ"א להיטיב. אבל הלב עדיין ינקף על מה עשה ד' ככה, להיות הוראת הרע נמצאת, להצריכה פדיון ותמורה. אז ימלא נחם ושמחה, בהשכילו כי הוראת השלום תורה על הטוב הנערך מחיבור כל גווני החיים, וגם אותה קורת הרוח של ההצלה מרעה שהיתה עלולה לבא, לא תוכל להיות חסרה באוצר החיים, שהוא חסד ד' המלא את כל היקום. ע"כ יהי' החותם בשלש שלומות לתמם החזיונות. וכל אלה ההוראות נאה להם להתפשט על כל ארחות החיים השלשה הכוללים, הטבעיים המורגשים והשכליים, שכולם צריכים לברכת ד' וקשורים בהצלחתם עם הלב הטוב והנאמן, ששורש שרשו הוא נטוע על דעת אלהים ואהבתו ויראתו, ששולח ברכתו בטבע, ברגש, ועל כולם בשכל, ובזה תבא הברכה המשולשת, אשר בה יבורך ישראל בברכת כהנים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

יסודו של האדם בטוב

כל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ז

דרכי היפוך הרע לטוב

לפעמים תהיינה סבות מוכנות לפעול לרעה אבל יוכלו להתהפך לטובה ע"י כמה אופנים. לפעמים צריכות סבה פועלת שצריכה ג"כ פועל מיוחד, ולפעמים יהפכו הדברים לטובה בלא שום סבה מורגשת כ"א בהמשך הזמן, ולפעמים צריכים פעולה באין דיוק אל הפועל. אמנם אלה השלשה מזדמנים בתור סבות עומדות בפני עצמן, ואינן מתערבות עם כל פרטי הסבות המתגלגלות להביא את הענין לידי גמר. ויש ג"כ במציאות שיזמין השי"ת המון סבות שנתערבו בכל פרטי הסבות ההולכות ומזדמנות, להפיק את התכלית, שמבלעדן הי' הדבר נוטה לרע וע"י עירוב כל פרטי הסבות בכל סבה פרטית מתהפכות הנה לטובה. ונגד אלה הארבעה אופנים אמר, רפואת מי מרה ע"י משה רבינו, הי' צריך שיהי' הפועל מיוחד הוא ע"ה, והפעולה מיוחדת "ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". אמנם היתה סבה אחת, לא התערבה בפרטיות, לא נתחלק העץ ונתפזר במים. אמנם רפואת מרים, לא היתה ע"י שום פעולה ממשית, כ"א "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". חזקיהו מחליו נרפא ע"י דבלת תאנים, פעולה בלא התיחדות הפועל. אמנם כל אלה היו סבות עומדות בפני עצמן, אבל רפואת מי יריחו ע"י אלישע, היתה שנתערבו חלקי המלח שרפאו את המים ע"י נס עם כל חלקי המים. וה"ז דמיון המון סבות רבות שמתלוות בכל אחת מהסבות המוכנות לרעה, להפכן לטובה ע"פ רצון השי"ת, "ברצות ד' דרכי איש".

