ידיעה

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

הלילה לערך היום הוא כהכנה אל התכלית. מנוחת הלילה היא הכנה לעבודת היום, כן האמונה היא הכנה לשלמות הידיעה האמיתית שהיא דעת האמת בחסדי השי"ת, ובלא האמונה לא יבא אל קיום המצות וכל המדות המביאות בסוף להכרת האמת. ע"כ נחשבת האמונה כערך ההכנה, שהלילה נערך כמותה, נגד השגת השכל המוחש, ומחוייבת להמשיג בבאו אל תכלית גמר שכלו ע"י הדרכתו הטובה בדרך האמונה, ובשום אופן לא יבא לידיעת האמת זולת בהקדים לה ההכנה מהאמונה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

ערכה של ידיעת מצבו של חבירו והשגחת ה' על כך. ידיעת השגחת ה' ותכלית הנהגתו בבריאה

ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא...והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ו׳

...מצב הפרקדן הוא, שבהיות עיניו למעלה מביט השמימה אל על, וחומריותו לא תתעורר לזוז ממקומו, הוא שוכב למעצבה כאילו אין תכלית ההתבוננות להישיר דרכיו ולעשותו ישר ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות שמשיג בשכלו. הוא מצב מפסיד מאד, גורם להחליש הכח הראשי שבשלמות האנושית שהוא השכל, שלא יוכל לעמוד על עמדו לעשות פעולתו. והוא מצב בלתי הגון בכל אופן, וביותר בק"ש, ששורש תכליתה הוא שתפע[ו]ל הידיעה על המעשים, שע"כ סמוכה היא קבלת עמ"ש לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

גדר עדות שקר הוא המעיד מה שלא ראה. והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה. אבל בהיותו בלתי עושה המעשה, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, וזהו נעלה משכלו, ולא השיג. א"כ הוא כאילו מעיד עדות שקר, דהיינו מה שלא ראה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ו

ערכו של כל דבר קטן בתורה

מדברי השלמים הללו למדנו ארחות צדק בשני ענינים: האחד, שגם בהיות האדם טרוד בשמחת לבו, ראוי שישים פניו אל התורה, ואף איזה דבר קטן שיעלה במצודת ידיעתו יחשב לאושר רב. וזה למדנו מתשוקת ר"א לשמע איזה דבר וגם להגיד להם.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

לא נשארת שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ד' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט, אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים. וכיון שתכליתה היא תשובה, היינו ללכת בדרך יותר נשגב ממה שהלך בדרך האמונה בלא החכמה, שהיא אמונת הילדות, א"כ החובה העקרית היא לשמור את כל הדברים הטובים, שהאמונה משמרתם בטבע גם בלא חכמה, לשמרם עתה עם כח החכמה המצורף לאמונה. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה, וע"י מה שרואה את עצמו מבין לעצמו, יבעוט באביו ובאמו וברבו. כי לא ימצא טבע ההכנעה והכבוד לאביו ולאמו ולרבו בחכמה, כדרך שמצאם באמונה הפשוטה. ואם יאבד את הטוב שהאמונה העניקה לו ישאר חסר מכל תכלית. כי אם היתה התכלית רק הידיעה לבדה, אז לא הי' צורך לאמצעיים של טבע, כי על הידיעה השכל מספיק. אבל הלא צריך להידיעה צירוף מעשים טובים. והמעשים המה הולכים ע"י כלי הגוף ומדות טבעיות. ע"כ צריך מצד השכל לשמור מאד את כל החינוך הטוב שבטבע הישר. ע"כ מסיים ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו לשם קיום בפועל, שאז מוקיר הוא את כל הדרכה טבעית שהביאתו לטוב ומתחזק בה ביותר בעזר השכל. ולא לעושים שלא לשמה, שאינם רוצים כ"א בשכל לבדו ועוזבים כל דרכי היושר של החינוך הטוב הטבעי, שהם הכת הרעה מהרסי עמודי המוסר ומפירי יראה, ודאי נח להם שלא נבראו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

והנה מעלה יתירה על החק הטבעי תקרא עטרה, כמו שהיא מעלה נוספת למתעטר חוץ לאנושותו. ע"כ ביאר שתכלית השלימות של עוה"ב, היא שצדיקים יושבים, ועטרותיהם, פי' מה שהקנו לעצמם השלימות ע"י הבחירה נוסף על שלימות נפשם בטבע, בראשיהם, ונהנים, עי"ז ישיגו ליהנות מזיו השכינה, היינו מנועם הכרת הערך של השלמת חפץ העליון בכלל הבחירה האנושית. א"כ כל מה שתוסיף ההצלחה האנושית להתגדל ולעשות יותר טוב וכשרון תרבה גדולת נועם העוה"ב. וזיו השכינה, הוא לפי ערך הכרתם בגודל ערך התכלית של ההשלמה שבאה ע"י הבחירה שבאה לתכלית הטובה. אבל אמתת ערך זה ידועה לבוראו ית' לבדו. ותמיד תוסיף השגתם בערך התכלית ופריו כי ילכו מחיל אל חיל.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע׳

