יוסף הצדיק

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ז

וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו עז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי' .

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלים שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ד' המה, לתכלית נשגבה היוצאת מהם. למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה נסיבה לירידת אביו למצרים, שהיתה צפויה להם התכלית המרוממת שעכ"פ יצא מזה בדרך פרטי או כללי, ע"כ לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחש לאביו המוטלים עליו. וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ׳

...חלום, החלק המבורר שבו, שהוא בערך הבר, שכולו אומר איזה ענין שלם מ"מ, אע"פ שהוראת ענין יש בו ורובו מתקיים, מ"מ אפשר להיות נמשך עמו ציור של אמת מצד הראוי והאפשר, אע"פ שבמציאות בפועל לא יוכל להיות מסבה צדדית כמו החזיון של השמש והירח. אמנם הדבר הורה שכ"כ ילכו הסבות בגדולת יוסף והתודעו עד שאם היתה אמו חיה גם היא היתה בכלל המשתחוים, א"כ הוא אמת בציור ואינו בכלל דברים בטלים, אלא שהוא דבר שאינו מתקיים ממקרה המציאות המונעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות. ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים...אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שתתחברנה סבות ממשיות של פעולות, כחלומותיו של יוסף, שהזדמנו הסבות ע"י דברים רבים ונפלאים, ורובם היו תלויים בסבות רוחניות של כחות הנפש, למשל שנאת האחים הוא ערך נפשי, נשיאת עיני אשת אדוניו ג"כ עסק נפשי מאי זה צד, קפדנותו של פוטיפר ואמונתו לדבריה, כעסו של פרעה על סריסיו, מהלך נפשותיהם עד שבאו לידי החלומות, מצב נפש פרעה ליום הולדתו, תכונת נפשו עד שבא לידי חלומותיו, יחש שר המשקים אל פרעה ואל יוסף. כל אלה וכיו"ב הן סבות רוחניות שהיו צריכות לפעלים גשמיים, כמו המעשה שעל ידם הי' הקצף על הסריסים, ומתחילה הוצאתו מן הבור, מכירתו וכיו"ב...שהרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עליון ית' .

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

עמידתו של יוסף בניסיון, והשפעת קדושתו בכל אדם מישראל

...והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו. עלם יפה תואר, עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים", יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני, במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", שעשו אינו יוצא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה. ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף, ובפרט שע"י עירוב המשפחות א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף, ובזה נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" היינו יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית האמיתית, ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א [כאן]. ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה הפנימית שהוחן בזה יוסף ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם צדיק, כדברי הזוהר...וגדולה היא פעולת האמירה עם המעשה המתיחש להוראות הנשגבות והקדושות הללו, להפעיל על האדם כח של חוזק פנימי מוסרי וטבעי, וממילא ינצל מעין רעה מכל הצדדים, בהיות נפשו מתרוממת לשאיפות גדולות וברורות אצלו, מתיחדות בכל חלקי חייו המפוזרים לכלל גדול ושלם. ע"כ יהי' עולי עין, יותר רוממים מאפשרות שליטת העין וכל השפעה חיצונית נפרזה לרעה. וביותר ביאור וצד כללי, לבד ההתרוממות, גם החפצים הנמוכים יש להם התבצרות בטוחה, מפני היות מרכז חייו, עולמו הפנימי, וממנו ישלח קוים אל עולמו החיצון, מצד ההכרה הברורה של חובתו הגדולה והצודקת. אבל כדגים הללו שבים שמים מכסין עליהם כן אין עין הרע שולטת בהם, בזרעו של יוסף, הבאים בכחו ויורשים השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף, שמורה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מדתו של יוסף הצדיק, להכיר את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר, שמכניס את האדם בכלל "גבורי כח עושי דברו", כדאמרינן בקדושין "כגון רבי צדוק וחביריו", אותם הקדושים הנוחלים מדתו של יוסף הצדיק, שמכירים הוד הגבורה הפנימית, והם עי"ז גבורים בעבודת יוצרם, עושים דברים לשם פעלם ומדברים בהם לשמן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ז

הוראת השם [בר-הדיא] אולי הוא ע"ש החכמה, "להדיא", "בהדיא", המורגל בלשון התלמודי שהוראתו הוא "פרש", "באור מפורש". ובאשר החלומות תכנם הוא רמזים שצריך הפותר לפרשם, יהי' בר הדיא שם האומנות כ"פענח" בעברית. ובאשר חכמת פתרון חלומות היא ככל החכמות הנוסדות על הכחות הנפשיים, שלבד ההתלמדות צריך ע"ז כשרון עצמי מלדה בטבע הנפש, ע"כ קראוהו בשם האומנות כשם עצמי, להורות כי בעל זאת האומנות אומנתו היא לו ענין עצמי והכנה תולדותית. וזאת היא ג"כ כונת קריאת שם יוסף ע"ש חכמתו "צפנת פענח", להורות כי חכמה כזאת לא יספיק לה הלימוד כ"א צריך לזה הכשר בסגולת הנפש שהיא מתת אלקים, אשר האיש הצדיק יוכל להשתמש בה לטובה, והנוטה מדרך הישרה משתמש בה להשחית ולחבל, ככל הכשרונות המצויינים התלויים בערך פעולתם לטובת הכלל האנושי, ורעתו, לפי מצב המוסרי של בעליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ו

אמנם גם הוא נמסר בידו אוצר יקר כשרון של חכמה נפשית, אשר בהשתמש בה בצירוף חכמת אמת ודרך ישרה היא יקרה ומועילה, כאשר שמשו בה יוסף הצדיק ודניאל איש חמודות. אמנם הוא העוה דרכיו ולא שמר כראוי את האוצר הניתן לו בסגולת נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ח

רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל, לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גבר באחיו", וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדחז"ל שכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף"....