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ח

דרכי היפוך הרע לטוב

היפוך הרעה לטובה אפשרי בשני אופנים, כי לפעמים יהיה דבר רע מורכב מכמה סבות רעות, שכ"א בפני עצמה היא רעה ולכשיצטרפו הן הגורמות לאיזו רעה גדולה חלילה. ואפשר לפעמים שאותן הסבות עצמן הרעות תהיינה הפוכות שתגרומנה את הטוב, כמו שהי' ביוסף שהסבות הרעות של מכירתו והאסרו גרמו [את] גדולתו. אך יותר טוב מזה שיהפך השי"ת את הסבות עצמן, שהתכלית הטובה תבא ע"י סבות טובות. והנה בקללת בלעם הרשע, הי' אפשר שיקלל והשי"ת יעשה את קללותיו לברכות, ואז הי' הדבר דומה להנחת הסיבות כמות שהן אלא שהתכלית תהופך. אבל כיון ששם השם ית' חכה בפיו, והוא בעצמו הי' מוכרח לברך, א"כ הסבות הגורמות בעצמן נהפכו לטובות. וזה נבקש, שכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע לברכה, בהפיכת הסיבות עצמן, לא רק התכלית לבדה, מרעה לטובה, כן תהפוך את כל חלומותי עלי לטובה. שאם היו מורים על סבות רעות, שמסבבות חלילה תכלית רעה, לא די שתהפוך את התכלית ע"י הנחת הסבות כ"א גם הסיבות תתהפכנה להיות סבות טובות נוחות ומשמחות. ואמר "עלי" אע"פ שכבר כלל ג"כ אחרים, להורות שכ"כ גדולה היא לאדם הישר תשוקתו להטבת זולתו, וכ"כ הוא מרגיש ברעת רעהו ומשתתף בצערו, עד שמילוי הבקשה ביחש לאחרים הוא ממש נוגע אליו, והכל נכלל בכלל "עלי לטובה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...וכל אלה יוכלו להיות לסיבות המכירות את החולי כדבר שכבר עשה את תכליתו, ויוכל היות שהמצב הרע לא יעמוד כ"א בשיהיו לו כל סבותיו ובהחסר אחת מהנה כבר הוא מוכן לחזור לטובה. מה שא"כ מצב הטוב, הדעת נותנת שכ"ז שכבר יש לו איזו סבה ראויה הוא מתמיד ולא יסור כ"א באשר תהי' נאפסת כל סבה, וע"ז שנינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ה

והחסד האלהי, אע"פ שהוא עובר דרך מעברים שנראים בעינינו נגד מטרת התכלית, ממש כערך המעשים השוטפים בטרם הזמן שנראים כסותרים את העצה העליונה, והם באמת מקיימים אותה, כערך "ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה".

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ב

הערכת היחס בין הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה

ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם, שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו, ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות הבנים והבנות. זוהי הרעה הכללית אבל עדיין יש לשקול את הערכים, ערך הטובה והרעה, שההוראה תהיה נכונה. אם נצייר שאמנם תהיה במצבו איזו רעה ומורת רוח ביחשו לטובת מציאות בנים ובנות, אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבישתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו, אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטובה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ח

יש צורך באחדות נפשית כדי לכוון את כוחות האדם

מדה כנגד מדה. הוא הי' כ"כ מורכב משני כחות נפרדים, הטוב והרע היו כרוכים בנפשו, וברשעתו הי' משתמש בהם רק לטובתו הפרטית, והי' מפריד את ציוריו הטובים בפני עצמם וציוריו הרעים בפני עצמם, כאילו היו שתי נפשות מורכבות בו שאין לאחת שום יחש לחבירתה, וכל אחת מהנה הי' ממלא את ידה להשתמש בה במקום שהי' רואה שמה תועלתו הפרטית. איש שקר ומרמה כזה איננו באמת איש אחד, כ"א מרכבת כחות שונים המתגלים לפי הרוח של הפניה המקרית. וכיון שהרבה להשחית בכח פירודו הלזה באכזריות רשע, היתה ראויה לו מפלתו זאת להיות נבתר לגזרים בכח דוחה הממשיך חלק אחד ממנו מחבירו בכח אדיר, כמו שהי' ממשיך כחות נפשו בכח עצום, חלק אחד לצד הטוב לצייר רק טוב וחסד, וחלק אחד לצד הרע לצייר רק רע ותלאה, רק ע"פ כח מכריח חיצוני מקרי נבזה של ערך ההנאה המגעת לידו. אמנם לו הי' הדבר הזה של ההתפלגות מונח בטבעו, והיו ציוריו נמשכים באופן כזה, לא היתה אשמתו מלאה, כי אין אדם שליט על רגשי לבבו. אבל רבא הכיר לסוף שהדבר תלוי בפה, בציור שכלו החפשי שהי' יכול לצייר כרצונו, והוא בחפצו הרע חפץ להיות מלאך אכזרי לפתח על ידו סבות של מקרים רעים. רק מצד זה הוא ראוי לעונש מבהיל ואכזרי, היינו רישי', לא רק כל גופו הי' מתיחש לדבר שאז היתה בזה כמין נטיה של טבע והכרח, כ"א רק רישיה, חפצו החפשי התלוי בדיבורו וציורו הרצוני הי' מתפלג אצלו כחפצו ופועל ע"פ סגולתו, שהי' ראוי להוקירה ולטפחה לתועלת הכלל, והוא הפכה לכלי משחית והכשר של שימוש הנאה פרטית, בזויה ואכזריה ג"כ. זאת היא הרעה היוצאת מאנשים בעלי כשרון שאין להם אחדות הנפשית, כ"א כמו שתי נפשות משתמשות בהם. אנשים כאלה מביאים מארה לעולם, טוב לפני האלהים ימלט מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועדה בעיקרה לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי. מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' בגיהנם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