אע"פ שהם משיגים מצד תורתם ערך יקרת המצות, מ"מ יודעים הם שלגבי הערך האמיתי של המצות, הידוע לנותן התורה ית', אין להשגתם ערך. ע"כ אינם חפצים להשפיל את ערך המצות להשגתם, ועושים כעול ומשא מפני רצון העליון, שהוא יודע עומק ענינם, כמי שאינו יודע טעם לדבר שעושה, שהוא סובל.

ברכות פרק ג׳ פסקה ה׳

ידיעת מציאות המוות, והשפעתה על הצדיקים ועל הרשעים

ציור ההעדר של המצוי עצמו לפי האמת יקשה מאד, כי איך יצייר לאמתתה העדרו, וציורו עצמו צריך הוא למציאות של נושא הציור. אמנם אפשר לצייר העדר זולתו, או העדר איזה דבר המתיחס לו, בצירוף של התמדת מציאות עצמו. ע"כ הצדיקים הם מתעצמים בכל רגשותיהם ותשוקותיהם לדברים שאינם בנויים דוקא על הגוף ותאוותיו ותשוקותיו. כי אהבה לשם ד' ית', לתורתו, לדרכיו הגדולים, לעמו ישראל, ובכלל אהבת הצדק, האמת, החסד והיושר בהם מתעצמת נפשם, וההרגשות הללו הן יסוד חייהם ומרכז תכלית מאוים, א"כ עיקר מציאותם המה מרגישים בדברים נצחים, ומקרי הגוף שהם כלים במות המה משקיפים עליהם כדבר שהוא רק מצורף לעצמם, ע"כ יכולין לצייר מיתתן לאמתתה, ואינה מחרדת אותן יותר מדאי, ולא מבלבלת שמחתם בהשגת השלימות והטוב, ואינם אובדים את הרגש קיום עצמם בציורם. אבל הרשעים, שכל מרכז חייהם נתעצם אצלם בתאוות החומריות ובהשגת החושים לבדם, והקנינים הנפשים הם משקיפים עליהם כעל דבר טפל וזר להם, אי אפשר כלל שיוכלו לצייר על נכון מיתתן. כי בציירם מיתתן יציירו אפיסת עצמם והעדר מציאותם, ואז מי הוא המצייר. ע"כ לא יוכלו לצייר דבר זה באמת, לבד ההבהלה הטבעית שמוכרחה לפול עליהם בציירם מעמד שבו יסופו כל מגמותיהם ויכלו כענן, ע"כ אינם יודעים מאומה.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״א

ספק גדול הוא לחוקרי הנפש אם המושכלות הם עצם הנפש, או שעצם הנפש הוא דבר נעלה מכח השכל, והיא נושאת את המושכלות. והנה אם עצם הנפש היא המושכלות, העצם לא ישתנה, ואין ציור לשכחה והעתקת מושכל בנפש, ואין כלי לה לצייר צער כזה של שכחת מושכלות ואבדונם. אמנם אם היא רק נושאת אלו הקנינים והם בה מקרה, אפשר שיעתקו ממנה, ויש כלי ואפשרות גם לנפש הנבדלת מהגוף לצייר האי צערא.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ב

ידיעה בעצם וידיעה במקרה

יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ באב שהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל, יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו. אמנם יש לכל נמצא חוקי מציאות לעצמו ג"כ, כי אין האב כ"א סבה מקרית. ע"כ באותן הענינים שאין האב מתיחס אליו, בהם הי' צריך לדעת רק ידיעה מקרית, כמו שיודעים ענינים אחרים, זה "לא ידעי", כ"א מה שנמצא בתוך אותו היחש של סבת האב אל מציאות הבן. ויפורש הכתוב "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך", פי' כי הקב"ה יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו, מפני שאין שום מציאות לנמצאים בשום תואר ואופן רק מפני שהוא ית' הוא סבה להם, ע"כ יודע הוא בידיעת עצמו את הכל, ע"כ האב האמיתי הוא רק השי"ת. אבל אברהם וישראל, אם שהם ג"כ אבות, אבל רק במקרים ידועים, ע"כ לא ידענו ולא יכירנו, כ"א לפי ערך היחש שהוא מקרה בטל במיעוטן בעצמיות.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

אולי ע"י מה שהקניטתו אשתו, מתוך טרדת הנפש, לא הי' יכול לעסוק בהשגות גדולות בסודות אלהיים כדרכו של אותו חסיד לפי מעלתו, הי' מוכרח להשפיל השגתו בדברים מעשיים, כעין אותם שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים. וזהו לן בביה"ק, כלן בעומקה של הלכה, הסתכלות באותן ההשגות המעשיות, והיתה השפעת ידיעתו, ע"י הרוחות המשיגות לפי מצבן, שבאותה שעה הי' קרוב לערכן בהשגה, כי השגות המעשיות בעסק העולם, שפילות הנה לפי ערך מדרגת חסיד העומד בסוד ד', כדברי הרח"ו ז"ל בהק' שעה"ק.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט״ו

הורה כאן ידיעה בציור הנפשי, שהרגשת ההוד והיופי הוא כח נפשי, אינו בא מהגוף ומקריו, כי מצד הגוף החמרים הם צבורים באין הבדל בין משטר ומקרה, אבל הנפש היא המבחנת. ע"כ כח זה ישאר לעד אלא שיתרומם על מושגים יותר נעלים ויותר מתפשטים, כמו שביאר בס' פעדאן. ע"כ רמזה קשר נפשה אל דברים וכלים שתעודתם היא ההוד והיופי, מסרקאי וגובתאי דכוחלא.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ז

א"ל סליק למתיבתא דרקיעא. השיגו במעלה יותר עליונה מהענינים המעשים, ומשכיל בסודות האלהיים הגבוהים ממקרי העולם, ואין לדעת ממצבו אז כל ענין מקרי שפל.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״א

ידיעת הנפטרים מה מתרחש בעולם הגשמי

יסוד הפלוגתא אי ידעי או לא, היינו אם בהשארה נכללו ג"כ הכוחות שהם כלי להשגות חושיות גשמיות או רק טהרת הנפש השכלית היא היא הנשארת, ודבר אין לה עם הדברים החושיים ועניניהם. ע"כ אמר שהמתים מספרים, והסיפור כולל ענין שכלי שמתלבש בדברים גשמיים. והיינו שנשארו כוחותיהם שהם כלים להשגות החושיות. והראי' ממה שיש להם יחש לירושת הארץ הגשמית, שזו היתה הכונה להודיעם. אמנם אף שלעיל דחה, דילמא אינש אחרינא שכיב ואתא וא"ל, א"כ אין זה ראי' לסתירת דעת ריו"נ הקודמת שאמר לא ידעי, וגם קשה לפ"ז מ"ש ואי אמרת לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, שהרי בהחלט נקט לעיל שהאמירה לעולם תועיל. אמנם הכונה שיוכל היות שנשאר עדיין איזה יחש גופני ומשו"ה יוכלו להשיג הדברים הקרובים, והמת מקרוב עוד יצטיירו ג"כ בנפשו דברים וזכרונות גשמיים, אבל אינה מתכונת הנפש הקיימת, ע"כ הולכות וכלות אלה ההשגות. ולפ"ז ודאי לא יוכלו נפשות נבדלות מן הגוף להכיר ערך טובת ארץ גשמית לגופות, כדי שנאמר שיהי' זה ענין ראוי להזהיר עליו לאמר להם, ולהחזיק לאומר טובה כדמסיק. אלא מדהופקד ע"ז משרע"ה מפי הגבורה ש"מ שיש לנפשות הנבדלות הקדושות ציורים שלמים בחטיבות הגשמיות ועניניהם. מפני שכל הכוחות המשיגים הם נשארים שלימים, וכדכתיב "שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", עיין דרוש אור החיים להגריש"ד ז"ל.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳

הידיעה אפשרית להיות בדרך היותר נעלה שתביא את האדם לידי השלימות העליונה, או ע"י אמונה טהורה מצד טהרת הלב ויושר הנפש, או בהעזרה עם זה עם עומק הדעת ויתרון הבירור...אמנם אם מבלעדי הידיעה הברורה לעצמו בבירור מצד הידיעה המשלמת את האמונה אין להגיע אל רוממות המעלה, ע"כ ר"מ ב"ת גם הוא שמע משמע לרבנן באופן המלא, וכבר עלתה בידו המגמה היותר רוממה שצריכה להיות להשלמת סדר הזימון ע"פ תכונתו האמיתית שבה רצה להתנהג רמי ב"ח.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

...עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה...וע"פ הירושלמי טעם פטור עבדים מק"ש, דבעי' מי שא"ל אלא אדון אחד, והיינו שתהי' הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורים. וזהו מיוסד ע"פ הכלל הגדול שיסוד השלימות האנושית בכללו, בנוי ע"פ הבחירה החפשית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ח׳

העושר שהאדם מגיע אליו דווקא מתוך המגבלות

האות על התגברות הכח הכללי באדם דוקא ע"י חיפושו הפנימי שבעומק נפשו הוא ציור צאת הכוכבים. הנה היום הביא לנו את כל הרכוש של ידיעת העולם אשר סביבותינו לבל נגשש באפילה, והלילה הלא סגר בעדנו את דרך החיפוש החיצוני, ויאסרנו במאסר החיפוש הפנימי, "אזכרה נגינתי בלילה עם [לבבי] אשיחה ויחפש רוחי". מי גרם אמנם להעושר הגדול של הציורים הרחבים מהעולם הגדול הכללי, הרחב מאד מרחב אין קץ, להתבוננות מעשה ד' ברבי רבבות כוכבי אור והמון בריות לאין תכלית, אשר כולם יחד יספרו כבוד ד' אדון כל המעשים שאין חקר לתבונתו וחסדו, מי רשם בנו כל אלה, הלא רק חשכת הלילה, ולולא האפלת אור השמש, המסתיר ממנו את הרשמים המקיפים והקרובים, לא באנו להשכיל ברושם החיצון היותר רחוק ויותר אדיר. ע"כ הננו רואים סימן לדבר, כי מקור הגבורה, אפילו החיצונית, נובע תמיד מהתיחדות כח הפנימי באדם, וזהו סימן שכח הטהרה יותר יפיק חפצו בבאו ע"י העברת הרושם החיצון הקרוב, וההתיחדות בעולם הפנימי ע"י ביאת שמשו, ודוקא אז יורחב השכל עד מרומי עד, ויעלה במעלות הקודש, להתרומם לכח הטהרה הכללית, המקשרת את העבר עם ההוה והעתיד, וטהר יומא. וסימן לדבר צאת הכוכבים, המעשירים את ציורי הנפש האנושית בעושרם הכביר דוקא מתוך ההחשכה הקרובה, ש"מ ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר יומא. וזהו לימוד נשגב על גורל האדם בכלל וגורל האומה הישראלית בפרט, שרק אז תוכל להתרומם אל תעודתה הכללית הנשגבה, בהיותה מתחזקת כראוי בעשרה הפנימי, שמתוכה יגלה לה באספקלריא מאירה יחושה היותר כללי והיותר נהדר, ורק אז תוכל לפעול פעולתה לעצמה ולעולם. וההתיחדות הפנימית, הנראית כהפרדה מהעולם הכללי, היא היא הגורמת את ההתחברות האמיתית באופן נשגב ונעלה, המביא את הטהרה הראויה להסמך לקבלת עול מלכות שמים באמת.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו.

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

המדד איך לדעת מתי לעסוק בהרחבת הכוחות הטובים באדם, ומתי לעסוק בצמצום הכוחות הרעים

היראה והאהבה הן שתי נטיות ראשיות שהאדם צריך לקנות את שתיהן למען ילך בדרך ד' התמימה. אמנם תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב, היפך מזה תהיינה תוצאות האהבה הרחבת הכוחות הטובים שבאדם למען יוסיפו עשות חיל. והנה האדם לא יוכל לדעת בפרטיות איך לתן משקל לרוחו, מתי יבור לו הזמן להשריש בתוכו ציורי היראה ומתי יקבע זמנו לציורי האהבה המרחיבים את הלב. אמנם העצה היותר מאושרת בזה היא להשקיף על מעמד הכלל, העולם והנהגת ד', שמסיבות יתחלף, פעם יעטה שמחה ורוח גיל ופעם תתחולל סערה ומצבים מבעיתים. והאדם היחידי ראוי לו שימצא את עצמו בתור חלק מכלל המציאות, לפחות אותו החלק הקרוב ומתיחש אליו ע"פ הכרתו. ע"כ זה הוא המשקל היותר מכוון לדעת למתי יטיב לאדם דרכו המוסרית אם ירבה לצייר בנפשו קניני היראה המוסיפים מחסום לכחות הרעים, ומתי ירבה בקניני האהבה המרחיבים את הכחות הטובים. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. ע"כ אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה ו׳

לימוד התורה מוסיף לאדם ידיעות חדשות, והתפילה מעמיקה אותן בנפשו

התורה תתן לאדם מדעים חדשים בכל עת הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמתיות מתקיימות לעד. אמנם התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמתיות, כ"א תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר להשתמש בהן ע"פ כח ההרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כחות הנפש.