הרע מבחין את הטוב

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע". וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות של ההבאת טובה לעולם, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

הטוב צומח מתוך הרע

קשה מאד לקבל נחם על הריסת בתים גדולים וטובים, על אבדן מרכזים שהיו לנו לאורות מאירים בחשכת גלותינו. ביחוד קשה לצייר איך יתכן שתצא תקנה וטובה ע"י ביטול מרכזים שהם לעצמם טובים, ומשפיעים רב טובה על הכלל המפוזר ונדכא בצרות גלותו...אמנם הדבר המראה גלוי לכל איך ע"י ההפסד הפנימי השורה בעצמותה של האומה יוכל הדבר להגיע שגם הדבר היותר נעלה יהי' צריך ניפוץ, כדי שמהסתירה יצמח בנין נאדר בקודש וטוב בהחלט, הוא מעצם הוד קדושת עבודת ד' שהיתה עומדת ברום מעלתה בבית המקדש...והתיקון הגמור לא יוכל לחזור כ"א ע"י הסתירה הקודמת, והבנין מחדש ברב שלימות ומעלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתנו והבנתנו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשיים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים ביחש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאת מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומריים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע. והנה הדבר הנוגע ביותר להבנת האחדות וההשגחה האלהית באופן חודר, להעמדת מוסר הצדק האנושי ללכת באור ד', בדרך צדקה ומשרים כתורה וכמצוה והשכל וידוע, הוא הידיעה הברורה ע"ד כחות הרע שבמציאות. שהאדם מתחרד על פעולות של הכחות הנכונים להזיק והם אינם בעלי שכל ובחינה. הטבע עושה את מעשיו ומשפיע בשוה את חלק הרעות על כל המוכשר לקבלן, כטוב כחוטא. בזה דומים הם כחות הטבע ביחוסם אל ההפסד, כההיזק הנמשך מהעקרב, שמזיק בעוקצו מבלי התכוין, הארס קבוע בעוקצו החד והוא הולך ומניע אותו, ומי שיפגע על דרכו מוכשר לקבל עקיצה הוא נעקץ מבלי חשבון. אמנם לעומת זה ישנה מערכת של כחות רעים, שבהם יש תבונה ודעת, ואור ההשגחה האלהית מורגש בהם, הם נפגשים דוקא במי שראוי לכך לפי מוסרו הפחות, "פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו". זה החלק הוא הדומה ביחוסו לציור נהר דינור, כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה נפלאה ומורגשת למעמיק ומסתכל. ובאשר לפי האמת, גם עומקם של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא, אבל גם הוא מנח בנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו", ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא. אבל לולא זה החק המאחד, מאן דהוה טרקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לא הי' אפשר כלל להנצל מפגישת המקרים שע"פ חוקי הטבע הבלתי יודע ומרגיש. אבל העוקצא דעקרבא גם הוא בנהר דינור מנח, ונהר דינור הלא הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה, כדחז"ל: להיכן אזיל, על ראש רשעים, שנאמר "הנה סערת ד' חמה יצאה, וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". אבל הצורך המביא שיהיו הכוחות הטבעיים פועלים בזעף ומדה גדושה ומרודפת כזאת מבלי שום הבחנה בעצמות פעולתם, והם יתרכבו עם הכחות החיוניים והשכליים, ורק בהרכבתם יצא סוד החיים במשקל המכוון והמשוער מפלא יועץ ית', זאת היא מדת ההנהגה העליונה, דרכי אלהים חיים, שעליהם אמר איוב "התקשר מעדנות כימה ומושכות כסיל תפתח", לדעת לעמקו את סוד החיים היוצא מהרכבה ממוזגת של כוחות שכ"א מונח בטבעו לפעול בשפע רב יותר מקיומו של עולם, וממילא הוא מביא בכחו הריסה וחורבן וכן השני, וע"י התחברם והתמזגם נמצא החיים וכל המונם נצבים לפנינו וקיימים ונהנים מזיו החיים. וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור, שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד

...הכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים החומריים בין במושגים המוסריים, והוא אומר: הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך. אי אפשר לתכלית הטובה האחרונה שתבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הן מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ", שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכות להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

גם בירידה רוחנית יש צדדים טובים (כמובן בדיעבד, ורק לגדולי חכמי וישרי לב מותר לפעול כך לכתחילה)

כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים...ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול...החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם"...אמנם הרושם קיים, ועובר לא רק בחלק אחד מהחברה ששם נעשתה המשמה, כ"א מסוף העולם ועד סופו, כי האנושיות כולה היא מחוברת בלולאות, והפעולות החלקיות עושות רושם חו דר בכולן, וסופן לעשות את תפקידן...ההנחה אמנם שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

עוד יש צד של זהירות בהשפעת הלימודים הפנימיים והמושכלים בתורה ובמוסר, בהשקפה ברורה על המציאות הגשמית והרוחנית, והשימוש בפועל בכל הפרטים המתיחשים לגבול חיי האדם, בגופו בנפשו ושכלו, שיש בכל הדרכה לימודית צד החיוב וצד השלילה. והנה בתארי האלהות השלילה בם עיקרית מצד ההשכלה הטהורה, אבל בלימודי המוסר וההכרה השלמה הקרובה לפועל מעשי, צריך לעולם צד החיוב להתגבר על צד השלילה. כי מגדרי החיוב תצא תורה מעשית הנותנת לאדם דרך טובה והגונה, מה שא"כ בההשכלה השלילית אם ימלא מוחו מושגים צרופים, עוד לבו ריק ונפשו חסרה. וכבר הי' לחז"ל ציור השלילה בצבע הירוק, באמרם: קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, היינו שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות. וכבר הרבו חזון ע"ז גדולי חכמי לב, שנאמר משום זה בפורענות "ונהפכו כל פנים לירקון", ע"כ ברקא ירוקתא הוא ג"כ קשיא. אלא שהברק הראוי הוא המתמיד ומעורר כפעם בפעם, וממוזג בבהירותו ע"י חלקים קרובים לאודם ושחרות, מצבעים המקבצים את הראות ומסגלים את הברק להיות לשימוש של אורה מעשית בפועל ובחיוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

...חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה, מלאה כבוד ד' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידון להשניה דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ג

הביטחון הוא יסוד דרך הטוב. היחס אל הרע

שלמות הבטחון שכוללת כל ארחות הצדק והטוב, שמכיון שהאדם משליך על ד' יהבו כבר טהר לבו מכל רע והולך בדרך הטובה והישרה, ע"כ אין צורך לצרפו ולזקקו ע"י סבות מחרידות ולא יירא משמועה רעה. אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע"פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר, גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא ייעשה דבר אם ד' לא צוה. ע"כ משום ד"נכון לבו בטוח בד' ", שאפילו אם יאונה חלילה דבר הנראה רע, אינו רע באמת, ע"כ "משמועה רעה לא יירא". ומזה יבא למדה זו שבאמת אין לו לירא משמועה רעה, מפני שהוא ראוי שיהי' נשמר מכל אסון ופגע, ו"רגלי חסידיו ישמר”.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

כל זמן שאדם שקוע בפרטיותו, בהנאותיו היחידיות מצד חושיו המוגשמים והמוגבלים, אז מדת הטוב והרע מצומצמות אצלו רק כפי הנוגע לעצמו ובשרו. אמנם כשיתעלה למצב שכלי...אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגיבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל. והאיש שהתנשא ברוחו לאהבת השכל והיושר האמיתי הוא יתענג, כי במה שנוגע לעצמיותו הפרטית יש לו מצב של הפסד ורעה. אבל הלא הוא סובל כדי להיות תוצאות לטובת הכלל מזה, כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. וכן בהשקיפו תמיד אל התוצאות הכלליות כבר אפסה מנפשו ההתפלגות של נטיות טובות ורעות, יש לקרא בשם טוב ורע בנטיות, למי שמבטו הוא צר ואינו יכול להסתכל כ"א על ההוה והמקום של הרגש והעובדא, אבל מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על פרטיותו, כי אהבתו, עידונו ועינוגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם, שכאור לפני אבוקה בטלה אצלו ההשתעבדות לחיים הפרטיים אע"פ שהם חייו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ג

ביטול הרגש עד שלא יבחין בין טוב לרע ולא יעריך כלל ערך עצמותו הפרטית אינה ממעלת הנפשות, ולא זאת היא התעודה הראויה לאיש המעלה, כ"א ידוע ידע האיש המשכיל את הטוב ואת הרע, את נועם הטוב והחיים העושר והכבוד, ואת מגרעת המחסור וכל רעה בחיי ההוה לכל פרטיהם, ויעריכם בערכם הראוי ולא יקטנו בעיניו. אמנם ידע ג"כ שיותר מכל אלה באין ערוך שוה הוא הטוב האלהי והיושר השלם של ההנהגה העליונה, ששוה להימסר אליה בכל לב ונפש. ע"כ עם כל ידיעתו והרגשתו בחיים ומעלותיהם, יקבל ג"כ בשמחה את כל אשר נטל עליו, מאהבת השם יתברך ויושר דרכיו המלאים צדק ומשרים. ע"כ הברכות צריכות להיות טבועות במטבע של הרגש הזמני שמרגשת הנפש לפי טעמה וחושה בה, ע"כ בהכרח ישתנו בין הטוב ובין הרע. אמנם הדעה השלמה עולה עליהם במשפט ובחשבון , לקבולינהו בשמחה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד

אי קבלת הדין נובעת מרמתו הנמוכה של האדם

האדם שנפשו אינה ישרה כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה עכ"פ אל הכלל ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים באורח בלתי נכון להם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ו

בכל רעה יש תועלת טובה, ואפילו ברעה רוחנית

הרעות הבאות לאדם יהיו או מיד אנשים בעלי בחירה מונעי טוב או עושי רע, או מיד בעלי חיים שמבקשים תועלתם באבדן זולתם, או מכחות הטבע המת. וכל אלה מסובבים ע"פ השגחה עליונה בתכלית מדוייקת ומצומצמת מאד. ע"כ למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה. רעת לב האנשים דלא יהבו ליה אושפיזא, רעת הטורפים מבע"ח, וכלל ג"כ בזה בין הרעות המונעות ההצלחה החומרית, כאכילת החמור הצריך לו בדרכו, בין אבדן התרנגולא שהי' אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להנער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע"פ ההשגחה העליונה ועין ד' אל יראיו. ובין הרעות הבאות מ[הטבע] המת, הזיקא דכביה לשרגא, אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג"כ תיהפך לטוב. ע"כ לא יבהל האדם, לא ברבות עליו צריו ואויביו מקרב החברה האנושית, ולא בהמנע ממנו מתגרת יד המקרים הרעים גם אור תורה תפילה ועבודה ועונג החיים, כי הכל הנה מערכות נערכות לסדר את ההצלה וההצלחה הכמוסה. ע"כ ראוי שירגיל האדם עצמו תמיד את טעם הטוב הצפון בתוכיות הרע, ואז יהי' לבו עליו טוב תמיד, ויגבר חיילים בתורה בדעת ביראת ד' וכל מדה נכונה.